רע"א 5031/98 ר.א.מ.מהנדסים קבלניים בע"מ נ. בנק ירושלים

בפני בקשות לדחיית בקשת רשות הערעור מחד גיסא ובקשה להארכת המועד להפקדת ערבון מאידך גיסא.

1.המבקשת ר.א.מ. מהנדסים קבלניים בע"מ (להלן: "ר.א.מ.") התקשרה עם המשיבה מס' 2, עמותת הקוטג'ים בשועפט (להלן: "העמותה") ועם חברת ניהול שפעלה עבור העמותה בהסכם לביצוע עבודות בניה בהיקף נרחב. למרבה הצער, התקשרות זו לא עלתה יפה: לצדדים טענות רבות זה כנגד זה. שני הצדדים נקלעו לקשיים כלכליים מרובים (כל אחד מהם תולה בזולתו את האשם לכך). הם מנוהלים כיום על ידי מפרקים. כתוצאה מכך מתנהלות מזה זמן התדיינויות רבות בערכאות שונות ובמסגרות שונות. ההליך בבקשת רשות הערעור נשוא הבקשות שבפני הוא, איפוא, אחד מני רבים. עניינו במימוש ערבות בנקאית.

2.במסגרת ההסכם הראשוני בין הצדדים התחייבה ר.א.מ. להמציא ערבות בנקאית כנגד כל מקדמה שתשולם לה. מקדמות שולמו וערבויות ניתנו. דא עקא: בין ר.א.מ. לעמותה נתגלעו, כאמור, מחלוקות. מחלוקות אלו התנהלו (בתחילה) בשני אפיקים - בהליכי בוררות מחד גיסא ובפעולות למימוש הערבות מאידך גיסא. העמותה נקלעה לקשיים. מונה לה מפרק זמני. האחרון דרש מן הבנק כי יפעל לחילוטה של אחת הערבויות שהוצאו לבקשת ר.א.מ. - ערבות שהוצאה למשיב מס' 1, בנק ירושלים בע"מ (להלן: "הבנק") על ידי המשיב מס' 4, ואשר סכום הקרן בה הוא 1,170,000 ש"ח (נכון ליום הגשת בקשת רשות הערעור עמד סכומה, לשיטתה של ר.א.מ., על כ - 1,800,000 ש"ח). ביום 13.3.97 שלח הבנק דרישה לחילוט הערבות. במקביל התנהלו בין ר.א.מ לעמותה הליכי בוררות. במסגרת הליכים אלה ניתן ביום 20.3.97 פסק בורר (שאושר ביום 3.8.98, לאחר מתן ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור כאן, על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' גל)). לר.א.מ טענות מטענות שונות נגד מימוש הערבות. העיקרית שבהן - הטענה, כי פסק הבורר קובע, כי אינה חבה בכספי הערבות. בעקבות הליכים מהליכים שונים הגיעה שאלת מימוש הערבות להכרעה בבית המשפט המחוזי בירושלים (בפני כב' השופט צ' סגל). בית המשפט קבע (ביום 20.7.98), כי הבנק, שלא נטל חלק בהליכי הבוררות אינו מושפע מפסק הבורר, זכותו מכח הערבות היא אוטונומית ולא נתקיימו נסיבות כה חריגות המצדיקות את מניעת מימושה של הערבות. אי לכך התיר בית המשפט לבנק לממש את הערבות. אך הורה כי כספי הערבות יופקדו בחשבון מיוחד של העמותה והשימוש בהם יהיה בהתאם לקביעת המותב שיידרש לבקשה לאישור פסק הבורר, או בהתאם להנחיות בית המשפט של הפירוק, הדן בעניינה של העמותה.

3.ביום 10.8.98 הוגשה בקשת רשות הערעור ועמה בקשה לעיכוב ביצוע מימושה של הערבות הבנקאית. ביום 18.8.98 ניתן צו ארעי כמבוקש. עד כה טרם נדונה בקשת רשות הערעור לגופה - מטעמים שיובהרו להלן.

4.בימים 27.9.98 ו- 4.10.98 הגישו העמותה והבנק (בהתאמה) בקשה למחיקת בקשת רשות הערעור מחמת אי הפקדת ערבון. ביום 8.10.98 הגישה ר.א.מ בקשה לפטור מערבון והמרתו בערבות אישית (ולחלופין - בקשה להארכת מועד להפקדת הערבון). ביום 27.11.98 דחתה כב' הרשמת מ' אגמון את בקשת ר.א.מ. ואיפשרה לה ליתן טעם מדוע לא תימחק בקשת רשות הערעור שהגישה מחמת אי הפקדת ערבון. בתגובה על החלטה זו הודיעה ר.א.מ. כי מאז 12.5.98 מתנהלים בעניינה הליכי פירוק וביום 12.11.98 ניתן נגדה צו הקפאת הליכים. כך שנבצר ממנה להפקיד ערבון. ביום 2.6.99 הגיש כונס הנכסים הרשמי. (שמונה, בינתיים, כמפרקה הזמני של ר.א.מ.). בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון. הכונס הרשמי הודיע, כי באפשרותו להפקיד את הערבון הנדרש, מכספי קופת הפירוק (לעניין זה אף צורפה ערבות בנקאית שניתנה על ידי המשיב מס' 4). בטרם נדונה בקשה זו הגיש מפרק ר.א.מ. (ביום 11.1.00) בקשה למחיקת בקשת רשות הערעור ולביטול צו המניעה הארעי ללא צו להוצאות. המשיבים הסכימו לבקשה זו, אך העמותה עמדה על הוצאותיה. בשלב זה, ונוכח החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו' זיילר) מיום 16.4.00, חזר בו המבקש מבקשת המחיקה וביקש להפקיד את הערבון הנדרש. לא למותר לציין, כי בקשת רשות ערעור נוספת שהגישה ר.א.מ. (רע"א 103/99), תלויה ועומדת בבית המשפט העליון, כאשר ההרכב שנדרש לה (כב' הנשיא וכב' השופטים י. זמיר וי. אנגלרד) החליט ביום 28.5.00:

"אנו מבקשים מכונס הנכסים הרשמי להכנס לעובי העניין ולהגיש לנו בתוך שלושים יום את עמדתו. כונס הנכסים הרשמי מתבקש לתת דעתו, לאור המצב הקיים כיום, אם קיימת אפשרות והצדקה לשלם למבקשת מתוך הכספים שהצטברו סכום כסף שייקבע כבר בשלב זה. לאור המלצה זו נחליט על אופן המשך הטיפול בבקשה.".

5.בשלב זה מצויות בפני מחד גיסא בקשות ר.א.מ. להפקיד את הערבון ולהמשיך בהליך ומאידך גיסא בקשותיה (החוזרות והנשנות) של העמותה - למחיקת בקשת רשות הערעור מחמת אי הפקדת ערבון. ר.א.מ. מצביעה על החשיבות הקיומית (עבורה) של בירור הבקשה והסדרת מעמדה של הערבות הבנקאית וכן על העובדה שבית משפט של פירוק שדן בענייניה (בית המשפט המחוזי בנצרת) הכיר בזכויותיה ושלל את זכויות המשיבים - בניגוד להחלטה נשוא בקשת רשות הערעור ולהחלטות נשוא רע"א 103/99 ורע"א 4576/00 - שהוגשה לאחרונה. העמותה, מצידה, טוענת, כי חלפו כשנתיים מאז נדרשה ר.א.מ. להפקיד ערבון ולא עשתה כן וכי זה מכבר ראוי היה להורות על דחיית בקשת רשות הערעור עקב כך. מה גם שכל אותה עת היה הצו הארעי תלוי ועומד.

6.לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין, וחרף מחדליה הרבים של ר.א.מ. אין מקום לדחיית בקשת רשות הערעור מחמת אי הפקדת ערבון. אכן, בנסיבות רגילות, ובהיעדר הרכיבים אליהם אתייחס מייד, לא היה ספק של ממש באשר לדחיית בקשת רשות הערעור מחמת אי הפקדת ערבון (והשוו: בש"א 3780/98 גיא רוזן נ' כפר הרי"ף , פ"ד נב (3) 625; בש"א 2005/97 אפרים יהושע נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , לא פורסם). אולם במקרה זה חברו יחד מספר גורמים: ראשית - ר.א.מ. נקלעה, כאמור, לקשיים כלכליים ניכרים (לטענתה - עקב מעשיה ומחדליה של העמותה) שהגיעו לכדי פירוק. הליכי הפירוק החלו בטרם הוגשה בקשת רשות הערעור (כאשר באותו שלב היתה ר.א.מ. מיוצגת על ידי מנהלה, שאינו משפטן) ובעצם קיומם יש משום הסבר לאי הפקדת הערבון במועד. שנית - משהפכה ר.א.מ. לחברה בפירוק התרחב (ולו פורמלית) מעגל הנפגעים הפוטנציאליים כתוצאה מדחיית בקשת רשות הערעור עקב אי הפקדת הערבון בשעתו - כך נושיה של ר.א.מ., עובדיה ובעלי המניות בה. הא ראייה: משמונה לר.א.מ. מפרק (תחילה זמני ולאחר מכן קבוע) נזדרז זה וביקש להפקיד את הערבון - מקופת הפירוק. אילו נדונה בקשתו של המפרק הזמני סמוך לאחר הגשתה אפשר שהיה בכך לסיים את ההליך ולהביא לדיון לגוף הדברים. למרבה הצער לא כך אירע. שלישית - כאמור לעיל, נדרשו ערכאות רבות לענייניהן של הצדדים. במקצת הנושאים ניתנו החלטות ופסקי דין שהפכו חלוטים זה מכבר. מקצתם תלויים ועומדים עדיין. שתי בקשות רשות ערעור מתנהלות עתה בבית משפט זה (כאמור - רע"א 103/99 ורע"א 4576/00). בנסיבות אלו, כאשר על פני הדברים (ומכל מקום - לפי הנטען) קיימות הכרעות סותרות של ערכאות שונות באשר לאותה מסכת עובדתית-משפטית מוטב יהיה אם המכלול כולו יידון לגופו. ולא - עלולה להיווצר תמונה מקוטעת שחלקה מושתת על הכרעות מהותיות וחלקה על מחדלים דיוניים. זאת ועוד: קיומם של הליכים נוספים התלויים ועומדים בפני בית המשפט משמש, ולו במצטבר, "טעם מיוחד" להארכת מועד (וראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) עמוד 892, 893; המ' 359/78 (ע"א 580/76) רינה פלקון נ' שם טוב כהן , פ"ד לב(2) 401, 402; ע"א 7044/93 אסתר גורה נ' מרדכי גורה , לא פורסם; בש"א 623/95 הפניקס נ' חטיב , לא פורסם; בש"א 5019/95 סהר

נ' הדסי , לא פורסם). בענייננו אין ר.א.מ. נדרשת לטעם מיוחד והדברים מתקיימים בה מקל וחומר.

אי לכך, אני דוחה את הבקשה לדחיית בקשת רשות הערעור ומאפשר לר.א.מ. להפקיד ערבון בתיק. בנסיבות העניין ומכח הוראות תקנה 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- מצאתי לנכון להעמיד את סכום הערבון על 30,000 ש"ח. על ר.א.מ. להפקיד סכום זה תוך עשרה ימים ממועד המצאתה של החלטה זו (וימי הפגרה בכללם). שקלתי אם בנסיבות העניין אין מקום לפסוק הוצאות (ואף הוצאות בסכום ניכר). אולם הגעתי למסקנה, כי מוטב יהיה אם השופט (או המותב) שיידרש לבקשת רשות הערעור בכללה יידרש גם לעניין זה, במסגרת מכלול שיקוליו.