רע"א 4955/16 אליהו ביטון נ. עיריית תל אביב

1.

המשיבה – עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ו העיר ) – היא הבעלים הרשומים של מקרקעין הידועים כגוש 7063 חלקות 40 ו-45 וזאת מכוח הפקעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: המקרקעין ) בשנות ה-90 של המאה הקודמת. המ קרקעין הם חלק ממערכת שטחים פתוחים המכונה "פארק החורשות" הממוקם בדרום העיר ומוקף בשכונות מגורים. ביום 22.2.2015 הורה בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברקוביץ ) על פינוי מהמקרקעין של המבקש – שלטענתו מתגורר במבנה המצוי על המקרקעין יחד עם בני משפחתו – בתוך 6 חודשים מיום קבלת פסק הדין. בית המשפט ציין כי המבקש לא הביא ראיות כלל לביסוס טענותיו. על רקע זה נקבע כי החל משנות ה-90 של המאה הקודמת היה במקרקעין צריף או קרוואן קטן, כאשר בשלב כלשהו הורחב זה למבנה הנוכחי המצוי על המקרקעין. אולם, נקבע כי אין די בכך כדי להוכיח את זהות המחזיק במקרקעין במהלך התקופה האמורה. נפסק כי ככל שהמבקש מחזיק במקרקעין החל משנות ה-2000 – כטענת העירייה – הרי שהחזקתו בהם אינה באה בגדר החזקה רבת שנים, שהיא אחד התנאים להכרה במבקש כבר רשות שימוש במקרקעין. לחלופין, נקבע כי אף אם תתקבל גרסת המבקש שלפיה הוא מחזיק במקרקעין מתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת וזאת בהמשך לאביו המנוח, הרי שהמבקש לא הוכיח כי אביו החזיק במקרקעין האמורים מכוח היותו בעל זכויות בהם, ואף לא מכוח הסכמה מפורשת או משתמעת. נוסף לכך דחה בית המשפט את טענות המבקש לדיירות מוגנת במקרקעין; להפליה ולאכיפה בררנית מצד העירייה; וכמו כן לעניין שיהוי בהגשת התביעה. לבסוף נפסק כי אין מקום להתנות את פינוי המבקש מהמקרקעין בתשלום פיצוי כלשהו; כי אין להתנות את הפינוי בהעמדת דיור חלופי; וכי לא קמה למבקש זכות לרכישת המבנה המצוי על המקרקעין.

2.

ביום 19.5.2016 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' ענבר

והשופטות י' שבח ו ש' יעקובוביץ ) את ערעורו של המבקש בהתאם לסמכותו הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תוך שציין כי "אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו המפורט והמנומק היטב של בית משפט קמא". בשולי הדברים ציין בית המשפט כי טענת המבקש לעניין כשל בייצוגו בהליך בבית משפט השלום נטענה בעלמא, ומבלי שנתמכה בתשתית ראייתית לביסוסה. להשלמת התמונה יצוין כי בדיון שהתקיים ביום 19.5.2016 בבית המשפט המחוזי ציינה באת כוח העירייה כי למבקש ניתנו ארכות לפינויו מהמקרקעין; וכי בשלב זה העירייה נמנעה מלפנות להוצאה לפועל ולמשטרה על מנת לאכוף את פסק הדין של בית משפט השלום.

3.

מכאן הבקשה שלפניי למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שבצידה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בתמצית, המבקש טוען כי אביו רכש את המקרקעין מצד שלישי עוד בשנת 1963, וכי מאז פטירת אביו מחזיק הוא במקרקעין כדין. לטענתו הוא ובני משפחתו התגוררו כל שנות חייו במקרקעין ותוך שהם עושים בהם שימוש שוטף ורציף. עוד צוין כי הדבר נעשה בידיעה של העירייה ואף תוך קבלת הסכמתה לכך. המבקש מוסיף כי העירייה לא דיווחה למבקש על דבר ההפקעה מעולם, ובפועל הוא לא קיבל כל הודעה על כך בהתאם להוראות החוק הרלוונטיות. בהמשך לכך נטען כי העירייה השתהתה משך שנים רבות מאז ההפקעה ועד להגשת ההליך נושא הבקשה דנן, וכי בהתנהגותה זו יצרה כלפיו העירייה מצג שלפיו הוא מחזיק במקרקעין כדין. המבקש הוסיף כי הערכאות הקודמות שגו כשלא התייחסו לנסיבותיו האישיות, שכן הוא נכה בעל 100% נכות אשר אינו מתפרנס באופן סדיר, אב ל-4 ילדים קטינים ולבת בגירה נוספת המשרתת בצה"ל. לבסוף טוען המבקש כי נפל כשל בייצוגו בהליך בבית משפט השלום, על רקע סכסוך שהתגלע בינו לבין בא כוחו הקודם.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" לבית משפט זה ניתנת במשורה ורק במקרים שבהם עולה סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים לסכסוך ( רע"א 702/15 עלי זבידאת נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (17.5.2015); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). ער אני לנסיבות האישיות הקשות העולות מהבקשה, ואולם בצד זאת איני סבור כי היא באה בגדרי אמת המידה האמורה, ואף דומה כי המבקש עצמו לא טען כן. טענות המבקש כולן תחומות למערכת העובדות והנסיבות הפרטנית, אשר זכתה להתייחסות רחבה ומקיפה בפסק הדין של בית משפט השלום, אשר אומץ אף על ידי בית המשפט המחוזי. על יסוד דברים אלה ראיתי לדחות את הבקשה.

סוף דבר, הבקשה נדחית ומאליה מתייתרת גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.