רע"א 5220-24 רע"א 5220-24

לפניי בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ש' רנר) מיום 11.6.2024 בת"א 41395-05-24. כפי שיתואר להלן, בהחלטה קיבל בית משפט קמא באופן חלקי בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל המתנהלים בעניינה של המשיבה 1 תוך התניית העיכוב בכך שהמבקש יפקיד סך של 45,000 ₪.

1.המשיבה 1 (להלן: בוני ירושלים) היא חברה קבלנית העוסקת בבניה. כעולה מבקשת רשות הערעור, המבקש התקשר בשנות ה-90 בהסכם מכוחו רכש מגרש בפרויקט מגורים שיזמה בוני ירושלים במקרקעין בשכונת מלחה בירושלים (להלן: המקרקעין). בהמשך, בעקבות טענות של המבקש להפרת ההסכם מצד בוני ירושלים, הוא הגיש נגדה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 17.4.1997 ניתן לזכותו פסק דין שהורה לבוני ירושלים להשיב לו את הכספים ששילם לה (ת"א 306/94). יצוין כי הליכי הוצאה לפועל בהם נקט המבקש לגביית הסכום בפסק הדין לא צלחו.

2.ביני לביני, בשנת 1991 שעבדה בוני ירושלים זכויות שהיו לה כלפי מינהל מקרקעי ישראל במקרקעין לבנק ירושלים בע"מ (להלן: הבנק), כנגד הלוואה שנטלה מהבנק. משלא עמדה בוני ירושלים בהחזר ההלוואה, נקט כנגדה הבנק בהליכי מימוש בלשכת ההוצאה לפועל (להלן: תיק המשכון). בהמשך לכך, בשנת 2005 נחתם הסכם בין הבנק למשיבה 2, חברת ארז (ג.ז.) ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ (להלן: חברת ארז) במסגרתו רכשה חברת ארז את זכויות הבנק בשעבוד בתמורה לסך של 1.6 מיליון ₪ (להלן: ההמחאה). לצורך מימון רכישת זכויות הבנק, התקשרה חברת ארז בהסכם הלוואה עם צד ג' – מר שרון פרז (להלן: מר פרז) – כנגדה נרשם שעבוד נוסף על זכויות חברת ארז במקרקעין.

יצוין כי כעולה מהבקשה לסעד זמני שהגיש המבקש, לאחרונה מומש המשכון והתקבלה כנגדו תמורה בסך של כ-10 מיליון ₪. במהלך השנים התגלעו בין חברת ארז למר פרז מחלוקות ביחס לאופן חלוקת מימוש המשכון ביניהם והתנהלו ביניהם הליכים משפטיים ביחס לכך. בחודש אפריל 2024 הגיעו בוני ירושלים, חברת ארז ומר פרז להסדר פשרה ביחס לחלוקת התמורה, שהוגש לתיק ההוצאה לפועל בו מתנהלים הליכי מימוש המשכון נגד בוני ירושלים. בטרם אישר רשם ההוצאה לפועל את הסדר הפשרה, הוא ביקש לקבל את עמדת יתר הנושים של בוני ירושלים, ובכלל זה את עמדת המבקש אשר זומן לדיון באישור הסדר הפשרה. בסופו של דבר, לאחר ששמע את הצדדים, החליט רשם ההוצאה לפועל ביום 18.4.2024, לאשר חלוקת סך של 4.5 מיליון ₪ למר פרז, בהתאם להסכם הפשרה. ביחס להעברת יתרת הכספים ממימוש המשכון לחברת ארז – ניתנה למבקש הזדמנות לנקוט בכל הליך שימצא לנכון עד ליום 20.7.2024 לצורך עיכוב הכספים.

3.ההליך המתנהל בבית משפט קמא – על רקע האמור, הגיש המבקש תביעה לבית משפט קמא נגד המשיבים – בוני ירושלים, חברת ארז, והמשיב 3 שהוא בעל מניות ובעל תפקיד בשתי החברות הנ"ל. בכתב התביעה טען המבקש כי בוני ירושלים וחברת ארז הן למעשה אותה אישיות משפטית. לכן ההמחאה שנעשתה לחברת ארז על-ידי הבנק היא פיקטיבית וכתוצאה מכך גם הסדר הפשרה חסר תוקף. המבקש עתר לסעד הצהרתי לפיו יתרת כספי הפשרה בתיק המשכון שייכים לבוני ירושלים, וכי בהתאם לכך יורה הרשם על אופן חלוקתם לנושיה (יוער במאמר מוסגר כי המבקש לא ציין האם ישנם לבוני ירושלים נושים נוספים ומה חלקו בכלל הנשייה שלה).

החלטת בית משפט קמא

4.בד בבד עם הגשת התביעה הגיש המבקש בקשה לעיכוב הכספים בהליך ההוצאה לפועל, עד להכרעה בתביעה.

בהחלטה מיום 11.6.2024 עמד בית משפט קמא על כך כי המשיבה 1 מצויה בקשיים כלכליים עוד משנת 2005. משכך, אם לא יעוכב כל סכום בתיק ההוצאה לפועל, ספק אם המבקש יוכל לגבות את הסכום הפסוק גם אם תביעתו תתקבל. מנגד, אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע - הנזק הצפוי למשיבים כתוצאה מעיכוב העברת הכספים הוא העדר האפשרות לעשות בהם שימוש במהלך תקופת עיכוב הביצוע. משכך, נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ויש להורות למצער על עיכוב חלק מהסכום שהתבקש על-ידיו; וכן, כי יש לחייב את המבקש בהפקדת ערובה על מנת להבטיח אפשרות לפיצוי בגין עיכוב הביצוע אם התביעה תידחה בסופו של דבר.

באשר לסיכויי התביעה, בית משפט קמא עמד על כך שהוצגו ראיות לכאורה לקשר בין המשיבות 2-1. מנגד, למשיבים עומדת טענת התיישנות לכאורית וגם טענות לגופו של עניין. לאור האמור, נקבע כי אין די בסיכויי התביעה כדי לגבור על המסקנה העולה משיקולי מאזן הנוחות. כמו כן, אין בשיקולי היושר להוליך לתוצאה אחרת.

לאור זאת, הורה בית משפט קמא על עיכוב סכום של 450,000 ₪ – הסכום בו בוני ירושלים חויבה לשלם למבקש בפסק הדין מיום 17.4.1997 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית; כמו כן, נקבע כי על המבקש להפקיד ערובה בסך של 45,000 ₪.

טענות הצדדים

5.בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי היה מקום לעכב, בנוסף לסכום החוב של בוני ירושלים כלפיו בתוספת הצמדה וריבית, גם סכום המשקף את ריבית הפיגורים אותה אמורה לשלם בוני ירושלים מכוח פסק הדין שניתן נגדה. לטענתו, אם לא ייעשה כן, וכספים אלה יועברו לידי חברת ארז, הוא לא יוכל לגבות את מלוא חובה של בוני ירושלים כלפיו.

בנוסף, המבקש טען שיש לפטור אותו מהפקדת ערובה מאחר שאין בידיו די אמצעים להפקדתה. הוא הציע להעמיד את זכותו לקבלת כספים מבוני ירושלים כערובה לנזקיה של בוני ירושלים.

6.מנגד טוענים המשיבים שיש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתם, אין למבקש עילת תביעה. זאת מאחר שהוא תוקף את המחאת השעבוד על-ידי הבנק בשנת 2005, המחאה שהוא ידע אודותיה, בניגוד לטענותיו, עוד בשנת 2005. לכן, התביעה התיישנה ולמצער נגועה בשיהוי כבד. מעבר לכך, המחאת השעבוד לא גרעה ממצבת הנכסים של בוני ירושלים וזכויותיו של המבקש לא נפגעו. זאת משום שאלמלא ההמחאה, היה המשכון ממומש וכספי המימוש היו מועברים לבנק (הנושה המובטח). למבקש, כנושה רגיל, ממילא לא הייתה זכות לקבל כל סכום ממימוש השעבוד. יתרה מכך, המבקש התייחס לתיק ההוצאה לפועל שפתח כ"תכנית חיסכון" שאיפשרה לחוב בו לתפוח מסכום קרן של כ-134,500 ₪ לכ-3,000,000 ₪.

לשיטת המשיבים, החלטתו של בית משפט קמא לפיה יש לעכב סך של 450,000 ₪ בלבד, היא תוצאה של איזון שערך בית משפט קמא בין מאזן הנוחות לבין סיכויי התביעה הקלושים - בשים לב בין היתר להתיישנות ולשיהוי הכבד בה לוקה התביעה. בהקשר זה הם הפנו להלכה לפיה מי שזכה בפסק דין אינו יכול להתנהל באופן מכוון שיביא להגדלת החוב. בקשת המבקש נועדה לאפשר לו לתבוע סכום הגבוה עשרות מונים מסכום פסק הדין שניתן לטובתו, לאחר שנמנע במשך 19 שנים מלהגיש את התביעה אותה הגיש כעת.

המשיבים הוסיפו וטענו שיש לדחות את טענות המבקש ביחס להפקדת ערובה. לטענתם, אין היגיון בכך שלא תינתן להם כל בטוחה לנזקים שייגרמו להם כתוצאה מהצו הזמני. המשיבים אף עתרו כי אם בקשת רשות הערעור לא תידחה, תינתן להם האפשרות להגיש ערעור שכנגד.

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבים על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי דינה של הבקשה להידחות. כידוע, שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות שעניינן מתן סעד זמני הוא רחב, וערכאת הערעור תתערב בו לעיתים נדירות (רע"א 4086/18 קוטינה נ' סיאם, פסקה 11 (25.6.2018)). אינני סבורה כי המקרה דנן הוא מסוג המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

כעולה מהאמור לעיל, בקשת רשות הערעור דנן מופנית הן כנגד גובה הסכום שעוכב בהחלטת בית משפט קמא; והן כנגד חיוב המבקש בהפקדת ערובה. אדון בסוגיות אלה כסדרן.

8.עיכוב זמני של הכספים בהליך ההוצאה לפועל – בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה למתן סעד זמני עליו לבחון שני שיקולים עיקריים: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות (ראו: תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", אם כי לשיקול של מאזן הנוחות ניתן משקל בכורה (ראו: רע"א 605/19 ידען נ' רשות מקרקעי ישראל, פס' 9 (18.4.2019)). לצד שיקולים אלה, על בית המשפט להתחשב גם בשיקולי יושר וצדק ובתוך כך בתום ליבו של מבקש הסעד ובמועד בו הוגשה הבקשה (תקנה 95(ד)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי).

כעולה מהאמור לעיל, לבוני ירושלים יש חוב פסוק כלפי המבקש. בוני ירושלים מצויה בקשיים כלכלים עוד משנת 2005 וככל שיתרת הכספים ממימוש המשכון תועבר לידי חברת ארז – ספק אם המבקש יוכל להיפרע מבוני ירושלים אם תביעתו תתקבל. מנגד, הנזק הצפוי להיגרם לחברת ארז אם יעוכבו הכספים נובע מחוסר היכולת לעשות בהם שימוש בתקופת העיכוב. חברת ארז לא טענה לדחיפות כלשהי בהעברת הכספים לידיה בעת הזו; ויתרה מכך – גם לאחר עיכוב הכספים תיוותר יתרה ממימוש המשכון אשר תועבר לידיה של חברת ארז כבר בעת הזו.

משכך, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.

9.עם זאת, והגם שלשיקולי מאזן הנוחות ניתנת על-פי רוב הבכורה, אני סבורה כי במקרה הנדון, לאור סיכויי התביעה – הנבחנים בשלב זה באופן לכאורי בלבד – התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא היא תוצאה מאוזנת וראויה. בהקשר זה יש לזכור כי אף אם יוכיח המבקש כי המשיבות 1 ו-2 חד הן, יהיה עליו להתמודד עם העובדה שהוא נושה רגיל. זאת כאשר בשל קיומו של המשכון שהמבקש אינו חולק עליו, קיים נושה מובטח הקודם למבקש. זאת, בין אם המשיבה 2 היא הנושה המובטח, ובין אם ייקבע כי המחאת המשכון בטלה ומשכך הנושה המובטח הוא הבנק.

בעייתיות נוספת נוגעת לזכותו הנטענת של המבקש לפסיקת ריבית פיגורים בגין החוב של בוני ירושלים כלפיו. זאת, לאור הזמן הרב שחלף מאז ניתן פסק הדין לטובתו בשנת 1997; והזמן שחלף מאז נחתם הסכם ההמחאה בין הבנק לחברת ארז בשנת 2005 מכוחו הומחתה הזכות במשכון לחברת ארז, ועד שהעלה המבקש את טענותיו נגד המחאת המשכון לחברת ארז. אומנם, סעד זמני ניתן עוד בטרם מוכחות טענות הצדדים, ולכן אין מקום להכריע במסגרת ההחלטה הנוכחית בטענות המשיבים ביחס לשיהוי שדבק בהתנהלות המבקש. עם זאת, על-פני הדברים, לנוכח הזמן הרב שחלף, אין זה מן הנמנע כי בסופו של דבר ייקבע כי התנהלות המבקש נגועה בשיהוי המצדיק למצער הפחתה של שיעור ריבית הפיגורים (ראו למשל: ע"א (ת"א) 1191/05 אגוזי נועם נ' בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א, פסקאות ה-ו (13.3.2007)).

10.לאור כל האמור, אני סבורה כי שקלול שיקולי מאזן הנוחות וסיכויי התביעה כפי שהם תוארו לעיל – מצדיק את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא – קרי עיכוב סכום החוב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (סכום המשקף את ערך החוב כלפי המבקש בלא תוספות "עונשיות"), מבלי שיעוכב גם סכום המגלם ריבית פיגורים על החוב.

11.חיוב המבקש בהפקדת ערובה – סעיף 96(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, מורה כי יש להתנות סעד זמני בהתחייבות עצמית ובערובה לשם פיצוי מי שניתן נגדו סעד זמני, בשל נזק שעשוי להיגרם לו בעקבות מתן הסעד. בהתאם לסעיף 96(ג) לתקנות, בהיעדר "טעמים מיוחדים", ברירת המחדל במתן סעד זמני היא הפקדת ערובה.

הפסיקה עמדה על מספר שיקולים שעל בית המשפט לבחון בבואו להתנות את מתן הסעד הזמני בהפקדת ערובה. בכלל זה נמנים טיב הנזקים הצפויים למשיבים בשל מתן הסעד הזמני; טיב הנזקים הצפויים למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני; ומצבו הכלכלי של מבקש הסעד הזמני – כאשר ככלל על בית המשפט למנוע מצב שבו הבקשה תידחה רק בשל כך שהמבקש דל אמצעים (ראו: רע"א 2900/22 אללה נ' יורופן גי אר בע"מ, פסקה 11 (31.7.2022); רע"א 5780/19 גרינשפון נ' בן הרוש (24.10.2019)).

בענייננו, אני סבורה כי סכום הערובה הכספית שנקבע על-ידי בית משפט קמא תואם את השיקולים שצוינו לעיל, ואין מקום להתערב בו. המבקש טען, בתצהיר שצירף לבקשה למתן סעד זמני לבית משפט קמא, כי הוא אב ל-9 ילדים וכי ידו אינה משגת להפקיד את הערובה, כאשר כל כספיו הושקעו בנכס הממושכן. בהקשר זה יצוין כי מהחלטת כב' הרשמת ל' משאלי שלומאי מיום 21.7.2024 בבקשת המבקש לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערובה, עולה כי עלה בידי המבקש להפקיד את הערובה שנקבעה על-ידי בית משפט קמא. מכל מקום, מאחר שסכום הערובה שנקבע עומד על 10% מהסכום שעוכב; כמו גם בשים לב לכך שהנזקים הצפויים לשני הצדדים הם נזקים כספיים; ומאחר שהבנק המחה את השעבוד לחברת ארז לפני כעשרים שנה וההליך הנוכחי עשוי לדחות את קבלת זכויותיה כנושה מובטחת לתקופה לא מבוטלת נוספת – אני סבורה כי מדובר בהחלטה מאוזנת, וודאי לא בהחלטה שיש מקום להתערב בה באופן חריג במסגרת בקשת רשות ערעור.

עיכוב הכספים יאפשר למבקש – אם תביעתו תתקבל – להיפרע מהמשיבה 1 סכום המשקף את גובה החוב הפסוק בתוספת ריבית והצמדה; ומנגד, הפקדת הערובה מבטיחה כי אם התביעה תידחה וייגרמו למשיבים נזקים כתוצאה מעיכוב הכספים והעדר יכולת לעשות שימוש בסכום שעוכב - הם יוכלו להיפרע מהמבקש ולא ייוותרו מול שוקת שבורה.

12.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בבקשה הנוכחית בסך של 2,000 ₪.