רע"א 5121/21 מרינה ביליק נ. מיכאל חודוש

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת עינב גולומב ) בפש"ר 57211-03-15 מיום 30.3.2021, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת להכריז עליה כנושה מובטחת.

1.

בשנת 2012 התקשרה המבקשת – מרינה ביליק עם המשיב 1 – מיכאל חודוש, חייב פשיטת רגל (להלן: החייב) בהסכם לרכישת זכויותיו במקרקעין הידועים כגוש 17806, חלקה 17, תת-חלקה 15, במגדל העמק (להלן, בהתאמה: הסכם המכר ו- הנכס ). הסכם המכר לא יצא אל הפועל, והמבקשת הגישה תביעת חוב על סך 150,000 ש"ח כנגד החייב בגין כספים ששילמה לו במועד החתימה על הסכם המכר. בשנת 2017 אישר הנאמן את תביעת החוב מטעם המבקשת על סך 135,000 ש"ח (הסכום ששולם במעמד החתימה תוך קיזוז רכיב הפיצויים המוסכם שנקבע בהסכם המכר). ביום 28.11.2018, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת הנאמן (המשיב 3) להורות על מימושו של הנכס במסגרת הליך פשיטת הרגל בעניינו של החייב. בהתאם, ביום 17.1.2020 נמכר הנכס, באישור בית המשפט, לחברת רוחי יזמות והשקעות בע"מ (להלן: רוחי יזמות ), בתמורה לסך של 304,000 ש"ח, וביום 1.5.2020 הועברה לקופת פשיטת הרגל מלוא התמורה בגין הנכס.

2.

ביום 29.10.2020 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי להורות על עיכוב חלוקת הכספים שהתקבלו בגין מכירת הנכס, וזאת עד שיועבר לה מתוכם סך של 150,000 ש"ח בגין הכספים ששילמה לחייב כאמור במעמד החתימה על הסכם המכר. בתגובתו, התנגד הנאמן לבקשת המבקשת, תוך שנטען כי תביעת החוב של המבקשת הוכרעה זה מכבר, ואושרה על סך של 135,000 ש"ח ולא 150,000 ש"ח כבקשת המבקשת. אשר לבקשת המבקשת כי ישולם לה חובה בטרם ייפרעו יתר הנושים, טען הנאמן כי ההכרעה בתביעת החוב אף הכריעה במעמדה של המבקשת כנושה רגיל, ולא נושה מובטח, וההחלטה בעניין הפכה חלוטה.

3.

ביום 30.3.2021 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת. נקבע כי משמעותה של הבקשה היא למעשה להכריע במעמדה של המבקשת כנושה מובטחת ואין להיעתר לבקשה זו ממספר טעמים. בפתח הדברים, ציין בית המשפט כי הכרעת הנאמן בתביעת החוב של המבקשת ניתנה זה מכבר, והמועד להשיג עליה חלף. מעבר לכך, נפסק כי המבקשת בעצמה הגישה בזמנו את תביעת החוב שלה במעמד של נשיה רגילה, מבלי לטעון כלל ועיקר למעמד של נושה מובטחת. כמו כן, נקבע כי המבקשת אינה מבהירה בבקשתה הנוכחית מהו המקור בדין להעדפתה על פני נושים אחרים מתוך תמורת מימוש הנכס – עדיפות שלא ניתן להכיר בה אלמלא מדובר בנשייה מובטחת.

4.

על ההחלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי, ובמסגרתה טוענת המבקשת, כי היא זכאית לתמורה בסך 150,000 ש"ח ולמעמד של נושה מובטחת בגין תביעת החוב. זאת, שכן סעיף 6.4 להסכם המכר קובע, כך לטענת המבקשת, כי אם יבוטל הסכם המכר – התמורה ששולמה במסגרתו תוחזר למבקשת. כמו כן, המבקשת מבהירה כי לא הגישה את תביעת החוב במעמד של נושה רגיל, אלא סברה כי יש לשלם את חובה עובר לתשלום ליתר הנושים, ובאופן דומה, לא הסכימה עם הכרעת הנאמן לפיה מעמדה של המבקשת הוא כשל נושה רגיל. ויובהר, המבקשת איננה טוענת למעמד של נושה מובטח מכוח זכויות בדירה, שכן אין היא חולקת על כך שחוזה המכר בוטל כדין. דרישתה היא למעמד של נושה מובטח ביחס לכספים שעל החייב להשיב לה בגין ביטול חוזה המכר.

5.

דין הבקשה להידחות. השגותיה של המבקשת מופנות למעשה להכרעת הנאמן בתביעת החוב מטעמה, על שני רכיביה – קביעותיו לעניין גובה החוב וקביעותיו הנוגעות למעמדה כנושה רגיל. ואולם, ההכרעה בעניין ניתנה עוד בשנת 2017 – אז קבע הנאמן כי החוב כלפי המבקשת עומד על סך של 135,000 ש"ח, וכי הוא בגדר חוב רגיל ולא מובטח. המבקשת נמנעה מלערער על הכרעה זו במועדים הקבועים לכך בדין, ומשכך היא הפכה חלוטה. בנסיבות אלה, בדין דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקשת להורות על עיכוב חלוקת הכספים (רע"א 7226/17 פורת נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 12 (2.11.2017); רע"א 7761/19 פוזיילוב נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקאות 3-2 (17.12.2019)). משכך גם אין טעם להרחיב בשאלה הבלתי מבוררת מהו הבסיס הנורמטיבי לדרישתה הנוכחית של המבקשת להכיר בה כנושה מובטחת.

6.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.