רע"א 5247/03 אשר ליסטר נ. עו"ד אביב פריצקי בתפקידו כמפרק הזמני של החברה

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ו' אלשייך), בעניין עסקה למכירת טרקטור מסוג "שופל" (להלן: השופל) אשר שוויו מוערך ב- 70,000 ₪. המבקש, אשר ליסטר, הינו בעל מניות בחברת המעמיס בע"מ (בפירוק זמני וכינוס נכסים), שעסקה בעבודות פיתוח באמצעות ציוד הנדסי כבד (להלן: החברה). עקב סכסוכים שפרצו בין בעלי מניותיה ומנהליה - המבקש, ואחיו, שמואל ליסטר – נקלעה החברה למבוי סתום בניהולה, שהוביל אותה לפירוק. במסגרת זו, מונו לחברה מפרק זמני שמונה למנהל מיוחד עם מתן צו הפירוק, וכן כונס נכסים מטעם הבנק הבינלאומי הראשון, הם המשיבים 2-1 בענייננו.

בעת מינוי המפרק הזמני, התברר כי מרבית הכלים ההנדסיים השייכים לחברה נעלמו מחצריה. המבקש פעל לאיתור אותם כלים, ומרביתם הושבו לחברה, למעט שופל F2-950 מ.ר. 59-429. כאשר נערכה התמחרות לקניית נכסי החברה, לא היה מצוי השופל בידיה של החברה. נכסיה של החברה נמכרו לחברת א.ד. אסולין השקעות ופיננסים בע"מ (להלן: אסולין), אשר, בשלב מאוחר יותר, איתרה את השופל והעבירה אותו לחזקתה. המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו המורה על ביטול עסקת מכר השופל, אם התקיימה כזו, וצו המורה למשיבים 2-1 לתפוס את השופל ולהחזיק בו עד שבית המשפט יורה להם אחרת. כחודש לאחר שהגיש המבקש בקשה זו, פנו גם המשיבים 2-1 בבקשה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות, בה ביקשו, כי בית המשפט יורה לאסולין להשיב לידיהם את השופל, וליתן צו להעברת הבעלות על שם החברה. ביום 26.2.2003 חזרו בהם המשיבים 2-1 מבקשתם, ובקשתם נמחקה. עובדה זו, ככל הנראה, נעלמה מעיניו של בית המשפט המחוזי, אשר ביום 13.4.2003 דחה הן את בקשת המבקש, והן את בקשת המשיבים 2-1 , על אף שזו כבר נמחקה, בקובעו כי ההצעה שנתנה אסולין לרכישת רכוש החברה, שנתקבלה ואף אושרה על ידי בית המשפט, התייחסה לכל רכוש החברה, בין אם רכוש זה נמצא בידיה באותה עת ובין אם לאו. עם זאת, קבע בית המשפט, כי המבקש הוכיח באופן לכאורי את טענתו לפיה, אסולין פעלה שלא כדין ובחוסר תום לב, ושיתפה פעולה עם צד ג' אשר הבריח את השופל ממסת נכסי החברה לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש אינטרס מוצק של קופת הכינוס והפירוק לברר את עניין השופל עד תום. בית המשפט הוסיף וקבע, כי עניין זה אינו מתאים לבירור בדרך של בקשה למתן הוראות, שכן הוא דורש חקירה מקיפה של מספר עדים כדי לקבוע ממצאים במחלוקת עובדתית הכוללת גרסאות סותרות. לפיכך, קבע בית המשפט, כי קיים אינטרס מובהק של קופת הפירוק שעניינו של השופל יתברר בפני ערכאה אזרחית. היות שהמבקש הוא שהגיש את הבקשה הראשונה בעניין וביקש להתעמת עם אסולין, קבע בית המשפט, כי הוא האדם המתאים ביותר לנהל תביעה אזרחית נגד אסולין. לפיכך, נתן בית המשפט למבקש אישור להגיש תביעה מסוג זה, ככל שקיים צורך באישור של בית משפט של פירוק וכינוס. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

טענות הצדדים

המבקש טוען כי הבקשה, שהגיש לבית המשפט קמא, הופנתה אך ורק כנגד המשיבים 2-1, ולא כנגד אסולין, עימה אין למבקש כל יריבות. כמו כן, טוען המבקש כי מרגע שמונו לחברה מפרק וכונס נכסים, אין למבקש כל מעמד בנוגע לנכסי החברה, הוא אינו מוסמך לפעול בשם החברה, וסמכויות אלו נתונות אך ורק למפרק ולכונס הנכסים של החברה. לפיכך, טוען המבקש, שגה בית המשפט קמא בהסמיכו את המבקש להגיש תביעה אזרחית. כמו כן, טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי שגה, כאשר קבע, כי הצעת אסולין לרכישת נכסי החברה כללה גם רכוש שלא היה באותה עת בידי החברה, משום שלטענתו, כל המציעים הגישו את הצעותיהם על בסיס הערכת שוויים של הנכסים שהיו מצויים במגרש החברה בעת המכירה, ואף אחת מההצעות לא התייחסה לשופל. בנוסף, טוען המבקש כי קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה אין מקום לדון במחלוקת בעניין השופל במסגרת בקשה למתן הוראות, הינה קביעה שגויה.

המשיבים טוענים כי אין מקום לקבל את טענתו של המבקש, להורות על ביטול רכישת השופל, ולהורות למשיבים לפעול להשבתו של השופל, שכן בית המשפט קמא קבע באופן חד משמעי שהמבקשים אינם זכאים לדרוש מאסולין את ביטול רכישת השופל. המשיבים טוענים, כי אם ההליך הנדרש הינו תביעה לפיצוי בגין השגת יתרון בלתי הוגן במכרז נגד אסולין, הרי שהמבקש עצמו הוא הצריך לנקוט בהליך זה, לאור בקיאותו הרבה בעניין היעלמותו של השופל, ומעורבותו באחת החברות שהתחרו עם אסולין על רכישת נכסי החברה. בנוסף, טוענים המשיבים, כי ההליך הנדרש הינו הליך תביעה ארוך ומסובך אשר סיכון רב בצידו, וסיכויי הצלחתו אינם ידועים, ולפיכך, אין להטיל את ההוצאות והסיכונים שבהליך זה על המפרק וכונס הנכסים, ועל קופת הפירוק/הכינוס.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה החלטתי ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור על פי הרשות שניתנה.

בכל הנוגע לקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא בעניין תחולתו של הסכם המכר גם על נכסים שלא היו בידי החברה בעת שנמכר רכושה, טענותיו של המבקש בעניין זה נדונו ונדחו על ידי בית המשפט קמא, ונחה דעתי כי אין מקום להתערב בקביעתו. באשר לטענת המבקש בדבר קביעתו של בית המשפט קמא, כי הליך של מתן הוראות אינו הליך מתאים לבירור המחלוקת בעניין השופל, לא ראיתי כל סיבה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי גם בעניין זה. מכל מקום, הלכה היא, כי שאלת השימוש בהליך של מתן הוראות הינה שאלה המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בבקשה למתן הוראות, ובית המשפט שלערעור לא יטה להתערב בה (רע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי ומפרק חברת סליל תעשיות נייר וכימיקלים בע"מ פ"ד נא (5) 355; רע"א 259/99, ע"א 261/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב ואח' פ"ד נה (3) 385; רע"א 3004/97 עו"ד לוי נ' עו"ד אזוגי , דינים עליון נב, 884).

בשאלת ניהול ההליך הנוסף, מקובלת עלי טענתו של המבקש, כי אין מקום לצפות ממנו לנהל, על חשבונו, הליך זה, שמהווה, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, אינטרס של קופת הפירוק. לא זו אף זו, מרגע שנכנסה חברה להליכי פירוק המבקש אינו רשאי להגיש תביעות בשם החברה. משניתן צו פירוק ומונה מפרק לחברה, המפרק הופך לאורגן הבלעדי המוסמך לפעול בשם החברה, ולפיכך, המבקש, כמנהלה לשעבר של החברה אינו מוסמך להגיש תביעה מטעמה. גם כבעל מניות בחברה, המבקש, אינו יכול להגיש תביעה בשם החברה, שכן זכותו להגשת תביעה נגזרת בשם החברה, אף היא מתבטלת עם מתן צו פירוק ומינוי מפרק לחברה (ס' 205 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999; צ' כהן, פירוק חברות , 482). לאור האמור לעיל, החלטתי להורות על החזרת התיק לבית המשפט קמא, על מנת שיחליט, לאור קביעתו, כי בירור המחלוקת בעניין השופל הינו אינטרס מובהק של קופת הפירוק, האם יש מקום להורות למפרק ולכונס הנכסים לעשות כל פעולה שתידרש ולהגיש כל הליך שיידרש על מנת לברר מחלוקת זו.

במובן זה, הערעור מתקבל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.