רע"א 5473/11 אורות מנהטן אולמי שמחות (2000) בע"מ נ. יצחק חודאי

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' פלאוט ) מיום 22.6.2011 ברע"א 15314-03-11, שדחתה בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת ש' דקל-נווה ) מיום 8.2.2011 בתיק הפ"ב 19019-09-09 ובתיק הפ"ב 2027/09, שקיבל את בקשת המשיבים לאשר שני פסקי בוררות ודחה את בקשת המבקשים לפוסלם. מדובר בשני פסקי בוררות שניתנו על ידי הבורר עו"ד יניב עצמון ביום 14.7.2009 וביום 26.7.2009, אשר עסקו במחלוקות כספיות מורכבות בין הצדדים שלא כאן המקום לפרטן.

המבקשים העלו טענות שונות בבית משפט השלום כנגד פסקיו של הבורר, ובכללן טענה כי לאחר שהבורר נפגש עם כל צד בנפרד, פקעה סמכותו כבורר. בית משפט השלום קבע שהליך הגישור, שנערך בסמוך לסיום הליך הבוררות, נערך בהסכמה, ואין בו כדי לפסול את הליך הבוררות או את הבורר. כמו כן, יתר הטענות נדחו אף הן, תוך קביעה כי: "נחה דעתי כי הבורר ביצע מלאכתו כהלכה, ולא הוכח קיומה של אך אחת מהעילות לביטול פסקי הבוררות". כנגד הכרעה זו הוגשה בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי הזכיר את ההלכה הפסוקה, לפיה לא תינתן רשות ערעור על פסק דין הדוחה בקשה לביטול פסק בורר אלא במקרים חריגים בלבד, וציין שהעניין שלפנינו אינו מעלה סוגיה עקרונית כלשהי או עיוות דין. לגופו של עניין, הוסיף בית המשפט המחוזי, אין בניסיונו של בעל תפקיד שיפוטי להביא את הצדדים לידי פשרה כדי לפגוע בכשירותו למלא את תפקידו, אם ניסיון הפשרה לא צלח. לצד זאת, נקבע, יש לזקוף לחובת המבקשים את העובדה שלא טענו דבר בעניין הפסקת הליך הבוררות מיד לאחר שנודע להם על המפגש של הבורר עם אחד הצדדים, או על הליך הגישור, אלא ביקשו להשתתף בו, ורק לאחר שניתן פסק הבוררות טענו לפסילת ההליך. בנוסף, נקבע שלא היה מקום לפקפק בדברי הבורר לפיהן הליך הגישור נעשה בהסכמה. על כן בקשת המבקשים נדחתה, ומכאן הבקשה שלפניי.

2.

המבקשים טוענים כי הבורר מעל בתפקידו בכך שלא טרח כלל לקרוא את תצהירם של המבקשים, והתבצר בעמדות מוטעות המוטות לטובת המשיבים. לדבריהם, דחיית תביעתו של בעל דין שהצהיר בנושא מסוים וצירף חוות דעת מקצועית, מבלי שבעל הדין הנגדי הציג ראיה כלשהי בנושא, יש בה עניין לכלל ציבור המתדיינים, והיא מצדיקה מתן רשות ערעור. המבקשים מוסיפים שבית משפט השלום טעה בכך שדחה את בקשתם לקזז סכום שהמשיבים חייבים להם, בטענה שהחוב נוצר לאחר הסמכת הבורר ולא נמסר להכרעתו. בכך, טוענים המבקשים, נפלה טעות, שכן כל שהם מבקשים הוא שסכום זה ינוכה

מהסכומים שהם חייבים למשיבים. כמו כן, טוענים המשיבים, הבורר חרג מסמכותו בכך שפסק על פי עילה של עשיית עושר ולא במשפט, בעוד שהוא הוסמך לפסוק על פי עילות חוזיות בלבד.

3.

דין הבקשה להידחות. מושכלות יסוד הן, שבקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כפי שנפסק, דברים אלה נכונים הם בקל וחומר שעה שמדובר בגלגול רביעי (רע"א 3347/08

יחיאל פרלשטיין נ' גיורא גאוניאן , 11.4.2008). במקרה דנא נכונים הם מכוח שני כללים דיוניים נוספים. האחד, ש"פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה רשות ערעור על החלטתו של בית משפט הדן בענייני בוררות לא תינתן אלא במקרים חריגים בלבד, במסגרתם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית המשפט משיקולי צדק ומניעת עיוות דין..." (רע"א 8837/08 דני כהן נ' מרדכי כהן , 8.12.2008). והשני, שלא בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט הדן בענייני בוררות עסקינן, אלא בבקשת רשות ערעור על החלטת ערכאת ערעור שלא להיענות לבקשה למתן רשות ערעור. הנה לנו בניין של מספר קומות, אשר כל אחת מהן טומנת בחובה נימוק עצמאי לדחיית הבקשה. אף ארשה לעצמי להניח כי במקרה הזה, לו היו בנמצא "קומות" או ערכאות נוספות במדינתנו, אף הן היו זוכות לעסוק בבקשות לדיון בסוגיה שנקלעה לפתחנו.

לצד עקרונות כללים אלו המנחים את שיקול הדעת השיפוטי בבקשות למתן רשות ערעור, יש מקום להתחשב גם בדבריו של בית המשפט המחוזי ביחס למבקשים שלפנינו ולאופי התנהלותם:

"בין הצדדים היתה סידרה של הסכמות, מכולן ניסתה המבקשת לחזור, בדיעבד, ורק לאחר שהתברר לה כי עמדתה לא התקבלה. תחילה, הסכימה להעברת הסכסוך לבורר, אך כיום היא מבקשת את ביטול פסק דינו. לאחר מכן, הסכימה לקיומו של הליך גישור תוך כדי הליך הבוררות, ואח"כ טענה כי הליך זה פוסל את הבוררות, וזאת, לא לפני שהבורר נתן את פסק דינו. וכמנהגה, גם בפני בית משפט קמא הסכימה המבקשת למתן הכרעה בנושא משפטי בלבד, אך כיום היא טוענת כי הסכמתה כללה את כלל המחלקות, לרבות המחלוקות העובדתיות".

בנוסף לכל הנ"ל, גם מבט לגופו של עניין אינו מגלה פגם בהכרעת הערכאות הקודמות. בית משפט השלום ערך דיון מקיף בפסקי הבוררות, בהיקף רחב בהרבה מזה שנדרש לו, ומצאם נטולי פגמים של ממש. הבורר בעצמו הודה בטעויות מסוימות בהתנהלותו ויזם את תיקונן. כמובן, בית משפט השלום לא העריך את הכרעותיו של הבורר לגופן, אלא נהג כמצוות המחוקק ונצמד לעילות הפסלות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. בית המשפט המחוזי נתבקש להעניק רשות ערעור, בחן את הבקשה ביסודיות והגיעה למסקנה המבוססת שאין להיענות לה. מסקנה זו צודקת היא, ואין מקום לשנותה.

4.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובה, ישלמו המבקשים 3,000 ₪ הוצאות לקופת המדינה.