רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ. בנק לאומי לשיראל בע"מ,סניף עסקים כ"ס

א.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.9.2005 (השופטת דותן) בבר"ע 1857/05, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לרשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בהרצליה מיום 28.3.2005 (סגנית הנשיא שריר) בע"א 77/04. בהחלטה זו נדחה ערעור המבקשת על החלטת בית משפט השלום בהרצליה מיום 24.10.2004 (הרשמת גלר-אהרוני) בבש"א 1573/04, שם נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה מיום 18.7.2002 (הרשמת שרון) בת.א. 2495/02.

ב.המבקשת 1 היא חברה לבניין, והמבקשים 2 ו- 3 הם בעלי מניותיה. ביום 27.7.97 פתחה המבקשת 1 חשבון אצל המשיב, והמבקשים 3-2 חתמו על ערבות אישית לחובות המבקשת 1 במסגרת החשבון. במהלך השנים נוצר חוב של המבקשת 1 למשיב במסגרת אותו חשבון (להלן החוב).

ג.(1) ביום 11.7.02 חתמו המבקשים והמשיב על הסכם לתשלום החוב (להלן ההסכם). בחלוף שישה ימים הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים בבית משפט השלום בהרצליה (ת.א. 2495/02). בגדר זה הגיש המשיב את ההסכם, שנערך בין המבקשים למשיב, וביקש לתת לו תוקף של פסק דין. ביום 18.7.2002 נתן בית משפט השלום (הרשמת שרון) להסכם תוקף של פסק דין (להלן פסק הדין), וביום 21.7.2004 חתם בית המשפט על הפסיקתא, שהוגשה בהתאם להסכם.

אין חולק על כך, שההודעה בדבר הסכם הפשרה, שהוגשה לבית משפט השלום, נחתמה על ידי בא כוח המשיב בלבד; שכתב התביעה, ההזמנה לדין וכן פסק הדין לא הומצאו למבקשים, ושהמבקשים לא הגישו בקשת רשות להתגונן.

(2) לאחר שקיבלו המבקשים אזהרה בתיק הוצאה לפועל, הגישו ביום 20.6.2004 לבית משפט השלום בהרצליה בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 1573/04). בקשה זו נדחתה ע"י הרשמת גלר-אהרוני ביום 24.10.2004. בהחלטה נקבע, כי פסק הדין ניתן על בסיס הסכם פשרה, שעליו היו חתומים הן המבקשים והן המשיב. לפיכך, אם חפצים המבקשים להעלות טענות כנגד תוקף הסכם הפשרה או תקינות ההליך, עליהם להגישן במסגרת הליך מתאים, ואין בית המשפט רשאי להידרש אליהן במסגרת דיונית זו.

(3) ערעור שהוגש על החלטה זו (ע"א 77/04) נדחה בבית משפט השלום בהרצליה ביום 28.3.2005 (סגנית הנשיא שריר). בפסק דין מפורט ומנומק נקבע, כי מנוסח ההסכם ניתן ללמוד חד משמעית שהובאו לידיעת המערערים (המבקשים בבקשה זו) המידע באשר להליך שיתבצע לאחר חתימת הצדדים, וההשלכות העלולות להיות להפרת ההסכם, וכי דרך פעולתו של המשיב, שקיבלה את הסכמת המערערים בחתימתם על ההסכם , ייתרה את הצורך במיצוי ההליכים בכל הכרוך בסדר דין מקוצר, ועל כן אין מדובר בפסק דין, שניתן במעמד צד אחד. כן נקבע, כי המקום לטענות המערערים בתקיפת הסכם הפשרה הוא בתביעה לביטולו ולא בתקיפת פסק הדין, ומשכך לא נפגעה זכות המערערים לפנות לערכאות.

(4) בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (בר"ע 1857/05). בית המשפט המחוזי (השופטת דותן) דחה את הבקשה ביום 11.9.2005, באמצו את פסק-דינו של בית משפט השלום, בנימוק כי בידי המבקשים לבקש ביטולו של פסק הדין בהליך נפרד, אף שלכאורה נראה כי החוזה עם המשיב יועד מלכתחילה להגשת הסכם פשרה.

(5) מכאן הבקשה דנא.

ד.(1) המבקשים טוענים, כי הן בית המשפט המחוזי והן בית משפט השלום טעו בסיווג פסק הדין כפסק דין, הנותן תוקף להסכם של פשרה. לשיטתם, יש לסווג את פסק הדין כפסק דין שניתן במעמד צד אחד, ולכן עומדות להם העילות לביטולו של פסק דין מעין זה, כאמור בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כן טוענים המבקשים כנגד קביעת בתי המשפט דלמטה לעניין גמירות הדעת של המבקשים בעת חתימת ההסכם, וכנגד הענקת תוקף של פסק דין להסכם בצורה אוטומטית, כנטען, במקום להעבירו תחת שבט ביקורת שיפוטית. מוסיפים המבקשים לטעון, כי טעו בתי המשפט דלמטה בכך שהתעלמו מטענתם כי יש לבטל את ההליך בטענות מן הצדק, שכן המבקשים הצביעו על פגם בהליך (אי המצאת כתב התביעה וההזמנה לדין), המצדיק לדעתם את ביטולו.

(2) לחלופין טוענים המבקשים, כי נפלה טעות בשיקול דעתו של בית משפט השלום משהחליט לדחות את הבקשה לביטול התביעה. לשיטתם, עומדות להם טענות טובות ומבוססות כנגד גוף התביעה, וכי אם יבוטל פסק הדין גבוהים סיכויי הצלחתם בתביעה. ועוד, לטענת המבקשים פגעו החלטות בתי המשפט דלמטה בזכות הגישה שלהם לערכאות, שהיא זכות יסוד, שכן נחסמה זכותם לפנות לבית המשפט עוד טרם הוגשה נגדם תביעה.

(3) המבקשים טוענים, כי בקשה זו מעלה שאלות משפטיות משמעותיות, ציבוריות וחשובות, שיש להן השלכות רחבות על ציבור רחב של מתדיינים. בנוסף, החלטותיהן של בתי המשפט קמא פוגעות לטענתם בעקרונות היסוד של השיטה, בחוקי היסוד ובתפיסות הצדק של החברה. אשר על כן, כך לדברי המבקשים, מצדיקה בקשה זו מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

ה.(1) כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123, 130-129, מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר). היא נשקלת במקרים בעלי חשיבות ציבורית או בעלי חשיבות משפטית, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו גם: ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 182-177). חוששני כי הבקשה דנא אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מן המחלוקת שבין הצדדים; והריהי גלגול רביעי לאחר שנדונה בפני רשמת בית השלום, בפני בית משפט השלום ובפני בית המשפט המחוזי. לטעמי, לאחר העיון, אין היא מגבשת עילה המצדיקה דיון בגלגול נוסף, בגדרי ההלכה הנוהגת.

(2) אומר מה אף לגופן של טענות המבקשים. לדידי סיווגו של פסק הדין נשוא המחלוקת אינו 'פסק דין שניתן במעמד צד אחד' (תקנות 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984), אלא הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין.

רשמת בית משפט השלום, בהחלטתה מיום 24.10.04 מציינת, כלשונה, כי פסק הדין "ניתן לאור הסכם פשרה עליו חתומים שני הצדדים", וכך עולה גם מלשון הפסיקתא, שנתנה ביום 21.7.02.

כאמור, המשיבים טוענים, כי לא היו מודעים להגשת התביעה או להגשת ההסכם לצורך מתן תוקף של פסק דין. אולם עיון בהסכם מגלה, כי בבסיסו עומדת הסכמת הצדדים בדבר הגשת תביעה בסדר דין מקוצר ובדבר מתן תוקף של פסק דין להסכם (המבוא להסכם וכן סעיפים 2, 6, 7 להסכם). ממצב דברים זה, בו הוגשה התביעה וניתן תוקף של פסק דין להסכם בעקבות האמור בו, חפצים המבקשים לסגת, כיוון שלא ידעו על הליכים אלה, ובכללם מתן פסק הדין, אשר נעשו במעמד המשיב בלבד. אין בידי להסכים לטענה זו. היכולים המבקשים להיבנות מהגשת ההסכם על ידי הצד האחר לו כעילה לביטול פסק הדין, בשעה שנכללה בו - בגוף ההסכם - הסכמתם המפורשת לתת לו תוקף על-ידי הליך? חוששני, בסופו של יום, שהתשובה אינה יכולה להיות בחיוב. עיינתי חזור ועיין בהסכם, המוכתר "הסכם תשלום חוב". מדברת בעדה לכאורה לשון הרישה של ההסכם, לפיה "הצדדים מתכבדים להודיע לבית המשפט הנכבד כי הגיעו להסכם לתשלום החוב לתובע, וכבוד בית המשפט מתבקש ליתן להסכם זה תוקף של פסק דין כדלקמן". ועוד, סעיף 2 להסכם קובע בין השאר "ינתן פסק דין על תשלום סכום התביעה ... פסיקתא מתאימה תומצא מיד לאחר הגשת התביעה וחתימת הצדדים על הסכם זה, לאישור של כב' בית המשפט". עינינו הרואות, כי על פניו המדובר במסמך שיועד להגשה לבית המשפט. אין הוא טופס סטנדרטי, אלא הסכם הגדור למחלוקת שבין הצדדים. במבוא מוזכר חוב "בגינו מוגשת תביעה בסד"מ במסגרת הסכם זה". יש בו אף הוראה בדבר שכר טרחת עורך דין. הפניה לבית המשפט בגדר התביעה, המוכתרת "הודעה על הסכם פשרה", הודפסה ככל הנראה באותו יום שבו נכרת ההסכם (11.7.02).

(3) באשר לעצם הטענה בדבר פגמים שנפלו בכריתת ההסכם עצמו, שבתצהירי המבקשים 3-2 נטען כי לא אופשר להם להיוועץ בעורך דין לגביו, ושנעשה בלחץ זמן וכיוצא בזה, הגשת בקשה לביטול פסק הדין, שאישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין, אינה המסלול הנכון. פסק דין הנותן תוקף להסכם בין בעלי הדין, מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים (הפן ההסכמי) ומהגושפנקא של השופט שחתם עליו (הפן השיפוטי) (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש

פ"ד נא (1) 577, בעמ' 587 (השופט – כתארו אז – אור); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי

(מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, סעיף 446 בעמ' 549). להבחנה בין הפן ההסכמי לבין הפן השיפוטי של פסק הדין, חשיבות לעניין ביטולו של פסק הדין: בעל דין, הרוצה לתקוף את ההליך השיפוטי של אישור פסק הדין, צריך לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, על בעל דין, המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בעילה של פגם בכריתת ההסכם, המונח ביסודו ובשורשו, מסוג הטענות שנמנו מעלה (והוא עשוי לבטל הסכם לפי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973) - להגיש תובענה חדשה בעניין זה בערכאה שבה ניתן פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה (ע"א 5914/03 אפרים שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח (לא פורסם) (השופטת ביניש); רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק (לא פורסם) (השופטת שטרסברג-כהן); בג"ץ 215/83 ספטי נ' ספטי , פד' לז(2) 181, 185 (השופטת אבנור); זוסמן, שם, סעיף 613 בעמ' 788-786; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

(מהדורה שמינית, 2005) בעמ' 312- 313). וכבר נאמר, כי בהיעדר טעם מיוחד, כבד-משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות כנגד פסק דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים באשר לויתוריהם ההדדיים ובהסכמתם (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח' פ"ד נו(1) 577, בעמ' 587-586 (השופטת דורנר)). בנידון דידן, היה על המבקשים להגיש תובענה שונה לצורך תקיפת ההסכם, ומובן שאין בהחלטה זו בכדי לחוות דעה לגבי תובענה כזאת, אם תוגש. העובדה שהגשת ההסכם נעשתה בפועל על-ידי צד אחד אינה פוגמת בכך שהוראות ההסכם עצמו ביטאו על פניהן הסכמה ככל משפטה וחוקתה, והן שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט.

(4) במהות אין בידי לקבל את טענת המבקשים, כי לא ניתן להם יומם בבית המשפט בהקשר דנא. הרי הכרת פיהם ענתה בהם, בחתמם על ההסכם, כי לכאורה הסכימו לקביעת סעיף 2 להסכם, שצוטטה מעלה.

(5) כאמור לעיל, אכן, ההליכים מטעם המשיב נעשו בזריזות יתרה, ומן הסתם היה טעמו עמו. אך על פניו, לא היתה לרשמת סיבה לפקפק באשר הוגש לה, שעה שההסכם (בשונה לכאורה מן הנסיבות שהיו בע"א 3309/02 (מחוזי י-ם) לוי נ' ויצמן (טרם פורסם)), נראה על פניו כעשוי כדת וכדין. אינני יודע כמובן מה סברו המבקשים בחתמם על ההסכם, ומה ייעשה בו; אך בית המשפט אין לו אלא מה שעיניו רואות, וככזה לא יכול היה לראות את פסק הדין במהות כניתן במעמד צד אחד אף אם הוגש על-ידי צד אחד. אוסיף, כי בשונה – למשל – מחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, הקובע (סעיף 2(ב) כי אישור להסכם ממון לא יינתן "אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו", וראו גם תקנה 258 כ"ו לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 – לא כך בהסכם כגון בנידון דידן. החובה המוטלת על בית המשפט בגלל "היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים הקיימים בין בעל ואשה" (רע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 121, 428 (השופט בך)) לבדוק שהסכם יחסי ממון נעשה מתוך רצון חופשי, אינה קיימת בהסכם אזרחי רגיל. אגב, גם בהסכם ממון החובה אינה לבדיקת תוכן ההסכם (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרנוב, פ"ד נג(4) 199, 213-212 (השופטת שטרסברג-כהן)). כמובן, השכל הישר מחייב, כי אם חושד בית המשפט באי תקינות כלשהי עליו לבדקה; אך כשאין חשד כזה על פני הדברים, ובתנאים הקשים של ריבוי התיקים, איני סבור כי יש מקום להטיל על בית המשפט עומס כבד יותר משהטיל המחוקק, והרי לא היה חשד כזה במקרה דנן.

(5) בכל אלה אין כדי לומר דבר על נסיבות כריתתו של ההסכם, שכאמור, אם נפל בהן פגם, והמבקשים ניחמו עליו, מסלול אחר נועד לו.

ו.כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.