רע"א 2370/12 מנחם קורן נ. חיפה כימיקלים בע"מ

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 577/04, כב' השופט ע' זרנקין ), אשר דחה בקשה לקבל כראיה חוות דעת מומחה.

2.

המבקש שירת במשך שנים רבות כלוחם בחיל הים. במסגרת שירותו השתתף בצלילות רבות באזור נחל קישון ונמל חיפה. ביוני 2004 הגיש המבקש תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי הוא נחשף לחומרים פוגעניים שנמצאו במי הנחל והים וכתוצאה מכך נגרמו לו מחלות קשות שונות (ת"א 577/04). בהמשך הוגשו תביעות דומות על ידי צוללנים אחרים, והדיון בכולן אוחד.

המבקש מנהל הליך מקביל מול קצין התגמולים (ו"ע 236/05). במסגרת הליך זה מונה פרופ' דוד ירניצקי כמומחה מטעם ועדת העררים לבחינת השאלה האם המבקש סובל ממחלת פרקינסון. בחוות הדעת נקבע כי התמונה הקלינית של המבקש כוללת "סימפטומים וסימנים פרקינסוניים", והיא "נכללת תחת המונח הרחב של 'מחלת פרקינסון'". בהמשך לכך הכיר קצין התגמולים במחלת הפרקינסון של המבקש כמחלה שאירעה עקב שירותו הצבאי.

ביום 12.2.2012 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לצרף את חוות הדעת של פרופ' ירניצקי כראיה. הבקשה נדחתה. בית המשפט ציין כי בקשות דומות שהוגשו בעבר בתיק זה נדחו אף הן, מן הטעם שהחלטות שמתקבלות בהליכים מול קצין התגמולים אינן קבילות לתביעה הנזיקית. נוסף על כך הודגש כי חוות הדעת הוגשה בשלב מאוחר מאוד של ההליך - סמוך לישיבת ההוכחות האחרונה שנתקיימה, לאחר שמיעת ראיות שארכה כ-4 שנים. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

במסגרת הבקשה מובהר כי רצונו של המבקש היה לצרף את חוות הדעת הרפואית, ולא לצרף החלטה שניתנה על ידי קצין התגמולים. בנוסף הודגש כי, כבר בחוות הדעת שצירף המבקש לתצהיר עדות ראשית מטעמו, הוזכרה האבחנה הרפואית לפיה הוא סובל ממחלת פרקינסון. ממילא, הגשת חוות הדעת כעת איננה בבחינת מקצה שיפורים פסול. המבקש מוסיף כי הראיה החדשה באה לעולם עקב החלטה שיפוטית (של ועדת העררים), והבקשה לצירופה הוגשה ימים ספורים לאחר מכן. כן נטען שלנתבעים לא נגרם נזק דיוני, משום שהמומחים מטעמם התייחסו לטענת המבקש בדבר היותו חולה בפרקינסון.

המשיבים סבורים כי החלטת בית המשפט המחוזי נכללת במתחם שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ולפיכך אין מקום להתערב בה. בנוסף, הדרך הדיונית הנכונה להגשת חוות דעת רפואית באיחור היא באמצעות בקשה - נתמכת בתצהיר - לתיקון כתב תביעה, אך המבקש לא עשה כן. טענה נוספת היא שהבקשה לא הוגשה בהזדמנות הראשונה, ואיננה בגדר חריג שיכול להצדיק צירוף ראיה בשלב כה מאוחר.

4.

תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת: "רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה". תקנה 137(א) מוסיפה כי "בעל דין שלא עשה כאמור בתקנה 127 [...] - לא ייזקק בית המשפט להוכחה של עניין שברפואה מטעמו לעניין הנדון". בהמשך לכך, בעניין סילוורמן

נקבע כי חוות דעת רפואית היא תנאי מוקדם להעלאתה של תזה רפואית, אך משהוגשה חוות הדעת - נפתח הפתח לעיון בראיות נוספות בתחום זה (בר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל , פ"ד לז(4) 281 (1983)). יצוין – על אף שאין לכך השלכה לענייננו - כי אין עסקינן בכלל מוחלט, שכן הסעיף איננו עוסק במי שבית המשפט פטר אותו מהגשת חוות דעת. כך או כך, בעניין זכאי הובהר כי הלכת סילוורמן חלה רק אם הועלתה תזה רפואית מסוימת בחוות דעת רפואית שצורפה לכתב התביעה, ובמהלך הדיון ביקש התובע להביא ראיה נוספת להוכחת אותה תזה. במצב כזה הדין הוא שניתן להביא את הראיה הנוספת. ברם, אם הראיה הנוספת עוסקת בתזה רפואית שלא מצאה את ביטויה בחוות הדעת הראשונה – לא ניתן להגישהּ אלא בדרך של תיקון כתב התביעה (ע"א 6098/92 זכאי נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(3) 651 (1993)).

בחוות הדעת של פרופ' הוד, היחידה שצורפה לכתב התביעה של המבקש, לא מוזכרת מחלת פרקינסון באופן מפורש. המונח הקרוב ביותר שמצוין בחוות הדעת הוא "הפרעות נאורולוגיות". המבקש טוען כי מונח זה כולל בתוכו, בין היתר, מחלת פרקינסון. המשיבים לעומת זאת טוענים כי פרקינסון היא מחלה ספציפית, אשר לוּ אובחנה צריכה הייתה להיכתב באופן מפורש וברור. על פני הדברים נראה היה כי הצדק הוא עם המשיבים: פרקינסון היא הפרעה נוירולוגית בעלת מאפיינים ספציפיים, וממילא ניתן היה לדרוש שהיא תצוין במפורש בכתב התביעה ובחוות הדעת, ולא באופן משתמע תחת הכותרת הכללית של "הפרעות נוירולוגיות" (ראו למשל דבריו של פרופ' ריבק במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי – נספח 17 לתשובת המשיבים).

אף אם מוכן הייתי לקבל את טענת המבקש, שמחלת פרקינסון הייתה חלק מן האבחנה בחוות דעתו של פרופ' הוד, עדיין עומד בפניו מכשול קשה להוסיף בשלב הנוכחי ראיה חדשה. כפי שנפסק לא אחת בבית משפט זה, נקודת המוצא היא כי על בעל דין למצות את ראיותיו ולהגישן בחבילה אחת, ואילו הגשת ראיות נוספות תוך כדי ההליך הינה החריג (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון , פ"ד מו(3) 738, 742 ( 1992); רע"א 9155/07 רותם חברה לביטוח בע"מ (בפירוק) נ' נחום (10.6.2009)). אמנם אופי הראיה הנוספת הוא בעל משקל, אך בכל מקרה אין זה שיקול בודד. יש להתחשב גם בשלב אליו הגיע המשפט, ובשאלה האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר (ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה , פ"ד מז(1) 661, 665 (1993)). בראייה רחבה זו, ועם כל ההבנה למצבו של המבקש, הכף נוטה נגדו: התביעה בהליך העיקרי הוגשה בשנת 2004. קדם המשפט נמשך כ-4 שנים, ובמהלכו ניתנה לצדדים הזדמנות אחרונה להגיש את ראיותיהם עד נובמבר 2006. עם תום קדם המשפט החלה שמיעת ההוכחות, שנמשכה כארבע שנים. כעת התבקשו הצדדים להגיש את סיכומיהם לעניין שאלת הקשר הסיבתי. לאורך כל התקופה הממושכת לא מצא המבקש לנכון לצרף כראיה את חוות הדעת של פרופ' ירניצקי. אמנם נכון הוא כי חוות הדעת מושא הבקשה נכתבה לפני זמן קצר יחסית, במסגרת ההליך בפני ועדת העררים, ובמובן זה לא ניתן היה להביאה לבית המשפט המחוזי בשלב מוקדם יותר במסגרת ההליך דנא. ברם מן העבר האחר יודגש שוב כי המבקש חולה בפרקינסון – לפי שיטתו – כבר משנת 2001, וכי הנתבעים נתנו במהלך המשפט פומבי לדעתם כי המבקש איננו חולה בפרקינסון (ראו למשל סעיף 3 ו-5 לבקשה). נסיבות אלו מצביעות על כך שהגשת חוות הדעת של פרופ' ירניצקי בשלב הנוכחי לוקה בשיהוי ניכר ובלתי מוצדק. ועדיין יש שיקול דיוני נוסף, והוא התצהיר שדרכו על המבקש להתמודד עם המשוכות העובדתיות שעומדות בפניו, למשל האיחור בהגשת הבקשה חרף המועד בו הוא טוען שהמחלה התפרצה. אולם לא הוגש כל תצהיר. בהתחשב בכך, ובשים לב לשלב בו מצוי ההליך בתיק העיקרי ולמורכבותו (ישנם 50 נתבעים), לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר את הגשת חוות הדעת.

5.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ובהתחשב בטיב ההליך, אין צו להוצאות.