רע"א 5326/05 פלוני נ. פלוני

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים מ' שידלובסקי-אור, מ' גל, י' צבן), בו נדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט נ' סולברג), לפיו נדחתה תביעה אזרחית לפיצוי כספי שהגישו המבקשים כנגד המשיב בגין פרסום לשון הרע.

המבקש מס' 1 והמשיב הינם עורכי דין במקצועם אשר היו בעבר ביניהם מגעים במסגרת עבודתם. המבקש מס' 2 הינו לקוח של המבקש מס' 1. לפי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, המשיב הגיש ביום 25.10.00 תלונה למשטרת ישראל נגד המבקשים, לפיה אלו הטרידו בהטרדה מינית את מזכירתו של המשיב עת שהמזכירה הגיעה למשרדי המבקש מס' 1 במסגרת עבודתה.

המבקשים הכחישו את ההאשמות, התיק המשטרתי נגדם נסגר והם פנו לבית משפט השלום בתביעה בגין פרסום לשון הרע, כאמור. בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשים וקבע, כי למשיב עומדות שתי הגנות על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ): ההגנה שבסעיף 14 ("אמת בפרסום") וכן ההגנה שבסעיף 15(8) (פרסום בתום לב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת). על בסיס קביעות אלו, דחה בית המשפט את תביעת הבמקשים.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי וערעור זה כאמור נדחה. בית המשפט המחוזי קבע, כי בית משפט השלום בחן כראוי את הראיות וכי מסקנותיו מתבקשות מן הממצאים שגובשו על ידו. בית המשפט המחוזי לא מצא אפוא הצדקה להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.

עיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובשאר נספחי הבקשה ולא מצאתי שעל פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, כי יש מקום לבחון מחדש בערעור שני את טענותיו של המבקשים, אשר רובן ככולן מכוונות נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. לא מצאתי כי בטענות המבקשים מתעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית החורגות מעיינם של הצדדים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123).

הבקשה נדחית אפוא, מבלי שהתבקשה תשובת המשיב. לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בבקשותיו הנוספות של המבקשים להורות על המצאת מסמכים ועל צירוף ראיות נוספות.