רע"א 2695/17 רע"א 2695/17

1.

כפי שעולה מפסקי הדין של הערכאות הקודמות, בין המבקשת – עיריית ירושלים (להלן: העירייה ) – לבין המשיב, שהוא קבלן בניין, התקיימו במהלך שנת 1969 מגעים לקיומה של עסקה (להלן: העסקה ). לפי המתווה בו דובר, המשיב יעביר את הזכויות במחסן שנמצא בבניין שבנה בירושלים (להלן: המחסן או הנכס ) לבעלות העירייה, ובתמורה יוענקו לו זכויות בנייה בבניין אחר שיבנה בעתיד בירושלים; ויבוטלו הליכים פליליים שנוהלו נגדו שעניינם חריגות בנייה. המשיב נענה לבקשת העירייה ומסר לה את מפתחות המחסן בסמוך לשנת 1969. מאז ועד לשנת 2005 לערך השתמשה העירייה במחסן לצרכיה, הגם שלא נרשמה בעלותה בנכס. במהלך שנת 2008 או בסמוך לכך מכר המשיב את הנכס. בשנת 2014 הגישה העירייה תביעה שבה טענה כי אותם המגעים לקיומה של העסקה הבשילו לכדי הסכם מחייב שנכרת בין הצדדים, שמכוחו הועברו הזכויות במחסן לבעלות העירייה; ועל כן על המשיב לשלם לה את שווי המחסן שמכר נכון למועד הגשת התביעה.

2.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן ) דחה את התביעה. נקבע כי המועד שבו נולדה עילת התביעה של העירייה חל במהלך שנת 1970, או בסמוך לכך, וזאת נוכח המסמכים שהגישה העירייה שמהם עולה כי כבר ממועד זה העירייה ונציגיה היו מודעים לסירובו של המשיב לחתום על המסמכים הנדרשים לשם קיום ההסכם הנטען. משכך, נקבע כי תביעתה של העירייה התיישנה כעשרים שנה קודם למועד הגשתה בשנת 2014. עוד בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענות העירייה כי התביעה טרם התיישנה מן הטעם שיש למנות את תקופת ההתיישנות החל משנת 2008. העירייה השתיתה טענתה זו על ההלכה שנקבעה בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן , פ"ד נז(5) 49 (2003) (להלן: עניין צימבלר ), וטענה כי מעת שנכרת בין הצדדים הסכם מכר מקרקעין – קמה לעירייה זכות שביושר להירשם כבעלת הנכס ומוטלת על המשיב חובת "נאמנות קונסטרוקטיבית" להעביר לעירייה את הזכות הרשומה בנכס. לטענת העירייה, המשיב כפר לראשונה בנאמנותו האמורה בשנת 2008 עת מכר את המחסן לאדם אחר, ולכן זהו המועד שבו מתחיל מניין תקופת ההתיישנות. בית המשפט דחה כאמור טענה זו, תוך שקבע כי אף אם יהיה נכון להניח לצורך הדיון כי אכן נכרת הסכם מחייב בין הצדדים ושולמה התמורה מאת העירייה למשיב בגין העברת הזכויות במחסן –

אין בכך כדי לסייע לעירייה. זאת, משום שלפי הלכת צימבלר המועד שבו מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו הובא לידיעת העירייה שהמשיב כופר בנאמנותו הנטענת – וזה חל במקרה דנן עוד בשנת 1970. לאחר שקבע בית המשפט כי תביעת העירייה התיישנה, נדרש בבחינת "למעלה מן הצורך" לשאלה אם נכרת בין הצדדים הסכם מחייב כפי שטענה העירייה, וקבע כי כפי העולה מתכתובות הצדדים שהוצגו לפני בית המשפט – לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב.

3.

ערעור שהגישה העירייה לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ת' בזק רפפורט ,

ע' זינגר ו א' רון ), נדחה אף הוא מן הטעם שתביעת העירייה התיישנה. בעניין זה, ובכל שאמור בתחולתה של הלכת צימבלר במקרה דנן, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום כי לא הוכח שהעירייה שילמה את מלוא התמורה בגין הנכס, וקבע כי "ממילא אין הלכת צימבלר חלה".

4.

מכאן הבקשה שלפניי. בבקשתה משיגה העירייה על קביעתו העובדתית של בית משפט השלום שאומצה על ידי בית המשפט המחוזי שלפיה העירייה לא העבירה למשיב את התמורה בעבור הנכס; וטוענת כי נוכח חלוף הזמן הרב, אין להטיל על העירייה את נטל ההוכחה בעניין קיומה של התמורה האמורה. כמו כן, העירייה טוענת כי בעניין צימבלר לא נקבע שתנאי לקיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית הוא תשלום התמורה, אלא שאלה זו הושארה בצריך עיון – ולכן שגו הערכאות הקודמות בקבען כי יש ליתן משקל בעניין זה לשאלת תשלום התמורה. משכך, טוענת העירייה כי בקשתה מעוררת שאלה החורגת מעניינם הצר של הצדדים.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" לבית משפט זה ניתנת במשורה במקרים שבהם מעלה הבקשה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים למחלוקת

(רע"א 7646/16 וינברג נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ , פסקה 4 (31.10.2016); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123, 128 (1982)). איני סבור כי הבקשה דנן באה בגדרי אמת המידה האמורה. המחלוקת בדבר התיישנות עילת התביעה של העירייה נדונה והוכרעה בפסק דין מנומק של בית משפט השלום, אשר יישם את הוראות הדין בנסיבות המקרה דנן בהתבסס על הראיות שהונחו לפניו. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעתו של בית משפט השלום כי התביעה התיישנה. טענות העירייה מופנות בעיקרן לקביעות עובדתיות שנוגעות למועד תחילת תקופת ההתיישנות וליישום ההלכות המשפטיות במקרה הקונקרטי – ולכן אינן מקימות עילה להתערבות ב"גלגול שלישי". דברים אלה יפים בי ן אם שילמה העירייה את מלוא התמורה בגין הנכס ובין אם לאו, וזאת נוכח קביעתה העובדתית של הערכאה הדיונית כי גם לפי העקרונות שנקבעו בהלכת צימבלר המועד אשר החל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הוא בשנת 1970, כך שגם לפי הלכה זו התביעה התיישנה. משכך, אין הבקשה מעוררת שאלה עקרונית כללית הראויה להתברר ב"גלגול שלישי".

הבקשה נדחית אפוא.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.