רע"א 5147/16 עיריית באר שבע הועדה המקומית לתכנון ובניה באר שבע נ. שבע בכ"

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת"א 16168-02-14, כב' השופט י' פרסקי ) בה נדחתה בקשה להוספת ראיה חדשה.

1.המשיבה תבעה את המבקשות בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בשל התנהלותן הרשלנית. הליך ההוכחות הסתיים, והצדדים נדרשו להגיש את סיכומיהם לבית המשפט. בשלב זה, גילו המבקשות כי המשיבה הגישה, במקביל לתביעה זו, שתי תביעות נוספות בגין אותה עילה כנגד שני גורמים אחרים. נמצא, לטענת המבקשות, כי עבור אותה עילה, פתחה המשיבה בשלושה הליכים משפטיים נפרדים, וזאת בלי ליידע את הצדדים ואת בית המשפט על קיומם של הליכים אלה. לטענת המבקשות, התשתית העובדתית אותה מציגים המשיבים, כמו גם הסעדים ושיעור הנזק הנתבעים בהם – שונה בכל אחד מההליכים. המבקשות סוברות כי עובדת קיומם של הליכים אלה משליכה על מהימנות המשיבה ועל תום ליבה, וכן היא עשויה להוביל להחלטות שיפוטיות סותרות ולכפל פיצוי עבור אותו נזק. בשל כך הגישו המבקשות לבית המשפט המברר בקשה להוספת ראיה. על אף שבית המשפט סבר שיש "ממש בבקשה", כלשונו, לנוכח השלב המתקדם בו נמצא ההליך ועוצמתה של הראיה החדשה, הוא דחה את הבקשה. מכאן הבקשה שבפניי.

2.ככלל, הבאת הראיות בהליך המשפטי צריכה להיעשות בחטיבה אחת, בשעה שהתובע והמשיב מקבלים את יומם ושוטחים טענותיהם בפני בית המשפט. הוספת ראיה בשלב מאוחר יותר ניתנת על ידי בית המשפט רק במקרים חריגים (ראה בסעיף 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון , פ"ד מו(3) 738, 742 (1992); רע"א 2370/12 קורן נ' חיפה כימיקלים , פסקה 4 (31.10.2012)). בדונו בבקשה להוספת ראיה חדשה מאזן בית המשפט בין השלב בו נמצא ההליך המשפטי לבין עוצמתה של הראיה והפוטנציאל הגלום בה להשליך על תוצאות ההליך. במובן זה, לערכאה המבררת פרספקטיבה רחבה על ההליך המאפשרת לה לאזן בצורה הטובה ביותר בין שיקולי הפרוצדורה ויעילות ההליך לבין יתר השיקולים המנחים את בית המשפט במלאכת עשיית הצדק. על כן, ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בסדרי הדין שנקבעים על ידי הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים.

3.צודקים המבקשים בכך שהיה על המשיבה ליידע את בית המשפט על קיומם של הליכים מקבילים. בנוסף, ואיני קובע האם כך הדבר, באם טענה המשיבה טענות סותרות בהליכים השונים, יתכן שיש בכך לא רק עניין דיוני-פרוצדוראלי אלא אף משום חוסר תום לב. אולם טענות אלה כוחן העיקרי – במובן הפרוצדוראלי והמהותי כאחד – הוא בשלב ההוכחות, עת מתבררות העובדות בפני בית המשפט. משעה שבית המשפט שמע את הצדדים והתרשם ישירות מן הראיות שהונחו לפניו, יש לו את הכלים להכריע במחלוקת לגופה, וזאת גם במקרים בהם נתגלתה בשלב מתקדם של ההליך ראיה חדשה. הכרעה שיפוטית היא הליך אינטגרטיבי בו בית המשפט משקלל את כל החומר שהונח לפניו, וברובא דרובא של המקרים, משקלה של ראיה בודדת אינו מטה את הכף לכאן או לכאן. כמובן שגם לכך יש חריגים בהם כפות המאזניים מעויינות וראיה אחת עשויה לחרוץ את הדין, ועל כן קבע המחוקק כי בסמכותו של בית המשפט להורות על הוספת ראיה בכל שלב של ההליך. עם זאת, גם לקצב ניהול ההליך יש משקל. הן האינטרס של הצדדים והן האינטרס הציבורי הרחב שהליכים משפטיים לא ימשכו זמן רב ויסתיימו מהר ובצורה יעילה ככל שניתן. במקרה שלפנינו, עולה, על פני הדברים, כי לא נפלה טעות בדרך בה איזן בית המשפט בין הדברים. בנוגע לשלב בו נמצא ההליך קבע בית המשפט כי "המחלוקת התבררה לגופה לאחר שמיעת מלוא הראיות לגוף הדברים" ובנוגע למשקלה של הראיה הנוספת נקבע: "לא מצאתי כי בענייננו ישנה ראיה דרמטית המצדיקה באופן קונקרטי את השימוש בסמכות". לאור זאת, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. ודוק, הבחינה נערכה באופן קונקרטי. בכגון דא לבית המשפט המברר יתרון על פני ערכאת הערעור, שכן הראשון חש וחי את הליך שמיעת הראיות על כל המשתמע מכך. אף לכך יש משקל בהחלטה דנן.

הבקשה נדחית. על רקע נימוקיי איני עושה צו להוצאות.