רע"א 17043-08-26 רע"א 17043-08-26

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים מהימים 23.7.2026, ו-26.7.2026 (השופטת ע' אבמן-מולר), ומיום 3.8.2026 (השופטת ש' ליבוביץ), ב-ת"א 38258-07-26, במסגרתן נעתר בית המשפט לבקשת המבקש למתן צו ארעי האוסר על הריסת המבנה נושא ההליך, בכפוף להפקדת ערובה בסך 35,000 ש"ח. רקע הדברים ביום 21.3.2021 ניתן צו הפסקת עבודה מס' 31139 בתיק בב"ח ר' 101/21, למבנה המצוי בסמוך לכפר שוקבא שבנפת רמאללה, אשר, נכון לאותו מועד, טרם הושלמה בנייתו ואשר טרם אוכלס. בהמשך, ביום 20.3.2023, בתום דיון שהתקיים בפני המשיבה 1, ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש (להלן: ועדת המשנה לפיקוח), הורתה ועדת המשנה לפיקוח על הוצאת צו סופי להפסקת העבודה ולהריסת המבנה. במקביל, הגיש המבקש בקשה למתן היתר בנייה מס' 1595/102/21 (להלן: הבקשה להיתר בנייה), לשם הכשרת הבנייה בדיעבד. הבקשה להיתר בנייה נדחתה על ידי ועדת המשנה לפיקוח ביום 6.12.2023. ערר שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה, והחלטה על כך נשלחה למבקש ביום 19.5.2025. בעקבות האמור הגיש המבקש, ביום 28.5.2025, לוועדת המשנה לפיקוח, בקשה להקפאת הליכי האכיפה. בקשה זו נדחתה ביום 9.6.2025. ביום 1.6.2025 הגיש המבקש עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, במסגרתה תקף את ההחלטה לדחות את הבקשה להיתר בנייה ואת ההחלטה שלא להקפיא את הליכי האכיפה (עת"מ 537-06-25, להלן: העתירה המינהלית). ביום 12.4.2026 התקיים דיון בעתירה המינהלית בפני השופט א' סלע. כמתועד בפרוטוקול הדיון, לאחר שהצדדים טענו את טענותיהם, הודיע בא-כוח המבקש כי "לאחר התייעצות אנחנו מבקשים לחזור ב[א]נו מהעתירה". בתום הדיון ניתן פסק דינו התמציתי של בית המשפט לפיו: "העתירה נדחית. ההריסה תבוצע על ידי העותר עד ליום 12.6.2026. ככל שהיא לא תבוצע על ידו, המשיבים יוכלו לבצע את ההריסה מאותו מועד והלאה. העותר יישא בהוצאות המשיב בסך 8,000 ש"ח. ככל שיבצע את ההריסה בעצמו הוא לא יחויב בהוצאות". ביום 10.5.2026 הגיש המבקש הודעה לבית המשפט לעניינים מינהליים בה הודיע על החלפת ייצוג. ביום 24.5.2026 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה בו טען, בעיקרו של דבר, כי הודעת בא-כוחו בפני בית משפט קמא, שלפיה הוא חוזר בו מהעתירה, ניתנה ללא ידיעתו של המבקש וללא הסכמתו. ביום 8.7.2026 ניתן פסק דינו של בית משפט זה (המשנה לנשיא נ' סולברג, השופט א' שטיין והחתום מטה) במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש (עע"מ 63935-05-26). אשר לטענתו של המבקש כי ההודעה על חזרתו מהעתירה ניתנה על ידי בא-כוחו ללא הסכמתו, ציינו בפסק דיננו כי: "בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי פסק דין שניתן בהסכמה מורכב משני חלקים – החלק ההסכמי בין הצדדים, והגושפנקה השיפוטית שניתנה על ידי מתן תוקף של פסק דין להסכמה האמורה. בהתאם, כאשר בעל דין מבקש להשיג על פסק דין שניתן בהסכמה הרי שיש להבחין בין שני מצבים: הראשון, כאשר טענותיו של בעל הדין מופנות כנגד היסוד השיפוטי שבפסק הדין, שאז עליו לטעון את טענותיו במסגרת ערעור על פסק הדין; השני, כאשר טענותיו של בעל הדין מופנות כנגד יסוד ההסכמה שבפסק הדין, שאז עליו לטעון את טענותיו במסגרת תובענה עצמאית לביטול ההסכם מחמת הפגם שנפל בו (ראו מיני רבים: רע"א 1883/23 קבוצת וויז'ן א.ש יזמות בע"מ נ' אסף כרמלי, פסקה 25 (10.5.2023); רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ה' (16.3.2006); רע"א 3960/05 עו"ד נפתלי נשר נ' בן פאיז, פסקה 5 (26.12.2005)). נוכח האמור, נקבע בפסיקה כי כאשר נטען כי ההסכמה של בא-כוח בעל הדין בפני בית המשפט ניתנה שלא על דעתו של בעל הדין, אין לנקוט בהליך של ערעור אלא בהליך עצמאי לביטול ההסכם מחמת הפגם האמור (ע"א 2536/90 סיטבון נ' סיטבון, פ"ד מה(2) 573, 575 (1991)). על כן, בענייננו, ככל שטוען המערער כי לא נתן את הסכמתו להודעה שנתן בא-כוחו, בה ביקש לחזור בו מהעתירה, הרי שאין מקומה של טענה זו במסגרת ערעור לבית משפט זה, אלא עליו לנקוט בהליך עצמאי, בהתאם לאמור לעיל" (שם, פסקה 7). ההליך בבית המשפט המחוזי בעקבות פסק דיננו, הגיש המבקש, ביום 14.7.2026, תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 38258-07-26), אשר הסעד המבוקש במסגרתה הוא ביטול ההסכמה שניתנה במסגרת העתירה המנהלית לחזור בו מעתירתו. בסמוך להגשת התביעה הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני המורה למשיבים להימנע מכל פעולה למימוש פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית. בהחלטתו מיום 20.7.2026, הורה בית המשפט המחוזי (השופטת ע' אבמן-מולר), כי בשים לב לסיכויי התביעה, אשר אינם נחזים להיות גבוהים, ניתן צו ארעי האוסר על הריסת הבינוי בכפוף להפקדת התחייבות עצמית וערובה בסך 50,000 ש"ח. למחרת, ביום 21.7.2026, הגיש המבקש בקשה להפחתת גובה הערובה, בה טען כי כלל לא ברור מהן ההוצאות בשיעור 50,000 ש"ח אותן יש להבטיח, וכי מצבו הכלכלי אינו מאפשר הפקדה בשיעור כזה. בו ביום, הורה בית המשפט כי לא מצא לשנות מהחלטתו וכי הערובה לא נועדה להבטחת הוצאות. בהמשך, ביום 23.7.2026, בעקבות דיון שהתקיים בפניו, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (השופטת ע' אבמן-מולר) בבקשה למתן סעד זמני. בית המשפט קבע כי במישור מאזן הנוחות, נטען כי מדובר בבית מגורים שבנייתו הושלמה לפני מספר שנים והריסתו תגרום לנזק בלתי הפיך. בית המשפט הוסיף וקבע כי סיכויי ההליך לעת הזאת נחזים להיות נמוכים למדי ולכן יש מקום למתן סעד זמני בכפוף להפקדה כספית משמעותית. בשים לב לטענותיו של המבקש לעניין מצבו הכלכלי, קבע בית המשפט כי המבקש יפקיד ערובה בסך של 35,000 ש"ח (בהחלטה מיום 26.7.2026 הבהיר בית המשפט כי סכום הערובה הוא אכן 35,000 ש"ח וכי יש לתקן טעות סופר שנפלה בעניין זה בהחלטה מיום 23.7.2026). ביום 3.8.2026 הגיש המבקש בקשה להפחתת סכום הערובה, וזאת נוכח מצבו הכלכלי, והיחס הבלתי מידתי בין סכום הערובה שנקבע לבין שוויו של הבינוי נושא הליכים אלו המוערך על ידו בכ-75,000 ש"ח. בהחלטתו מאותו היום (3.8.2026), דחה בית המשפט את הבקשה תוך שציין כי "במהות מדובר בבקשה לעיון חוזר", וכי לא חל שינוי נסיבות ולא נפלה טעות בהחלטה שיש בה כדי להצדיק עיון חוזר בהחלטה. ההליך דנן על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2026 ומיום 3.8.2026, הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור דנן. בבקשתו, טען המבקש כי עניינו נכלל בגדר אותם מקרים שבהם יש לפטור את מבקש הסעד זמני מהפקדת ערובה. בהקשר זה טען המבקש כי למשיבים כלל לא ייגרם נזק ממוני בר-כימות מהותרת המבנה על כנו, אשר יש בו כדי להצדיק הפקדת ערובה להבטחת נזק זה. עוד טען המבקש כי סכום הערובה שנקבע מעמיד בפניו מחסום בלתי עביר נוכח מצבו הכלכלי: לטענתו של המבקש הוא המפרנס היחיד במשפחתו; הוא אינו יכול להיכנס לישראל ולעבוד בה מאז 7.10.2023; ולו ולמשפחתו אין חשבונות בנק, חסכונות או נכסים אחרים. עוד טען המבקש כי הנזק שייגרם לו – הריסת קורת הגג שלו ושל בני משפחתו – הינו נזק בלתי הפיך, בעוד שלמשיבים לא ייגרם כל נזק ממוני ממתן הסעד הזמני. לבסוף, טען המבקש כי ניתן להסתפק בהתחייבות עצמית ואין צורך גם בהפקדת ערובה. בהחלטתי מיום 9.8.2026 הוריתי למבקש להבהיר מהו לשיטתו סכום הערובה המתאים בנסיבות העניין אשר יש ביכולתו להפקיד, ולהציע ערובות חלופיות. לצד זאת ניתן על ידי צו ארעי המורה למשיבים "להימנע מפעולות הריסה או אכיפה ביחס לבינוי נושא ההליך אלא אם הדבר נדרש מטעמים בטחוניים מובהקים ודחופים". ביום 16.8.2026 הגיש המבקש הודעה בה טען כי לנוכח מצבו הכלכלי אין בידו לגייס אף לא סכום של מאות שקלים, שכן הוא המפרנס היחיד במשפחתו והינו מתגורר עם אשתו וששת ילדיו, וכי ייצוגו המשפטי בהליך זה ובהליכים קודמים נעשה ללא תמורה. בעקבות כך, הוריתי למשיבים להגיש תגובה לבקשת רשות הערעור, ולהתייחס במסגרתה גם לשאלה מהם הנזקים שאת הפיצוי בגינם נועדה הערובה להבטיח, מהו סכום הערובה הנדרש לשם כך, וכן להתייחס לאמור בהודעת המבקש מיום 16.8.2026. בתגובה מטעמם, טענו המשיבים כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, שכן המבקש לא עמד בנטל להצביע על קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה, וכי אין להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין זה. לטענת המשיבים, בית המשפט המחוזי נקט בגישה מקילה עם המבקש שעה שנעתר לבקשה לסעד זמני, חרף סיכוייו הנמוכים של ההליך, וזאת מבלי שניתן משקל מתאים לחוסר תום ליבו של המבקש אשר בנה את המבנה ללא היתר, והוסיף והשלים את בנייתו ואכלס אותו חרף צו הפסקת העבודה שניתן. אשר למצבו הכלכלי של המבקש, טוענים המשיבים כי לא צורפו לכך אסמכתאות כלשהן. אשר לנזקי המשיבים, אותם נועדה הערובה להבטיח, הצביעו המשיבים על הפגיעה באפקטיביות האכיפה בשל הימשכות ההליכים, שיש בה כדי להגביר את התופעה של בנייה לא חוקית ובהתאם להביא לעלייה בהיקף המשאבים שיש להקצות לטיפול בה. עוד טוענים המשיבים כי הערובה עשויה להבטיח את הנזקים וההוצאות הכרוכים בביצוע ההריסה, ככל שיידחו טענותיו של המבקש. בהקשר זה מצביעים המשיבים על כך שבהתאם לתקנה 9(ה) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות סדר הדין המנהלי), אשר אינה חלה במישרין בענייננו, רשאי בית המשפט בהליך המנהלי להתנות מתן צו ביניים בערובה "לכל צורך שיראה בית המשפט לנכון". בהקשר זה טוענים המשיבים כי העלות הצפויה של עבודות ההריסה עומדת על כ-40,000 ש"ח. בהחלטתי מיום 9.9.2026 הוריתי כי: "ישקלו המשיבים להסכים, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, ולגישתם לפנים משורת הדין, לוותור על הפקדת הערובה כתנאי למתן הסעד הזמני. הודעה כאמור תוגש עד ליום 16.9.2026". בעקבות החלטתי, ביום 17.9.2026, הודיעו המשיבים כי הינם עומדים על טענותיהם, תוך שהדגישו כי טענות המבקש באשר לאי-יכולתו הכלכלית להפקיד את הערובה נטענו בעלמא. עם זאת, המשיבים ציינו כי "הרבה לפנים משורת הדין" יסכימו כי בית המשפט יקבע את סכום הערובה מחדש בטווח שבין 15,000 ל-25,000 ש"ח. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, מצאתי כי יש ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור לגופו. כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בסוגיות הנוגעות לסעדים זמניים, ובהתאם ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהחלטות אלה (רע"א 41855-09-26 אופק – אתרים 10 בע"מ נ' החברה לפיתוח הרצליה בע"מ, פסקה 12 (22.9.2026); רע"א 30966-07-26 לוגסי נ' לוגסי, פסקה 8 (16.9.2026)). בכלל זה, נקבע כי גם בהחלטות בעניין התניית הסעד הזמני בהפקדת ערובה והחלטות בעניין קביעת גובהה של הערובה בנסיבות כאמור, תיטה ערכאת הערעור שלא להתערב ותעשה כן רק במקרים חריגים (רע"א 5340/24 חכימי נ' חלפון, פסקה 11 (7.7.2024), להלן: עניין חכימי). כפי שאבאר להלן, סבורני כי בשים לב לשילוב נסיבות ייחודי, ענייננו נכלל בגדר אותם מקרים חריגים שבהם יש להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, באשר להתניית הצו הזמני בהפקדת ערובה. בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני על מנת "להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין" (תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי). ביחס לכך נקבע כי על בית המשפט לשקול שני שיקולים עיקריים – את סיכויי התביעה ואת מאזן הנוחות, אשר ביניהם מתקיים קשר של "מקבילית כוחות", תוך שלשיקול מאזן הנוחות נתון, בדרך כלל, מעמד הבכורה. כמו כן, על בית המשפט לשקול את תום ליבם של הצדדים, ובמקרים המתאימים גם את האינטרס הציבורי (שם; רע"א 12879-09-25 קוסטה נ' עיריית תל-אביב יפו, פסקה 9 (7.9.2025); רע"א 16471-06-25 דבארי נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 (12.6.2025), להלן: עניין דבארי). בהמשך לכך, תקנות סדר הדין האזרחי קובעות כי סעד זמני מותנה בהתחייבות עצמית ובערובה "לשם פיצוי בשל כל נזק שייגרם למי שמופנה אליו הצו כתוצאה ממתן הצו הזמני" (תקנה 96(א)), וכי "בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים, לפטור את המבקש מהפקדת ערובה, אם סבר שהדבר צודק וראוי בנסיבות העניין" (תקנה 96(ג)). כלומר, ברירת המחדל בהליך האזרחי הינה כי סעד זמני מותנה בהפקדת ערובה, שנועדה להבטיח את תשלום הפיצוי על נזק שייגרם למי שהצו מופנה אליו ממתן הסעד הזמני, אך בית המשפט רשאי מטעמים מיוחדים לפטור מהפקדת ערובה זו. עוד נקבע בפסיקה כי המשיב בבקשה לסעד זמני אינו צריך להוכיח את הנזק הממשי העלול להיגרם לו כתוצאה ממתן הסעד הזמני על מנת שמבקש הסעד הזמני יידרש להפקיד ערובה (רע"א 3753/99 רשת הריבוע הכחול (היפר היפר) בע"מ נ' סופר פארם (ישראל) בע"מ, פ"ד נג(4) 193, 197 (1999); רע"א 9111/07 די.בי.קיו נתונים איכותיים בע"מ נ' די.סי.אל ישראל (1983) בע"מ, פסקה 9 (15.7.2009)). יחד עם זאת, נקבע כי בבואו להתנות את מתן הסעד הזמני בהפקדת ערובה, על בית המשפט לשקול את טיב הנזקים, הצפויים למי שהצו מופנה אליו, ממתן הסעד הזמני; טיב הנזקים הצפויים למבקש הסעד הזמני ככל שלא יינתן הסעד הזמני; ומצבו הכלכלי של מבקש הסעד הזמני, כאשר ככלל יש להימנע ממצב שבו הסעד הזמני לא ניתן בפועל רק בשל כך שהמבקש הינו דל באמצעים (עניין חכימי, פסקה 12; רע"א 5220/24 בן עטר נ' בוני ירושלים (ג.ז) חברה קבלנית לתכנון פיתוח בניה, פסקה 11 (12.8.2024); רע"א 5780/19 גרינשפון נ' בן הרוש, פסקה 11 (24.10.2019)). ועתה לענייננו. תחילה יודגש כי השאלה העומדת להכרעה בבקשה דנן אינה האם צדק בית המשפט קמא בהחלטתו להיעתר לבקשה לסעד זמני, אלא האם משעה שקבע בית המשפט כי יש להיעתר לבקשה לסעד זמני, היה מקום להתנותו בהפקדת ערובה בסכום של 35,000 ש"ח, לצד התחייבות עצמית מצד המבקש. להשקפתי, יישום השיקולים אותם על בית המשפט לבחון בבואו להתנות את מתן הסעד הזמני במתן ערובה, על נסיבותיו של העניין דנן, מוליך למסקנה כי בענייננו מתקיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים לפטור את המבקש מהפקדת הערובה: ראשית, סבורני כי לא צפוי להיגרם למשיבים נזק בר-פיצוי ממתן הסעד הזמני, אשר אותו נועדה הערובה להבטיח. בתשובתם, הצביעו המשיבים על שני סוגי נזקים אשר להשקפתם מבססים את התניית הסעד הזמני בהפקדת ערובה: הנזק הראשון עליו הצביעו המשיבים הינו הפגיעה באפקטיביות האכיפה בשל הימשכות ההליכים, שיש בה לשיטתם כדי להגביר את תופעת הבנייה הבלתי-חוקית ולהביא לעלייה בהיקף המשאבים שיש להקצות לטיפול בה. אכן, בית משפט זה עמד לא אחת על חשיבות האכיפה היעילה בתחום התכנון והבנייה (ראו למשל: בג"ץ 3819/11 אחמד נ' שר הבטחון, פסקה 9 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (23.8.2022); בג"ץ 8806/10 רגבים נ' ראש הממשלה, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' חיות (4.9.2011); בג"ץ 6243/08 התנועה לשמירת אדמות הלאום נ' שר הבטחון, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2.12.2010)). עם זאת, ברי כי הנזק הנטען על ידי המשיבים אינו בר-כימות ובוודאי שלא בר-פיצוי באופן המצדיק הפקדת ערובה לשם הבטחת תשלום הפיצוי בגינו. סבורני כי יקשה לחלוק על כך שככל שתידחה תביעתו של המבקש לגופה, והמשיבים יבקשו להיפרע ממנו בגין הנזק המתבטא בפגיעה הכללית באפקטיביות האכיפה והעלייה עקב כך בהיקף המשאבים שיש להקצות לטיפול בה – נזק אשר נגרם לטענתם ממתן הסעד הזמני – תעמוד בפניהם משוכה לא פשוטה, לשון המעטה. על כן, סבורני כי אין בנזק רחוק ותאורטי זה משום טעם של ממש להתניית הסעד הזמני בהפקדת ערובה. הנזק השני עליו הצביעו המשיבים הינו העלות הצפויה של עבודות הריסת הבינוי, אשר מוערכת על ידי המשיבים בכ-40,000 ש"ח. גם בנזק נטען זה אין כדי להצדיק, לדעתי, את התניית הצו הזמני בהפקדת ערובה, שכן עלות ההריסה קיימת בין אם לא יינתן הצו הזמני המבוקש ובין אם יינתן הצו הזמני ולאחר מכן יבוטל עקב דחיית התביעה. שנית, הנזק הצפוי להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני הינו נזק כבד משקל. זאת שכן על פי הנטען המבנה נושא הבקשה לסעד זמני משמש למגוריהם של המבקש ובני משפחתו, והריסתו תגרום לנזק בלתי הפיך (ראו, מיני רבים, לעניין משקלו של שיקול פינוי מבית מגורים במתן סעד זמני: עניין דבארי, פסקה 9; רע"א 51561-09-24 אלהואשלה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 8-7 (29.12.2024)). שלישית, נראה כי מצבו הכלכלי של המבקש, תומך באי-התניית מתן הסעד הזמני בהפקדת ערובה. כך, בהתאם לתצהירו, המבקש הינו המפרנס היחיד של משפחתו המונה שמונה נפשות, וכי עד לחודש אוקטובר 2023 נהג המבקש לעבוד בישראל אולם מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" אין באפשרותו להיכנס לישראל ולעבוד בה. כמו כן, בהתאם לתצהירו, למבקש ולאשתו אין חשבונות בנק, חסכונות, או נכסים אחרים, ואין בני משפחה או קרובים שמהם ניתן לגייס כספים אלו. עוד ציין המבקש כי ייצוגו המשפטי נעשה על ידי הסיוע המשפטי ללא תשלום. נוסף על כך, צירף המבקש מכתב מאת יו"ר המועצה הכפרית שוקבא, בה מתגורר המבקש, המציין כי המבקש הינו מובטל, ללא הכנסה קבועה, ועם חובות משמעותיים. בהקשר זה אציין כי להשקפתי אין ממש בטענת המשיבים כי המבקש לא הביא ראיות מספקות לשם ביסוס מצבו הכלכלי. זאת משום שבמצב בו נטען (בגיבוי תצהיר) כי המבקש אינו עובד וכי אין לו ולאשתו חשבונות בנק וחסכונות, כלל לא ברור אילו אסמכתאות נוספות ביכולתו להביא. כך, אין בידו של המבקש לבסס את טענתו על אסמכתאות המובאות תדיר להוכחת מצב כלכלי כגון תדפיס מחשבון הבנק, תלוש משכורת, אישור מהמעביד או ראיה מהמוסד לביטוח לאומי. נוכח האמור סבורני כי יש לקבוע כי מצבו הכלכלי של המבקש אינו מאפשר לו להפקיד ערובה, למצער בסכום משמעותי, כתנאי למתן הסעד הזמני. אם כן, התמונה המצטיירת במקרה דנן הינה כי מן העבר האחד הנזק הצפוי למבקש מאי-מתן הסעד הזמני משמעותי ובלתי הפיך, ואילו מן העבר השני המשיבים לא הצביעו על נזק ניתן לכימות העלול להיגרם ממתן הסעד הזמני. על כן, ובשים לב למצבו הכלכלי של המבקש, ולהדגשתה של הפסיקה כי ככלל יש להימנע ממצב שבו לא ניתן בפועל צו זמני רק בשל כך שהמבקש הינו דל באמצעים (ראו הפניות בפסקה 12 לעיל), סבורני כי יש להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא ולהורות כי הצו הזמני שניתן בהחלטתו של בית משפט קמא לא יותנה בהפקדת ערובה. סוף דבר: דין בקשת רשות הערעור להתקבל ודין הערעור להתקבל לגופו, כאמור לעיל. בנסיבות דנן, המשיבים יישאו בהוצאות המבקש בסך 3,000 ש"ח.