רע"א 5265/97 איליה סמי נ. קצין התגמולים

השופט ת' אור :

1.

המבקש, סמי איליה ( להלן: איליה ), שירת במשטרת ישראל משנת 1980, וסבל במהלך שירותו מפגיעות שונות בדרכי העיכול. לטענתו נגרמו פגיעות אלה עקב שירותו הצבאי, ולפיכך תבע תגמולים מן המשיב, קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 ( להלן בהתאמה: קצין התגמולים וחוק הנכים ). קצין התגמולים דחה את תביעתו, ועדת הערר לפי חוק הנכים ( להלן: ועדת הערר ) דחתה את עררו של איליה על החלטת קצין התגמולים. איליה ערער על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 24.6.97 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. איליה ביקש לערער על החלטה זו בפני בית משפט זה. הדיון בבקשה הועבר להרכב שלושה.

אנו מחליטים לדחות את הבקשה, שכן לא מועלות בה שאלות שחשיבותן המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בנסיבות אלה אין ליתן רשות ערעור לערכאה שלישית. למעלה מן הדרוש יצוין, כי גם לגופו של עניין לא מצאנו הצדקה להתערב בהכרעותיהם של בית המשפט המחוזי וועדת הערר, כמפורט להלן.

2.

חוק הנכים, העוסק בחיילי צה"ל, חל על שוטרי משטרת ישראל מכוחו של חוק המשטרה (נכים ונספים), התשמ"א -1981. חוק הנכים קובע, כי חייל זכאי לתגמול על פיו אם פגיעתו נגרמה בזמן שירותו ועקב שירותו. המחלוקת העיקרית במקרה זה היא סביב השאלה האם פגיעותיו של איליה נגרמו עקב שירותו במשטרה. על מנת להכריע במחלוקת, ועדת הערר נדרשה להכריע בין חוות דעתו של מומחה מטעם איליה, ד"ר גולן, לבין חוות דעתו של מומחה מטעם קצין התגמולים, פרופ ' עינת . וועדת הערר, ובעקבותיה בית המשפט המחוזי, העדיפו את חוות דעתו של פרופ ' עינת על פני חוות דעתו של ד"ר גולן. איליה לא העלה בבקשתו לפנינו כל נימוק המצדיק התערבות בהכרעות אלה.

ד"ר גולן ציין בחוות דעתו מיום 6.11.94, כי פגיעותיו השונות של איליה ( פיסטולה , מורסה והפרשות מוגלתיות בפי הטבעת) יכולות להוות סימן לקיומה של מחלת קרוהן או לקיומה של תסמונת המעי המגורה אצל איליה. בסיכום חוות דעתו הוא מציין, כי "בשתי מחלות אלו האטיולוגיה לא לגמרי ברורה". ד"ר גולן מקדיש את עיקר חוות דעתו לדיון בשאלה האם הפגיעות השונות מהוות סימן למחלת קרוהן או לתסמונת המעי המגורה. הוא אינו דן לעומק בשאלה האם קיים קשר סיבתי בין שירותו של איליה במשטרה לבין התפרצות אחת המחלות. וועדת הערר ובית המשפט המחוזי התמקדו בטיעוני הצדדים בשאלה האם הסימנים השונים אכן מהווים ביטוי של אחת המחלות. אמנם אין לדעתנו מקום להתערב בהכרעה שלא הוכח שהסימנים מהווים ביטוי של המחלות, אך גם אם נקבל את טענותיו של איליה בשאלה זו, עדיין נותרת השאלה של הקשר הסיבתי בין המחלות לבין השירות. שאלה זו היא שאלה מרכזית עמה נדרש איליה להתמודד, שכן התשובה עליה היא המבססת את זכותו לתגמולים לפי חוק הנכים. כאמור, ד"ר גולן עצמו מודה בחוות דעתו, שהגורמים למחלות המוצעיםת על ידו אינם ברורים. למרות זאת, הוא טוען, כי הלחץ הנפשי שהיה כרוך בשירותו של איליה במשטרה הביא להתפרצות אחת המחלות, אך ד"ר גולן אינו מציג הוכחות לקיומה של אסכולה רפואית התומכת בטענה של קשר סיבתי בין לחץ נפשי לבין התפרצות אחת המחלות. קיומה של אסכולה רפואית כזו הוא תנאי להכרה בקשר הסיבתי בין תנאי השירות לבין מחלה כלשהי (ראו: רע"א 8373/96, 2985/97 מאיר ואח' נ' קצין התגמולים ואח'

(לא פורסם, פסק-דין מיום 21.1.03) בפסקה 8 ( להלן: פרשת מאיר ), וכן רע"א 2027/94 קליג ' נ' קצין התגמולים , פ"ד נ(1) 529, 537). בנסיבות אלה, אפילו נתבסס רק על חוות דעתו של ד"ר גולן, עולה שאיליה לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו על מנת לקבל תגמולים לפי חוק הנכים.

לכך יש להוסיף את חוות דעתו של פרופ ' עינת , אשר התמקדה בשתי טענות: הראשונה , כי פגיעותיו של איליה אינן מוכרות כסימנים למחלת קרוהן

או לתסמונת המעי המגורה; והשניה , כי ממילא לא הוכח קיומו של קשר סיבתי מבחינה רפואית בין שתי המחלות לבין מצבי לחץ נפשי. לביסוס טענתו השניה , הציג פרופ ' עינת ספרות רפואית עדכנית ורחבה.

יש להעיר, כי בפרשת מאיר

האמורה קיבל בית משפט זה את חוות דעתה של ועדת מומחים, ולפיה לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין לחץ נפשי לבין מחלת קרוהן . ממצא זה, שהתבסס על הספרות הרפואית העדכנית ביותר הקיימת כיום, מחזק את קביעתו הדומה של פרופ ' עינת במקרה הנוכחי. בכל הנוגע לתסמונת המעי המגורה, כמבואר לעיל, הנתונים שהוצגו במקרה זה אינם תומכים בקיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות במשטרה.

3.

איליה מעלה בבקשתו טענות נוספות נגד פסיקתם של בית המשפט המחוזי וועדת הערר. כאמור לעיל, טענות אלה דינן להידחות. איננו מוצאים גם מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בפסיקת הוצאות לחובתו של איליה.

4.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.