רע"א 5447/17 שמואל יחיא נ. MAXIM KROK -דירקטור

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר ) מיום 5.6.2017 אשר קיבל את בקשת המשיבים לעיכוב ההליכים נגדם לפי סעיף 6 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

1.

המבקשים (להלן: יחיא ו פאנפארק בהתאמה) מחזיקים יחד ב-50% ממניות המשיבה 4 (להלן: החברה ) - חברה לניהול מתחמי שעשועים ובהם מתחם ה"לונה פארק" בתל אביב. יחיא מכהן מזה כ-20 שנים כמנכ"ל החברה וכדירקטור. המחצית השנייה של המניות מוחזקת בידי Eagle Overseas Properties Inc (להלן: איגל ), חברה זרה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים ונמצאת בבעלות בני משפחת קרוק. המשיב 1 (להלן: קרוק ) והמשיב 2 (להלן: סיימון ) שימשו כדירקטורים ומורשי חתימה בחברה מטעם איגל. המשיב 3 (להלן: סילבר ) שימש כנציג של איגל בחברה ועל פי הנטען בבקשה הוא "נושא משרה דה-פקטו בחברה [...] השפיע על החלטות החברה וכיוון, יחד עם שאר הדירקטורים, את פעילותה [...] [ו]מהווה מורשה חתימה בחברה". ביום 17.2.2014 התקיימה ישיבה של דירקטוריון החברה ובמסגרתה, כך נטען, הוחלט פה אחד על רכישת גלגל ענק בעלות של כ-7 מליון ש"ח למתחם ה"לונה פארק" בתל אביב. לטענת המבקשים, בשלב זה ניסו המשיבים "להתנער" מההחלטה באמצעות התניית הרכישה בחלוקת דיבידנד, ומאוחר יותר על ידי התפטרות מהדירקטוריון במטרה לסכל את האפשרות לחתום על הסכם הרכישה. המבקשים סברו כי התנהלותם הנטענת של המשיבים היוותה הפרה של חובות האמון והזהירות שלהם כלפי החברה באופן שגרם לה נזקים רחבי היקף. על כן, ביום 2.10.2014 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור תביעה נגזרת נגד המשיבים, בה עתרו לקבוע כי המשיבים הפרו את חובותיהם כלפי החברה בכך שסיכלו את יישום החלטת הדירקטוריון מיום 17.2.2014 (להלן: בקשת האישור ).

2.

ביום 28.10.2014 עתרו המשיבים לעיכוב ההליכים בבקשת האישור בשל קיומה של תניית בוררות בהסכמים החלים על מערכת היחסים בין הצדדים, ולחלופין בשל הליך בוררות תלוי ועומד ב- London Court of International Arbitration (להלן: ה- LCIA ).

בבקשה נטען כי בהסכם בעלי המניות מיום 16.1.1994 (להלן: הסכם בעלי המניות ) קיימת תניית בוררות לפיה כל מחלוקת בין הצדדים תידון ב- LCIA (סעיף 38 להסכם בעלי המניות שצורף כנספח 2 לבקשת רשות הערעור). עוד צוין, כי ביום 1.9.2005, בעקבות מחלוקות עבר בין יחיא לאיגל נוהלו הליכי בוררות בלונדון, והצדדים חתמו על הסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה ) שבו הורחבה תניית הבוררות כך שתחול על כל מחלוקת הקשורה לחברה שתתגלע בין יחיא לבין מי מהמוטבים ( Beneficiaries ) של מניות איגל (סעיף 9 להסכם הפשרה שצורף כנספח 3 לבקשה). המשיבים טענו כי הגשת בקשת האישור אינה אלא תרגיל טקטי מצד יחיא שמטרתו להפעיל לחץ על איגל באמצעות הגשת תביעה אישית מלאכותית, וזאת על מנת ליצור משקל נגד להליך בוררות, אליו נתייחס בהמשך, שבו פתחה איגל נגד המבקשים ושעניינו באותה מחלוקת.

3.

כאן המקום לציין כי ביום 4.9.2014, על רקע המחלוקת המתוארת לעיל ומחלוקות נוספות שהתגלעו בין הצדדים, פתחה איגל בהליך בוררות כנגד המבקשים ב- LCIA

(להלן: הבוררות בלונדון ). בבוררות בלונדון ביקשה איגל, בין היתר, לקבוע כי אין תוקף להחלטת הדירקטוריון מיום 17.2.2014, וביום 3.10.2014 (יום אחרי שהגישו את בקשת האישור) טענו המבקשים בבוררות בלונדון כי יש לעכב בה את ההליכים נוכח העובדה שבקשת האישור שהגישו מתמקדת באותו עניין - תוקף החלטת הדירקטוריון מיום 17.2.2014. בקשה נוספת לעיכוב הליכי הבוררות בלונדון הוגשה ביום 26.11.2014 לבורר שמונה להכריע במחלוקת, ונדחתה על ידו ביום 17.12.2014 תוך שנקבע כי הגשת בקשת האישור כחודש ימים לאחר שנפתחה הבוררות בלונדון נחזית כניסיון לסכל את הליך הבוררות. ביום 8.4.2016 ניתן פסק הבוררות שכלל קביעה לפיה החלטת הדירקטוריון מיום 17.2.2014 אינה תקפה (פסק הבוררות צורף כנספח 4א לתשובת המשיבים לבקשה; להלן: פסק הבוררות ). ביום 19.2.2017 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח ) את בקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות, ובתוך כך הורה על אישורו (הפ"ב 35816-09-16 והפ"ב 34762-10-16).

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 18.3.2016 פתחה איגל הליך בוררות נוסף בלונדון נגד המבקשים (להלן: הליך הבוררות הנוסף ). הליך הבוררות הנוסף הסתיים בפסק בוררות לטובת איגל, וביום 20.8.2017 אישר בית המשפט המחוזי גם את הפסק הנוסף (הפ"ב 29465-11-16).

4.

המבקשים התנגדו לבקשת המשיבים לעיכוב ההליכים בבקשת האישור בציינם כי בקשת האישור התייחסה להפרת חובות האמון והזהירות של המשיבים כנושאי משרה בחברה, וכי עילות אלה אינן ניתנות להכרעה במסגרת בוררות. עוד צוין, כי לא מדובר בסכסוך בין בעלי המניות וכי הנזק הכספי הנטען הוא נזקה של החברה. עוד טענו המבקשים כי המשיבים אינם צד להסכם בעלי המניות ולהסכם הפשרה ולכן תניות הבוררות לא חלות עליהם.

5.

ביום 5.6.2017 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבים לעיכוב ההליכים בבקשת האישור בשל קיומה של תניית בוררות חוץ. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות חיצוניות לטענותיהם של קרוק וסילבר בדבר מקרים קודמים שבהם ניסה יחיא לחמוק מתחולתה של תניית הבוררות. בהקשר זה הפנה בית המשפט לשורה של הליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים (בשנים 2005-2004) וקבע כי הם תומכים בגרסת סילבר וקרוק כי הרחבת תניית הבוררות בהסכם הפשרה נעשתה במטרה למנוע את עקיפת התנייה על ידי יחיא באמצעות הגשת תביעות בישראל כנגד בני משפחת קרוק בטענה שהם אינם צד להסכם. בית המשפט הוסיף כי לשון הסכם בעלי המניות וכן הסכם הפשרה המרחיב את הסכם בעלי המניות, מלמדים כי תניית הבוררות חלה על סילבר כנציג של איגל בחברה. תימוכין לקביעה זו נמצאו לבית המשפט בעובדה שיחיא עצמו התייחס לסילבר כנציג וכמורשה חתימה בחברה, ובשים לב לכך שגם לשיטת יחיא תניית הבוררות חלה על שני נציגיה הקודמים של איגל בחברה. בית המשפט קבע כי תניית הבוררות חלה גם על קרוק שכן הסכם הפשרה הרחיב אותה והחילה על "מוטבים המחזיקים במניות", וקרוק הוא אחד מהם. מסקנה זו נתמכה גם בדבריו של יחיא אשר אישר כי קרוק הוא אחד מילדיו של אייב קרוק, שעל פי הסכם הפשרה הם בבחינת "מוטבים". בית המשפט הוסיף וציין כי המשיבים הגישו לעיונו ראיה חדשה - הודעה שהגישו המבקשים במסגרת הליך הבוררות הנוסף בה ציינו כי הם מתכוונים להגיש תביעת בוררות נגדית נגד איגל ונגד קרוק וסילבר באופן אישי, וכי במסגרת הליך עתידי זה תתבקש הצהרה לפיה קרוק וסילבר הם נושאי משרה בחברה מתוקף היותם נציגים של איגל. בית המשפט קבע כי האמור בראיה החדשה אינו עולה בקנה אחד עם טענותיו של יחיא בכל הנוגע לאי תחולת תניית הבוררות על מי שמהווים נושאי משרה בחברה. מטעמים דומים נדחו גם טענות יחיא כי תניית הבוררות אינה חלה על סיימון. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקשים לפיה אין מקום לדון בבקשת האישור במסגרת הליך בוררות מן הטעם שחובות האמון והזהירות של נושאי המשרה בחברה קבועות כהוראות קוגנטיות בחוק החברות, התשנ"ט-1999. בעניין זה נקבע כי מדובר בסכסוך בין בעלי מניות בחברת מעטים, וזאת נוכח העובדה שהסכם בעלי המניות קובע שהיחסים בין בעלי המניות יפורשו כיחסים שהם "מעין שותפות". עוד נקבע, כי המחלוקות הקונקרטיות בין הצדדים הן במהותן מחלוקות בין בעלי המניות באשר לדרך קבלת ההחלטות בחברה, לחלוקת דיבידנד ולתוקף החלטת הדירקטוריון מיום 17.2.2014. בית המשפט הדגיש כי המסקנה לפיה מדובר בסכסוך בין בעלי מניות עולה גם מאופן התנהלותו של יחיא, שהודיע בשלב כלשהו לבית המשפט כי בחודש יולי 2015 חתמה החברה על הסכם חדש מול ספק אחר לרכישת גלגל ענק. בית המשפט ציין כי מחקירתו הנגדית של יחיא עולה שעל ההסכם החדש לא חתם איש מנציגי איגל בחברה, וכי יחיא כלל לא עדכן את נציגי איגל בחברה על אודותיו עד ליום 24.8.2015. לבסוף ציין בית המשפט כי אופן ניסוח טענותיו של יחיא, כפי שהן מקבלות ביטוי בחקירתו, מעיד כי הסכסוך הוא בין שתי בעלות המניות בחברה.

6.

מכאן הבקשה דנן, בה טוענים המבקשים כי בית המשפט החיל את תניית בוררות החוץ על מי שאיננו צד להסכם בעלי המניות באמצעות סיווג מוטעה של סכסוך שעניינו בהפרת חובות אמון וזהירות של נושאי משרה בחברה ואשר לא ניתן להכרעה במסגרת הליך בוררות. המבקשים טוענים כי מהחלטת בית המשפט עולה שכל סכסוך בחברת מעטים מהווה למעשה סכסוך בין בעלי המניות, והם סבורים כי מדובר בקביעה מרחיקת לכת ונעדרת התחשבות בטובת החברה. המבקשים טוענים כי תניית הבוררות אינה תקפה ביחס לתביעת החברה כנגד נושאי משרה בה בעילות של הפרת חובות האמון והזהירות. בהקשר זה נטען כי משמדובר בסוגיות המוסדרות בחקיקה בצורה קוגנטית, אין מקום להכריע בהן במסגרת הליך בוררות. המבקשים שבים על טענתם לפיה המשיבים - בכובעם כנושאי משרה בחברה - אינם צד ישיר להסכם בעלי המניות ולהסכם הפשרה, ומשכך תניות הבוררות המעוגנות בהסכמים אלה לא חלות עליהם.

7.

המשיבים מצדם סומכים ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית ועל כן יש לדחותה. עוד נטען כי בית המשפט לא קבע כי סכסוכים ב"חברת מעטים" לעולם יישאו אופי של סכסוך בין בעלי מניות, אלא תחם את קביעתו לנסיבות המקרה דנן. המשיבים מוסיפים וטוענים כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, תניית בוררות החוץ חלה עליהם לפי לשונה ותכליתה העולה מאומד דעת הצדדים, וכי מכל מקום די בכך שכל המשיבים הסכימו לצירופם להליך הבוררות.

8.

בתגובתם לתשובת המשיבים (שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 15.10.2017) טוענים המבקשים כי נקטו בהליך דנן על מנת להעלות בפני בית המשפט שאלות עקרוניות ומשפטיות החורגות מעניינם הפרטי, וכי המסמכים שצורפו לבקשה תואמים מטרה זו.

9.

דין הבקשה להידחות.

בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי הדן בענייני בוררות, ורשות ערעור על החלטות מסוג זה תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או מקום שבו נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו, למשל, רע"א 4266/17 רסקו ניהול ופתוח בע"מ נ' ימק"א של ארה"ב YMCA OF THE USA , פסקה 9 (28.9.2017)). כך בפרט כשמדובר בהחלטה הנוגעת לעיכוב ההליך שכן במקרים אלו ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית אלא אם נפלה בהחלטה "טעות של ממש" (רע"א 1030/15 דדון נ' חדד , פסקה 5 (18.8.2015); רע"א 1027/16 גלובל מותגים בינלאומיים בע"מ נ' life style licensing B.V. , פסקה 4 (18.2.2016)). המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ולא מצאתי כי ניתן לומר שנפלה טעות של ממש בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי תניית הבוררות הורחבה כך שתחול גם על המשיבים נטועה היטב בראיות שהוצגו לו ופורטו בהרחבה בהחלטתו. כמו כן לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו המנומקת והמבוססת לפיה הסכסוך העומד בבסיס בקשת האישור נוגע למישור היחסים שבין בעלי המניות (השוו רע"א 1644/10 רחין נ' זמלר , פסקה 16 (7.12.2011)).

הבקשה נדחית, אפוא.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים 3-1 ובשכר טרחת עורכי-דינם בבקשה בסך של 25,000 ש"ח.