רע"א 5142-23 רע"א 5142-23

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ה' סילש), מיום 18.5.2023, בע"א 47875-10-22. בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט א' סתיו), מיום 5.7.2022, בת"א 43353-06-20, במסגרתו התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן: המשיבה), לסילוק התביעה נגדה על הסף, מן הטעם שהיא חוסה תחת חסינות שיפוטית כאמור בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).

רקע הדברים

1.ביום 26.9.2011 הגיש המבקש, בשמו ובשם עזבון אמו המנוחה (להלן: המנוחה), תביעת נזיקין נגד המשיבה בגין רצח המנוחה (להלן: התביעה הראשונה). בהמשך לכך, נערך, בין המבקש לבין המשיבה, "כתב קבלה שחרור ופיטורין" (להלן: כתב הוויתור), במסגרתו ניאות המבקש לוותר על תביעתו בתמורה לפיצוי כספי. בעקבות זאת, ביום 12.5.2013 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בכתב הוויתור, ובכך באה לסיומה התביעה הראשונה.

2.בהמשך, הגיש המבקש תביעת נזיקין נוספת נגד המשיבה, בה טען לנזקי גוף (נזקים נפשיים) שנגרמו לו בשל אופן שמירת איבריה של המנוחה במכון לרפואה משפטית (להלן: התביעה השנייה). ביום 8.8.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רון) בתביעה השנייה, במסגרתו נדחתה התביעה תוך שנקבע כי כתב הוויתור שניתן לו תוקף של פסק דין בתביעה הראשונה, יוצר השתק המונע מהמבקש את הגשת התביעה השנייה.

3.אין חולק כי בעוד שבכותרת פסק הדין בתביעה השנייה נרשם שמו של המבקש בראשי תיבות בלבד, בגוף פסק הדין צוטט כתב הוויתור ללא השחרת שמו המלא של המבקש ומספר תעודת הזהות שלו, וכן נכלל בו שמה של המנוחה ומספר תעודת הזהות שלה. זאת, בניגוד לסעיף 70(ג1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הקובע כי: "לא יפרסם אדם שם או מספר זהות של בעל דין התובע פיצויים בשל נזקי גוף, למעט פיצויים בשל עוגמת נפש, אלא אם כן ניתנה הסכמתו של אותו בעל דין לפני הפרסום או ברשות בית המשפט".

על רקע זה, ביום 12.9.2019 פנה בא כוחו של המבקש למשיבות בדרישה להסרת הפרטים האסורים לפרסום, ולמתן פיצוי כספי בגין הפגיעה בפרטיותו של המבקש. בעקבות זאת, ביום 15.9.2019 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רון) בה נקבע כי: "בעקבות פניית מזכירות בית המשפט תוחלף גרסת פסק הדין המקורית לגרסה זהה אך חסויה, כששמות בעלי הדין ומשפחותיהם יופיעו בראשי תיבות בלבד. ככל שהגרסה המקורית של פסק הדין פורסמה במאגרי מידע או במסגרת אחרת – משיקולי פרטיות תוסר לאלתר גרסה זו".

4.ביום 25.9.2019 פנה בא כוחו של המבקש למנהל בתי המשפט בדרישה לפיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין פגיעה בפרטיותו של המבקש. ביום 12.1.2020 השיבה הלשכה המשפטית של הנהלת בתי המשפט, לבא כוחו של המבקש, כי היא דוחה את בקשתו שכן במקרה דנן לא נפלה כל תקלה בדרג המנהלי, ולכן המקרה חוסה תחת חסינות שיפוטית לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין.

בעקבות דחיית בקשתו, הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים בה עתר לפיצוי כספי בגין פגיעה בפרטיותו בסך של 300,000 ש"ח. המשיבה הגישה כתב הגנה ולצדו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חסינות שיפוטית. בתשובתו לבקשה זו, השיב המבקש כי בכתיבת פסק הדין לא נפל כל פגם, לרבות לא בכך שנכללו בו פרטים מזהים שלו. המבקש הבהיר כי לשיטתו הפגם הוא בכך שפסק הדין פורסם לציבור ונשלח למאגרים המשפטיים. הפרסום, כך טען המבקש, אינו פעולה שיפוטית ואף לא נעשה רק על ידי השופט, ומכאן שאינו נהנה מחסינות.

5.ביום 1.6.2021 התקיים דיון קדם משפט בתביעת המבקש, במסגרתו נשאל בא כוח המבקש האם הוא טוען, במישור העובדתי, כי פרסום החלטה באינטרנט ובמאגרים לא נעשה באופן אוטומטי לאחר חתימת ההחלטה על ידי שופט. בא כוח המבקש השיב כי הוא נדרש לעיין בכל הנהלים הרלוונטיים של הנהלת בתי המשפט על מנת להשיב. על רקע זה, בתום הדיון הורה בית המשפט למשיבה למסור לעיון בא כוח המבקש את כל הנהלים המתייחסים לאיסור פרסום, והורה למבקש למסור את תשובתו לשאלה הנ"ל לאחר עיון בנהלים.

ביום 8.8.2021 הגיש בא כוח המבקש הודעה לבית המשפט, בה צוין כי לאחר עיון בנהלי הנהלת בתי המשפט המבקש חולק על עמדת המשיבה כי פרסום החלטה באינטרנט ובמאגרים נעשה באופן אוטומטי לאחר חתימת ההחלטה על ידי שופט. נוכח עמדת המבקש, ביום 3.3.2022 התקיים דיון נוסף בבקשת הסילוק על הסף, במסגרתו נשמעו עדי הצדדים באשר לשאלה העובדתית שהצדדים נחלקו עליה. כך, מטעם המשיבה העידו גורמים מנהליים בהנהלת בתי המשפט הקשורים לתהליך פרסומו של פסק דין במערכת "נט המשפט" ובאינטרנט, ונחקרו בחקירה נגדית על ידי בא כוחו של המבקש.

6.ביום 5.7.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט א' סתיו), במסגרתו התקבלה בקשת המשיבה לדחיית התביעה על הסף מחמת קיומה של חסינות שיפוטית. בפסק דינו עמד בית משפט השלום על כך שלצורך הקביעה בדבר תחולתו של סעיף 8 לפקודת הנזיקין, יש להפעיל מבחן כפול: ראשית, יש לבחון האם מי שבגין מעשיו או מחדליו מוגשת התביעה הוא גורם שיפוטי. שנית, וככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, יש לבחון האם מדובר בפעולה שיפוטית. רק אם התשובה לשתי השאלות היא בחיוב, חלה חסינות לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין. ביישום מבחן זה החליט בית משפט השלום, על בסיס עדויות העדים שנשמעו בפניו בדיון מיום 3.3.2022, כי הליך פרסום החלטה במערכת "נט המשפט" מתנהל כדלהלן:

"התהליך מתחיל בכך שהשופט פותח מסמך 'פסק דין' (או 'החלטה'). המערכת מזינה אוטומטית את שמות הצדדים ומספרי תעודת הזהות שלהם, אולם כאשר מדובר בתיק המסווג ככזה שיש בו איסור פרסום על פרטי מי מהצדדים (כגון בתביעת נזקי גוף), המערכת מעדכנת את השם באופן אוטומטי כגורם חסוי, כגון 'פלוני', ומשמיטה את מספר תעודת הזהות. בשלב זה המסמך אינו מפורסם, אלא מהווה טיוטה בלבד, וניתן לכתוב בו, לערוך אותו וכדומה. כאשר השופט 'חותם' על פסק הדין (היינו, לוחץ על אייקון 'חתימה' ומאשר את הפעולה) נוצר במערכת עותק PDF חתום של פסק הדין. מרגע זה אין לאף גורם אפשרות לערוך את המסמך או לשנות אותו, למעט השופט עצמו. כאשר פסק הדין נחתם על ידי השופט, הוא מאשר בכך גם את רמת החיסיון שלו, היינו האם הוא יהיה 'פתוח לציבור' או לא. אף גורם מנהלי או מזכירותי לא בודק את פסק הדין לאחר חתימתו מכל בחינה שהיא. הגורם היחיד המוסמך לשנות את פסק הדין, להשמיט ממנו פרטים או להכין גרסה נוספת שלו הוא השופט.

מיד לאחר שפסק הדין נחתם על ידי השופט הוא זמין לצפייה לאלו שמורשים להיכנס לתיק (בדרך כלל, הצדדים ובאי כוחם). לאחר 72 שעות מהחתימה מתפרסם פסק הדין באתר האינטרנט של נט המשפט הפתוח לציבור והוא נשלח למאגרים המשפטיים, וזאת באופן אוטומטי וללא מעורבות של גורם אנושי כלשהו" (ההפניות לפרוטוקול הדיון הושמטו – י' כ').

על בסיס תיאור זה, קבע בית משפט השלום כי נוכח העובדה שהחתימה של פסק הדין במערכת "נט המשפט", הנתונה בידיו של השופט בלבד, כוללת גם בחירה מהותית של רמת החיסיון של המסמך; ובהינתן שלאחר החתימה, אף גורם מנהלי אינו יכול לשנות את רמת החיסיון של ההחלטה ללא הנחיה של השופט – אזי שיש לראות את הפעולה של חתימת המסמך במערכת "נט המשפט" כפעולה הנעשית על ידי השופט כחלק ממילוי תפקידו השיפוטי, כך שחלה עליה החסינות הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין.

בית משפט השלום הוסיף כי ההבחנה בין כתיבת פסק הדין לבין רמת החיסיון הניתנת לו במערכת כחלק מתהליך החתימה, לה טוען המבקש, היא הבחנה מלאכותית. זאת, שכן רמת החיסיון של פסק הדין היא נתון רקע, אשר יש להביאו בחשבון במהלך הכתיבה. כך, ככל שפסק הדין אמור להיות מפורסם לציבור, אזי נדרשת יותר הקפדה לגבי הפרטים הנחשפים בו; ולהיפך. לכן, ככל שבית המשפט טעה, הרי שבמרבית המקרים טעותו מתייחסת לשלב כתיבת פסק הדין לא פחות מאשר לתהליך פרסומו.

עוד הוסיף בית משפט השלום כי אף אם היה מקבל את ההבחנה בין שלב ה-"כתיבה" לשלב ה-"פרסום", הרי שבמקרה הנוכחי השגגה הנטענת של בית המשפט משתייכת יותר לשלב הכתיבה מאשר לשלב הפרסום. כך, בכותרת פסק הדין הופיע שמו של המבקש בראשי תיבות. משמע, בית המשפט היה לכאורה ער לכך שמדובר בתביעת נזקי גוף. אלא שככל הנראה מחמת היסח הדעת בית המשפט לא שם לב לכך שבגוף ההחלטה ישנו אזכור של פרטי המבקש. כאשר התבררה הטעות, הוסרה הגרסה המלאה ופורסמה גרסה שממנה הושמטו הפרטים המזהים בפסק הדין. היינו, ככל הנראה אין מדובר במקרה בו בית המשפט התכוון לפרסם את פסק הדין באופן שאינו פתוח לציבור ובטעות פעל אחרת.

בית משפט השלום דחה את טענתו של המבקש לפיה העובדה שפסק הדין בתביעה השנייה תוקן בעקבות פנייתו להנהלת בתי המשפט, מלמדת כי מדובר בעניין המצוי תחת אחריותו של הדרג הניהולי ולא השיפוטי. בית משפט השלום עמד על כך שאף גורם מנהלי או מזכירותי לא שינה את הסיווג של ההחלטה כל עוד לא ניתנה החלטה של בית המשפט. לפיכך, דרך המלך הייתה פניה לבית המשפט, והתנהלותו של המבקש נדמית כניסיון פסול לעקוף את החסינות השיפוטית הנתונה לשופט לצורך הגשת תביעתו. כמו כן, בית משפט השלום קבע כי אף עובדת קיומם של נהלים המופנים לדרג המנהלי אין בה כדי להצדיק את קבלת תביעת המבקש. זאת, שכן: "העובדה שישנה מעטפת מנהלית שנועדה לסייע לשופט בעניינים שונים, אינה אומרת שהפעולה בה נועדה המעטפת לתמוך אינה נחשבת לכזו הנעשית על ידי השופט, כל עוד מדובר בפעולה שיפוטית".

לבסוף, בית משפט השלום ציין, למעלה מן הצורך, כי לשיטתו דין התביעה להידחות גם לגופה. בית משפט השלום הטעים כי אין מדובר בתיק המתנהל בדלתיים סגורות אשר לגביו חל איסור פרסום גורף לגבי תוכן הדיון, כקבוע בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט, אלא בתיק שחל לגביו איסור פרסום ממוקד של הפרטים המזהים של המבקש. בהתחשב בכך, קשה למצוא פגם בכך שלא אומצה ברירת מחדל של הגדרת התיק כחסוי, אלא נקבע מנגנון מחשובי ההופך את שמות הצדדים שאסורים בפרסום ל-"פלוני", וזאת ככלי עזר המסייע לשופט בעריכת פסק הדין.

7.המבקש מיאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט השלום, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 18.5.2023 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ה' סילש), את ערעור המבקש. בפסק דינו עמד בית המשפט המחוזי על כך שקביעות בית משפט השלום באשר להליך פרסום החלטה במערכת "נט המשפט", הן קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. בית המשפט המחוזי פירט כי הליך בירור וקביעת העובדות שנערך בבית משפט השלום היה יסודי וממצה. בתוך כך, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה ישנו פגם בכך שהעדים שהעידו התייחסו לאופן החתימה והפרסום של פסקי דין באופן כללי, ולא לנסיבות המקרה הספציפי; ולכך שלא נשמעו עדויותיהם של השופט א' רון ושל מנהלת המדור האזרחי בבית המשפט המחוזי בירושלים.

בהתייחס לטענת המבקש כי פנייתו אל הנהלת בתי המשפט היא שהביאה לתיקון פסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בעובדה זו כדי ללמד על קיומו של גורם מנהלי המוסמך כביכול לבצע תיקון פסקי דין או לאתר בהם טעויות. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין כי במסגרת פסק דינו של בית משפט השלום נפסק, עובדתית, כי טיפולה של הנהלת בתי המשפט במקרה הנדון התמצה בפניה אל השופט א' רון, והפניית תשומת לבו לטענות בדבר קיומו של כשל.

עוד דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער לפיה ככל שאין המדובר בפעולה מנהלית, אזי שיש לראות בתיקון פסק הדין על ידי השופט א' רון, לאחר שהוא קם מכיסאו, כחריגה מסמכות. בית המשפט המחוזי ציין כי בפסיקה הוכרה סמכותו של בית המשפט לחזור וליתן החלטה בעניין שהוכרע באופן סופי, אף לאחר חלוף 21 ימים, כאשר מתן סעד זה נדרש מטעמים של מניעת עוול ואי צדק, וקבע כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים. עוד בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי אף אם המבקש היה צודק בכך שתיקון פסק הדין נעשה בחוסר סמכות, אין בכך כדי ללמד כי מדובר בהחלטה מנהלית, ולא שיפוטית.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אף בנהלים אליהם הפנה המבקש אין כדי ללמד על קיומה של סמכות של גורם מנהלי לבצע תיקונים בפסק דין או לערוך אותו בצורה כלשהי. הוטעם כי בנהלים אלו נקבע כי עם פתיחת תיק שעניינו תביעה על נזקי גוף, מעדכנת המערכת אוטומטית את פרטי הגורמים החסויים כך שהם לא יעודכנו במערכת ובתבנית פסק הדין. נוהל 255/15, אליו הפנה המבקש, מנחה את הגורמים המנהליים להימנע מלהוסיף את השמות בפסק הדין או לעדכנם ברשימת הנוכחים בדיון. בהנחיה זו, כך קבע בית המשפט המחוזי, אין כדי ללמד על קיומה של חובה המוטלת על המזכירות לבדוק את פסקי הדין לגופם ולוודא כי אין בהם אזכורים אסורים בפרסום. לגבי יתר הנהלים אליהם הפנה המבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי הם אינם רלוונטיים לעניין.

בית המשפט המחוזי דחה גם את טענתו של המבקש לפיה אי-מציאתם של פתרונות טכנולוגיים אשר יבטיחו את שמירת החיסיון, מקימה אחריות של המשיבה כלפיו. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי טיעון זה מהווה עקיפה של הוראת החיסיון הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין, והפנה לפסיקת בית המשפט העליון התומכת במסקנה זו.

לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש כי העובדה שבמקרים אחרים, אשר לשיטת המבקש הם דומים לעניינו, ניתן לנפגע פיצוי מאת הנהלת בתי המשפט, יש בה כדי ליצור השתק המונע מהמשיבה מלטעון כי חלה על המקרה דנן חסינות שיפוטית. בהקשר זה קבע בית המשפט כי השתק שיפוטי יכול לקום רק כאשר בעל דין מעלה טענות עובדתיות סותרות בהליך אחד או בהליכים שונים. לעומת זאת, הסכמה למתן פיצוי במקום אחד, אין בה כדי ללמד על עמדתה של המשיבה לעניין קיומו של חיסיון ויכולה לנבוע משיקולים אחרים.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה הבקשה שבפניי.

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 20.5.2023 נתן בית משפט השלום תוקף של פסק דין להסכמת המבקש והמשיבה 2 לסיים את המחלוקת ביניהם בתשלום פיצוי בסך של 10,000 ש"ח למבקש. משכך, בשלב זה המשיבה 2 הינה משיבה פורמלית בלבד.

טענות הצדדים

8.בבקשתו, טוען המבקש כי מתעוררת בדנן סוגיה חדשה החורגת מעניינו הפרטני, אשר בית משפט זה לא הכריע לגביה בעבר, והיא היקפה של החסינות השיפוטית שמקנה סעיף 8 לפקודת הנזיקין. המבקש מטעים כי בפסק הדין ברע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' עלי אדם (2.9.2018) (להלן: עניין עלי אדם), בו נקבע כי החסינות השיפוטית היא חסינות מהותית (להבדיל מחסינות דיונית), וכי לא ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין עוולה של נושא משרה שיפוטית, ציין בית המשפט כי אין הוא מכריע בשאלת היקפה של החסינות השיפוטית, מה גבולותיה של פעולה "במילוי תפקיד שיפוטי", והאם החסינות השיפוטית כוללת גם מעשים שנעשו על ידי נושא משרה שיפוטית בזדון ותוך שימוש לרעה בסמכות. לגישת המבקש, מדברים אלו עולה כי השאלה בדבר היקפה של החסינות השיפוטית, ובפרט באשר לשאלת גבולותיה של פעולה "במילוי התפקיד השיפוטי", נותרה כשאלה פתוחה בפסיקה – שאלה המתעוררת במקרה דנן.

המבקש מוסיף ומתייחס לפסק הדין בע"א 6356/20 פלוני נ' מדינת ישראל – רונית בש (21.10.2021) (להלן: עניין בש), בו נקבע כי בעוד שהחלטת שופט האם להטיל איסור פרסום על פסק דין או חלק ממנו נופלת תחת החסינות השיפוטית, לא כך הוא ביחס לפרסום שנעשה בניגוד להחלטה שיפוטית, בשל תקלה טכנית או מנהלתית. על רקע קביעה זו טוען המבקש כי מתן רשות ערעור בדנן נחוץ לשם קביעת גבולות ברורים בשאלה מתי מדובר בפרסום שמקורו בפעולה "מנהלתית", ומתי בכזה שמקורו בפעולה "שיפוטית".

עוד מוסיף המבקש כי נוכח טענתו לפיה במקרים אחרים בהם פורסמו פרטים אסורים בפרסום של בעלי דין נעתרה המשיבה לבקשות למתן פיצויים, מתעוררת בדנן השאלה האם חלים על המדינה השתק או מניעות מלטעון לחסינות שיפוטית במקרים מסוימים, ולהימנע מכך באחרים.

המבקש טוען כי המשיבה הודתה בחשיבותו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי והיותו קובע הלכה מנחה, בעת שהגישה בקשה לפרסמו.

מעבר לכך, המבקש שב על הטענות שטען בערעורו בבית המשפט המחוזי, ובהן טענותיו כי נהלי הנהלת בתי המשפט מלמדים כי חסיית שמות בעלי הדין מצויה תחת אחריותם של הגורמים המנהליים בבתי המשפט; כי פעולת הפרסום לציבור הרחב אינה חלק מהפעילות השיפוטית; כי נפל פגם בבירור העובדתי שערך בית משפט השלום שכן הוא לא נדרש לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון; כי חסיית שמות בעלי הדין אינה מקיימת את התכליות שנקבעו בפסיקה לעניין תחולתה של חסינות שיפוטית; ועוד טענות לגופו של עניין.

אציין כי המערער פורש מלאכת מחשבת של טיעונים מעמיקים ומפורטים לתמיכה בעמדתו והנני נמנע מלפרטם מעבר לאמור לעיל לא משום שאינם ראויים לאזכור, אלא לאור מהותה של הבקשה בפניי ומהותו של הנימוק שיעמוד להלן במרכז החלטתי.

9.המשיבה, אשר התבקשה בהחלטתי מיום 6.7.2023 להשיב לבקשה, טוענת, במסגרת התשובה שהגישה, כי אין מקום למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" בנסיבות העניין דנן, שכן לטענתה פסקי הדין של הערכאות קמא נטועים בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, ובהחלת ההלכות שנקבעו בעניין עלי אדם ובעניין בש עליהן. מעבר לכך, ולגופו של עניין, המשיבה סומכת ידיה על פסקי הדין של הערכאות קמא.

דיון והכרעה

10.לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין (רע"א 3584/23 Gandy Digital N.V נ' חברת מוב דיזיין בע"מ, פסקה 11 והאסמכתאות שם (19.10.2023)). תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו, ואפרט.

11.חסינותו של בעל תפקיד שיפוטי מעוגנת בסעיף 8 לפקודת הנזיקין הקובע כי:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

12.כאמור לעיל, טענתו העיקרית של המבקש הינה כי בדנן מתעוררת שאלה בדבר היקפה של החסינות השיפוטית, ובפרט באשר לשאלת גבולותיה של פעולה "במילוי התפקיד השיפוטי". את טענתו האמורה תולה המבקש בדברי בית משפט זה בעניין עלי אדם, שם, בצד ההכרה בכך שהחסינות השיפוטית הינה חסינות מוחלטת וכי לא ניתן להגיש תביעה נגד המדינה בגין עוולה של נושא משרה שיפוטית, ציין בית המשפט כי:

"איני רואה צורך לנקוט עמדה בענייננו בשאלות הנוגעות להיקפה של החסינות השיפוטית כשלעצמה, בהתייחס לשאלות: מה גבולותיה של פעולה 'במילוי התפקיד השיפוטי', והאם החסינות השיפוטית כוללת גם מעשים שנעשו על ידי נושא משרה שיפוטית בזדון ותוך שימוש לרעה בסמכות" (שם, בפסקה 23 לפסק דינו של השופט מ' מזוז; ההדגשה במקור – י' כ').

אכן, במסגרת פסק הדין בעניין עלי אדם לא נקבעה הלכה לעניין גבולותיה של פעולה "במילוי התפקיד השיפוטי", לעניין החסינות המוקנית בסעיף 8 לפקודת הנזיקין. פסק הדין בעיין עלי אדם עסק בעיקר במידת המוחלטות של החסינות השיפוטית: הקביעה כי הינה חסינות מוחלטת; הקביעה כי החסינות השיפוטית אינה ניתנת לעקיפה על דרך ייחוס אחריות שילוחית למדינה; והקביעה כי החסינות השיפוטית חלה גם על רשלנות רבתית ורשלנות קיצונית.

על כן, אילו הבקשה דנן הייתה מוגשת מיד לאחר פסק הדין בעניין עלי אדם, היה מקום, לדעתי, להיענות לבקשה וליתן רשות לערער.

ברם, לאחר פסק הדין בעניין עלי אדם ניתן פסק דינו של בית משפט זה בעניין בש, אשר עסק בתביעת נזיקין בגין פרסום פרטים אישיים בגדר גזר דין במשפט פלילי. בפסק הדין בעניין בש קבע בית משפט זה מפורשות כי:

"החלטת שופט פלוני אם להטיל איסור פרסום על פסק דינו או על חלקים כאלה ואחרים מפסק הדין, מהווה במובהק החלטה המתקבלת במסגרת מילוי תפקידו השיפוטי ובמהלכו. [...] זאת, להבדיל מפרסום שנעשה בניגוד להחלטה שיפוטית, בשל תקלה טכנית או מנהלתית" (שם, בפסקה 11 לפסק דינו של השופט י' עמית).

פסק הדין בעניין בש קבע אפוא הלכה ברורה לפיה תביעה שעניינה פרסום פרטים אישיים של בעל דין, במסגרת פסק דין של בית משפט, תחסם בהוראת החסינות הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין. כך, החלטת בית המשפט, באותו מקרה, להורות על חסינות פרטי קורבן העבירה בלבד ופרסומו של גזר הדין בהתאם לכך, נתפסה כפעולה שנעשתה "במילוי התפקיד השיפוטי".

התביעה דנן עוסקת באותה המאטריה וטיעוניו של המבקש עניינם על כן ביישום העיקרון האמור על נסיבותיו של העניין הנדון. טיעונים אלו, מעצם טיבם, אינם מצדיקים דיון ב-"גלגול שלישי".

13.מעבר לאמור (ומכאן שמעבר לצורך), אציין כי הכרעותיהם של בתי המשפט קמא בעניינו של המבקש נראות לי כנכונות גם לגופו של עניין: השאלה שבענייננו, מצטמצמת למעשה לבחינה האם טעות כפי זו שאירעה בעניינו של המבקש מצויה תחת אחריותו של "גורם שיפוטי" (שאז, בהתאם לפסק הדין בעניין בש, חלה החסינות השיפוטית), או תחת אחריותו של "גורם מנהלי" (שאז, בהתאם לפסק הדין בעניין בש, לא חלה החסינות השיפוטית).

לצורך ההכרעה בשאלה עובדתית זו, ערך בית משפט השלום בחינה מעמיקה ביותר (בהתחשב בכך שהדיון היה במסגרת של בקשה לסילוק תביעה על הסף), אשר כללה, בין היתר, הגשת תצהירים וראיות נוספות, גילוי מסמכים וחקירת עדים. לאחר בירור עובדתי זה, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי טעות מהסוג שאירע בעניינו של המבקש מצויה תחת אחריות של "גורם שיפוטי", כך שחלה עליה חסינות שיפוטית. קביעותיו של בית משפט השלום, אשר אושררו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מקובלות עליי במלואן.

בהקשר זה אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המבקש כי נפל פגם בהליך הבירור העובדתי שנערך בבית משפט השלום, משלא נשמעו עדויות מטעם עובדי בית המשפט המחוזי בירושלים אשר היו מעורבים בעניינו באופן ספציפי. טענת המבקש הייתה כי האחריות לחסיית שמות בעלי הדין מצויה תחת אחריות הגורמים המנהליים בבתי המשפט, ולא כי במקרה דנן השופט הורה לחסות את פרטיו ואת פרטי המנוחה, ובשל טעות של גורמים מנהליים פרטיהם נחשפו. משכך, בהינתן שטענת המבקש נטענה ברמה העקרונית, אין כל פגם בכך שהראיות שנשמעו לצורך ההכרעה בה, התייחסו אף הן לרמה העקרונית, ולא לאופן שבו התרחשו הדברים בעניינו של המבקש.

כמו כן, גם ביחס לטענת המבקש לפיה יש לראות במשיבה כאחראית משלא אומצו על ידה פתרונות טכנולוגיים אשר ימנעו חשיפת פרטים מזהים של בעלי דין מקום בו אלו אמורים להיות חסויים – מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, וכן נימוקיו.

14.גם בטענת המבקש הנסמכת על כך שבמקרים אחרים, אשר לגישתו דומים לענייננו, נעתרה המשיבה לבקשות למתן פיצויים, לא מצאתי ממש. בתשובתה לטענה זו מטעימה המשיבה כי הדוגמאות שהובאו על ידי המבקש לצורך תמיכה בטענתו אינן קרובות בנסיבותיהן לנסיבות ענייננו, באופן שניתן היה ללמוד ממנו כי המשיבה חרגה ממדיניות שהיא נוהגת בה בעניינו הפרטני של המבקש. בתוך כך, המשיבה פירטה כי המבקש לא הצביע ולו על מקרה אחד שבו נעשה פרסום בידי גורם שיפוטי והטענה לתחולת חסינות שיפוטית לא הועלתה, ודאי שלא מאז שניתן פסק הדין בעניין עלי אדם.

אכן, מקום בו נוהגת המדינה על פי מדיניות אחידה במשך תקופה, ובמקרה פלוני היא חורגת ממדיניותה, מוטל עליה נטל ראשוני להצדיק את השינוי שחל במדיניותה (ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקה 45 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (7.7.2022)). עם זאת, בהצבעה על העובדה שבמספר מקרים ניתן על ידי המשיבה פיצוי מבלי להעלות טענה לתחולת חסינות שיפוטית, אין כדי לבסס כי המשיבה נמנעה, כעניין של מדיניות, מלהעלות טענה מסוג זה. אשר על כן, בנתון לעמדת המשיבה לפיה מאז שניתן פסק הדין בעניין עלי אדם לא היה מקרה בו נעשה פרסום בידי גורם שיפוטי ולא הועלתה טענה לתחולת חסינות שיפוטית, גם בטענה דנן אין כדי להצדיק את קבלת הבקשה.

15.יתר טענות המבקש הן טענות "ערעוריות", ומשכך ממילא אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".

סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ש"ח.