פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7646/16
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשת:
אלינור וינברג
נ ג ד
המשיבה:
עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
בקשת רשות לערער על
פסק הדין של בי
ת המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ'
נד"ב, ב' טולקובסקי וצ' ויצמן) בע"א 59275-10-15 מיום 20.7.2016
בשם המבקשת:
עו"ד אוריאל בן אסולי
החלטה
1.
בין המבקשת לבין המשיבה קיימת מחלוקת בשאלה אם המבקשת היא בעלת זכויות דיירות מוגנת ב דירה, שהמשיבה היא בעליה ושבה היו לסבא רבא של המבקשת
זכויות דיירות מוגנת (להלן: הדירה ). בשנת 1974 נפטר סבא רבא של המבקשת, ובנו – סבה של המבקשת, שהיה בעל זכויות דיירות מוגנת ב דירה אחרת , עבר להתגורר בדירה. בשנת 2004 עברה המבקשת להתגורר בדירה עם סבה וסבתה, עד לפטירתם של האחרונים בשנת 2005. ביום 23.8.2015 דחה בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ל' הר ציון ) תביעה שהגישה המבקשת להכרה בזכויותיה כדיירת מוגנת בדירה. נקבע כי לסבה של המבקשת לא היו זכויות דיירות מוגנת בדירה, זאת שכן לא עמד בתנאי הוראות סעיף 20(ב) ל חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: החוק ), שלפיהם הוא התגורר בדירה משך 6 חודשים סמוך לפטירת בעל זכויות הדיירות המוגנת; ולא הייתה לו במועד פטירת בעל זכויות הדיירות המוגנת דירה אחרת למגורים. לפיכך, לא היה בכוחו של הסב להעביר למבקשת זכויות דיירות מוגנת בדירה, שכן לא היו לו כאלה. לחלופין, נקבע כי סבה של המבקשת לא קנה זכויות דיירות מוגנת גם מכוח טענה לחילופי דירות, שעה שהמשיך להחזיק בדירה אחרת שבה היו לו זכויות דיירות מוגנת. בית המשפט קבע כי המבקשת אף אינה בעלת זכויות מכוח דיני המניעות; ואינה בעלת זכות מגורים בלתי הדירה בדירה מכוח מגוריה בה במשך שנים.
2.
ביום 20.7.2016 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' נד"ב ;
ב' טולקובסקי ו צ' ויצמן ) את ערעור המבקשת מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט הוסיף כי בעניינה של המבקשת לא יצרה המשיבה מצג שלפיו סבה של המבקשת היה בעל זכות לדיירות מוגנת בדירה; וכי ההתקשרות של המשיבה הייתה עם סבה של המבקשת ועם אביו – כל אחד בדירתו הוא. לכך הוסיף בית המשפט כי המבקשת לא שינתה מצבה לרעה בהסתמך על ההנחה כי היא בעלת זכויות דיירות מוגנת בדירה. לבסוף, ציין בית המשפט כי משסבה של המבקשת לא קנה זכויות דיירות מוגנת בדירה, המבקשת אינה יכולה לקנות זכויות שכאלה בעצמה.
3.
מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת היא התגוררה בדירה עם סבה במשך כ-11 חודשים עובר לפטירתו, ומשכך – בהתאם להוראות החוק – היא באה בנעליו לעניין זכויות הדיירות המוגנת. נטען, כי סבה אמנם היה בעל זכויות דיירות מוגנת בדירה אחרת, אולם הוא התגורר בדירה נושא הבקשה משך כ-30 שנים, ולפיכך הוא בא בנעליו של אביו (סבא רבא של המבקשת) בזכויות הדיירות המוגנת בדירה דנן. נטען כי המשיבה ידעה משך כל התקופה האמורה כי הסב עבר להתגורר בדירת אביו, הסכימה לכך, ולא העלתה כל טענה נגד מי מבני המשפחה. בכך – נטען – יצרה המשיבה מצג שלפיו לסב קיימות זכויות דיירות מוגנת בדירה. המבקשת מוסיפה כי הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים, בדבר החובות החלות על המשיבה כלפי בעלי זכויות דיירות מוגנת.
4.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" לבית משפט זה ניתנת במשורה במקרים שבהם מעלה הבקשה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים למחלוקת ( רע"א 4955/16 ביטון נ' עיריית תל אביב-יפו , פסקה 4 (20.6.2016); ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). איני סבור כי הבקשה דנן באה בגדרי אמת המידה האמורה. המבקשת העלתה שורה של טענות הנוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום כמו גם ליישום ההלכות המשפטיות על ידו אשר לקביעות בעניין זכאות לזכויות דיירות מוגנת. טענות אלו נדחו בפסק הדין המנומק של בית משפט השלום, שאומץ גם על ידי בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי יש מקום לבררן ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה ( רע"א 3583/11 חג' יחיא נ' המיסיה הדתית רוסית , פסקה 5 (11.7.2011)).
הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום,
כ"ט בתשרי התשע"ז (31.10.2016).
ש
ו פ ט