רע"א 5236/13 אלון מן נ. דבורה מולר

1.

לפני בקשת רשות ערעור שנסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.4.2013 (ע"א 44203-09-12, השופטת ת' אברהמי , רשמת בית המשפט המחוזי) במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה מיום 1.8.2012 (תא"ק 3175-09-09, השופטת ח' קלוגמן ). הערעור נדחה אך בשל כך שהמבקשים לא הפקידו את העירבון שנקבע להם על-ידי בית המשפט המחוזי.

2.

המשיבה היא הבעלים של בניין בן שלוש קומות הנמצא ברחוב ראב"ע בתל אביב (להלן: הנכס ). היא מתגוררת בארצות הברית ופועלת בישראל באמצעות בא כוחה, עו"ד אהוד הוברמן (להלן: עו"ד הוברמן ). בשנת 2002 הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד מהנכס כנגד שישה נתבעים, אשר אחד מהם, ניסים גל (להלן: ניסים ) היה בעבר בעלה של המבקשת 3 (להלן: רבקה ). הצדדים לאותו הליך הגיעו לפשרה, שבמסגרתה הוסכם כי הם יפנו את הנכס, וביום 7.12.2004 נתן בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 219535/02, השופט ח' טובי ) תוקף של פסק דין להסכמות אלה. לטענת המשיבה, בעקבות ביצועם של הליכי הפינוי התגלו בנכס שלושה פולשים נוספים שלא היו בו בעבר: רבקה, אשתו לשעבר של ניסים, ושני בניה, המבקשים 2-1. בעקבות כך הגישה המשיבה תביעה נוספת לבית משפט השלום בהרצליה שכוונה לפינויים של המבקשים מן הנכס ולסילוק ידם ממנו.

3.

במסגרת הגנתם טענו מבקשים בבית משפט השלום כי הם דיירים מוגנים בנכס, מכוח זכות הדיירות המוגנת של חיים חמרא (להלן: חיים ), אחיו של ניסים. זכות זו הועברה, לטענתם, לניסים, שבתורו הקנה לרבקה את הרשות להתגורר בנכס. בית משפט השלום דחה טענה זו לאחר שקבע כי המבקשים ביססו אותה על חוזה שכירות שנערך בין אביה של המשיבה לבין חיים, שתוקפו הוגבל לשנה אחת, ולא הוארך, ומכל מקום לא התייחס לדיירות מוגנת. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי אפילו היה חיים דייר מוגן, הרי שניסים לא היה דייר מוגן, וכאמור כבר הוצא צו לסילוק ידו מהנכס. יתרה מכך, בית משפט השלום קבע כי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, מאפשר העברת זכות לדיירות מוגנת במקרים ספציפיים בלבד, וביניהם העברת זכות לבן זוגו או ילדיו של דייר מוגן שנפטר, שהתגוררו איתו לפחות חצי שנה בטרם הפטירה. אולם, רבקה איננה נכנסת לגדרם של מקרים אלה, ולא כל שכן בניה. בית משפט השלום קבע עוד כי ככל שהיו לחיים זכויות בנכס הרי שאלה נגעו לקומת הקרקע בלבד, בעוד המבקשים מתגוררים בשלוש דירות בנכס, ששתיים מהן נמצאות בקומה הראשונה ורק אחת בקומת הקרקע. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי המבקשים נמנעו מלזמן לעדות את חיים, למרות היותו עד נחוץ ביותר מטעמם, ואף נמנעו מלזמן לעדות את ניסים, וגם מחדל זה פועל לחובתם. לבסוף, בית משפט השלום דחה גם את הטענה לפיה המשיבה נטשה את הנכס ולמעשה הסכימה בשתיקה למגורי המבקשים בו, וכן קבע כי ייפוי הכוח מטעמה של המשיבה, אשר מכוחו ניהל עו"ד הוברמן את התביעה, הוא תקף. לפיכך, קיבל בית משפט השלום את התביעה, והורה למבקשים לפנות את הנכס בתוך 60 יום.

4.

המבקשים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וכן הגישו לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו. ביום 4.11.2012 הורה בית משפט השלום על עיכוב הביצוע של פסק הדין בכפוף להפקדה חודשית בסך של 3,000 שקל בקופת בית המשפט "על חשבון דמי שכירות". המבקשים הגישו גם לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, בטענה שאינם מסוגלים לעמוד בתשלום חודשי של 3,000 שקל. ביום 25.12.2012 דחה המשפט המחוזי (השופט י' שנלר ) את הבקשה, בציינו שפסק הדין נסב על פינוין של שלוש דירות, אך המבקשים נמנעו מלהסתפק בעיכוב ביצוע של פינוי אחת מהן בלבד. הוא הוסיף וכי תביעת הפינוי הוגשה עוד בשנת 2009 בעוד פסק הדין ניתן בחודש אוגוסט 2012, כך שהיה למבקשים די זמן להתכונן לפינוי אפשרי. לפיכך, נקבע כי בית משפט השלום מצא איזון ראוי בין זכותה של המשיבה ליהנות מפירות זכייתה לבין נסיבותיהם הקשות של המבקשים. לאחר שהתברר כי המבקשים לא הפקידו את הסכום הנדרש, הורה בית משפט השלום ביום 20.2.2013 כי המבקשים יפנו את הנכס עד ליום 10.3.2013.

5.

עם הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי הוגשה בקשה לפטור מאגרה וכן בקשה לפטור מהפקדת עירבון. ביום 5.12.2012 קיבל בית המשפט המחוזי

את הבקשה בנושא של פטור מאגרה באופן חלקי, בציינו שהתשתית הראייתית אשר הוצגה לגבי יכולותיהם הכלכליות של המבקשים לא הייתה מלאה. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שלבקשה צורף תצהיר רק מטעמו של המבקש 2, ואף לא צורפו אסמכתאות בנוגע לקצבת הנכות של המבקש 1. עם זאת, הוא הוסיף שניתן להתרשם כי "מצבם הכלכלי אינו מהמשובחים". לפיכך, הוא הורה למבקשים לשלם אגרה מופחתת בסך של 400 שקל (להלן: ההחלטה בעניין האגרה ). ביום 29.1.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לפטור מעירבון. בית המשפט המחוזי קבע כי החוסרים שעליהם עמד בהחלטתו בעניין האגרה, לא הושלמו, וכי המבקשים לא התייחסו ליכולתם להסתייע בסביבתם הקרובה לצורך הפקדת העירבון. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי סיכויי הערעור אינם מצדיקים, כשלעצמם, היעתרות לבקשת הפטור מעירבון. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי על מנת שלא לחסום את דרכם של המבקשים לקבלת סעד שיפוטי אך מחמת קשייהם הכלכליים, הם יחויבו בהפקדת עירבון מופחת בסך של 7,500 שקל עד ליום 18.2.2013. ביום 7.3.2013 הורה בית המשפט המחוזי כי ככל שלא יופקד העירבון כאמור, יירשם הערעור לדחייה עד ליום 7.4.2013. ביום 24.4.2013 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו, ובו ציין כי העירבון לא הופקד, ומטעם זה נדחה הערעור.

6.

המבקשים טוענים שטעה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי עליהם להפקיד עירבון בסך של 7,500 שקל, תוך התעלמות מנסיבותיהם האישיות הקשות, ובכלל זאת מהעובדה שרבקה היא חולת סרטן ואילו המבקשים 2-1 הם נכים שאינם יכולים לפרנס את עצמם. המבקשים מוסיפים וטוענים כי כאשר קבע בית המשפט המחוזי שעליהם להפקיד את העירבון האמור, הוא מנע מהם את יומם בפני ערכאת הערעור. המבקשים טוענים בהקשר זה כי סיכויי הערעור שאותו הגישו גבוהים, בשים לב לכך שרבקה מתגוררת בנכס למעלה מ-25 שנה, בעוד המשיבה לא ביקרה בו לאורך כל התקופה האמורה ולא התעניינה בנעשה בו. המבקשים מוסיפים וטוענים בהקשר זה שעו"ד הוברמן הוא העומד מאחורי התביעה שהוגשה נגדם, ולא המשיבה עצמה.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא מקום שבו מתעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפנינו אינה מעוררת שאלה כללית כאמור, ואף המבקשים לא טענו אחרת. בנוסף לכך, איני סבורה כי נגרם למבקשים עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

8.

גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כידוע, לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בנוגע לבקשות לפטור מעירבון, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בו (ראו: בש"א 4747/05 ראובן פלד עבודות בנין בע"מ נ' בית הארחה – מעלה החמישה , בפסקה 3 (29.8.2005); בש"א 6411/11 שני נ' עו"ד ארז חבר, נאמן לנכסי החייב , בפסקה 8 (3.10.2011)). אכן, שומה על בתי המשפט להתחשב ביכולותיהם הכלכליות של בעלי דין כאשר הם מחייבים אותם בהפקדת עירבון, כדי שלא לחסום את דרכם לערכאות. אולם, מנגד, יש להבטיח גם את ההגנה על הצד שכנגד אם יידחה הערעור (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 284 (מהדורה שלישית, 2012)). בענייננו, בית המשפט המחוזי כבר הלך כברת דרך ארוכה לעבר המבקשים – הוא חייב אותם בתשלום אגרה מופחתת, קבע את סכום העירבון תוך התחשבות בקשייהם, ובפועל דחה את הערעור שהגישו רק לאחר שחלפו יותר מחודשיים מן המועד שבו היה עליהם להפקיד את העירבון. בנסיבות אלה, הגם שאני ערה לכך שההתדיינות בין הצדדים נוגעת לפינוי המבקשים מביתם ולנסיבותיהם האישיות, איני סבורה שנפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, מה גם שהמבקשים לא הצליחו להצביע על כך שסיכויי הערעור שאותו הגישו הם גבוהים.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.