רע"א 5096/16 עדינה שושנה רוזנשיין נ. מלי רוזנבלום

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.5.2016 (רע"א 47976-02-16, סגן הנשיאה י' ענבר ) . בהחלטה זו עיכב בית המשפט באופן חלקי את ביצועו של פסק דין שנתן בית משפט השלום בעניין פירוק שיתוף של מקרקעין ביום 7.1.2016 (ת"א 2798-09-14, השופטת ר' ערקובי ).

2.

החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה לאחר שב רע"א

2569/16 רוזנבלום נ' רוזנשיין ( 15.5.2016) (להלן: החלטתי הקודמת ) קיבלתי ערעור על החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי (השופטת ע' צ'רניאק ) מיום 9.3.2016 בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המבקשת. בהחלטתי הקודמת הוריתי על החזרת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי בהתייחס לכך שהחלטתו ניתנה ללא נימוקים.

3.

כפי שפורט בהחלטתי הקודמת, הבקשה שבפני היא תולדה של מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, בעלים במשותף של מבנה המיועד לשימור (להלן: הנכס ), בנוגע לשימורו. להלן אעמוד על ההליכים הרלוונטיים לצורך הכרעה בבקשה הנוכחית שבפני אך בקצרה.

4.

ביום 7.1.2016 קיבל בית משפט השלום תביעה שהוגשה מטעם המשיבים והורה על פירוק השיתוף בנכס בדרך של מכירתו. בנוסף, בית משפט השלום הורה למבקשת, שבבעלותה שישית מהזכויות בנכס, על תשלום הוצאות המשיבים בגובה של 3% משווי הנכס, היינו סכום של 660,000 שקלים.

5.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על ההחלטה לפירוק שיתוף, וכן בקשה לעיכוב ביצוע של החלטה זו. ביום 9.3.2016 הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב הביצוע של פסק הדין שניתן בבית משפט השלום, בכפוף להפקדת ערבות של 30,000 שקל (להלן: ההחלטה הראשונה ). כאמור, בהחלטתי הקודמת קיבלתי בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו ואף קבעתי כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי וכי הדיון "יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן בו החלטה מנומקת".

6 .

בהחלטתו העדכנית של בית המשפט המחוזי, שעליה נסבה הבקשה שבפני ושניתנה על-ידי מותב שונה, נקבע כי יש לעכב את הליכי מכירת הנכס בכפוף להפקדת ערבות בנקאית אוטונומית על סך של 250,000 שקל תוך 14 ימים עבור הבטחת נזקיהם של המשיבים למקרה שבו הערעור יידחה או שעיכוב הביצוע יפקע מסיבה אחרת, ובכפוף להמצאת התחייבות מטעם המבקשת שאינה מוגבלת בסכום לפיצוי של המשיבים על כל נזק שייגרם להם. עוד נקבע כי תשלום ההוצאות ושכר הטרחה שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום לא יעוכב (להלן: ההחלטה העדכנית ).

7 .

בית המשפט המחוזי התייחס לסיכויי הערעור בקבעו כי פסק דינו של בית משפט השלום נסמך על קביעות עובדתיות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן, אם כי בפי המבקשת טענות משפטיות שאינן חסרות סיכוי על פניהן. בנוגע למאזן הנוחות נקבע כי הנכס לא משמש למגורי המבקשת אולם מכירתו תיצור מצב בלתי הפיך. בנוסף, בית המשפט המחוזי עמד על כך שהנכס קיים כבר עשרות שנים בעוד שמועד הערעור נקבע לחודש ינואר 2017. איזון בין שיקולים אלה הביא את בית המשפט המחוזי לקבל את החלטתו המפורטת לעיל.

8.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, החלטתו העדכנית של בית המשפט המחוזי ניתנה בחוסר סמכות, מאחר שהיה עליו לנמק את ההחלטה שניתנה בעבר, ולא להוסיף עליה. לגופם של דברים, נטען כי המשיבים לא הציגו תשתית עובדתית לביסוס של הנזק שייגרם להם כתוצאה מעיכוב הביצוע. עוד טוענת המבקשת כי תשלום הוצאות המשפט בסך של 660,000 שקל וכן הפקדת ערבות בנקאית בסך של 250,000 שקל הם סכומים שהיא אינה יכולה לעמוד בהם ולכן הטלתם מאיינת הלכה למעשה את ההיענות לבקשה לעיכוב ביצוע.

9.

ביום 28.12.2016 הוריתי למשיבים להגיש תגובה לבקשה. בפתח תגובתם מיום 2.1.2017 טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה – על הסף ולגופה.

10.

לטענת המשיבים, ערכאת הערעור תתערב בהחלטה הנוגעת לסעדים זמניים במקרים חריגים בלבד, שענייננו אינו נמנה עמם. עוד טוענים המשיבים כי המבקשת לא הוכיחה שביצוע מיידי של פירוק השיתוף יגרום לה נזק העולה על של הנזק שייגרם להם מן העיכוב. בהקשר זה נטען כי פירוק השיתוף לא יסב למבקשת נזק אישי, בין היתר משום שהיא אינה מתגוררת בנכס ולמעשה כמעט שלא ביקרה בו במשך כעשרים שנה. המשיבים מדגישים בהקשר זה כי בקשת עיכוב הביצוע הוגשה ללא תצהיר המעיד על מצבה הכלכלי של המבקשת. מן העבר השני, המשיבים טוענים כי עיכוב המימוש של הנכס יגרום להם לנזק של למעלה ממיליון שקל לשנה.

11.

עוד טוענים המשיבים כי בעיקרו של דבר החלטתו העדכנית של בית המשפט המחוזי אינה סוטה מההחלטה הראשונה, וכי החזרת הדיון לבית משפט המחוזי על מנת שייתן החלטה מנומקת לא נועדה לכך שייתן "חותמת גומי" להחלטה הראשונה.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות.

13.

החלטתי הקודמת בעניין זה מדברת בעד עצמה. הובהר בה כי על בית המשפט המחוזי לתת החלטה חדשה בעניין, וממילא גם לנמק אותה. לא צוין בה כי על בית המשפט המחוזי "להוסיף נימוקים" להחלטתו. למעשה, התייחסות מכבדת לחובת ההנמקה מעלה כי מטבע הדברים מתן נימוקים צפוי להשפיע על תהליך ההחלטה וממילא גם על תוצאותיו (ראו: ע"א 1910/07 מרשי נ' קרן קיימת לישראל , פסקה 10 (29.12.2008)).

14.

לגופם של דברים, נקודת המוצא להחלטה צריכה להיות, כפי שציינתי אף בהחלטתי הקודמת, כי יש לגלות ריסון בקבלת בקשות רשות ערעור על החלטות בבקשות לעיכוב ביצוע, וכי התערבותה של ערכאת הערעור בעניינים אלה תהא שמורה למצבים שבהם מתעורר צורך למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו גם: רע"א 6072/13 סגל נ' מסעי בני ישראל בע"מ, פסקה ח' (8.9.2013)). לא מצאתי כי אלה הם פני הדברים במקרה הנוכחי. בכל הנוגע לטענות המבקשת כנגד חיובה בהפקדת ערבות, הרי שלפי תקנה 467(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (המפנה לתקנה 364), בית המשפט יעניק סעד זמני בכפוף להפקדת התחייבות עצמית וערבות מספקת לשם פיצוי בגין הנזק שייגרם ממתן הצו. בענייננו, המבקשת לא הוכיחה כי יש להתערב באופן הערכתו של בית המשפט המחוזי את הנזק שעלול להיגרם לה. בכל הנוגע לטענות המבקשת כי יש לעכב את הביצוע של תשלום ההוצאות שנפסקו לחובתה הרי שכבר נקבע כי ברגיל אין לעכב תשלום הוצאות עד לבחינת העניין פעם נוספת בידי ערכאת הערעור (ראו למשל: ע"א 8777/08 מריסאת נ' מריסאת , פסקה 7 (8.2.2009)). טענתה הכללית של המבקשת לפיה היא אינה יכולה לשאת בתשלום של סכומים אלה ולכן החלטתו של בית המשפט המחוזי מאיינת הלכה למעשה את עיכוב הביצוע של פירוק השיתוף לא הוכחה על-ידה במישור העובדתי וממילא איני נדרשת אליה במישור המשפטי.

15.

סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 2000 שקל.