רע"א 8837/08 דני כהן נ. מרדכי כהן

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.9.08 בה.פ. 305/08 (כבוד השופט י' זפט), אשר קבע כי הבורר, רו"ח משה פן מהמוסד לבוררות עסקית (להלן – הבורר ), לא הכריע במלוא העניינים שנמסרו להכרעתו בסכסוך שבין המבקש והמשיב והורה לו לדון ולהכריע במספר עניינים נוספים ואשר קבע כי המבקש יפנה לבורר לשם קביעת הוראות בדבר תשלום ריבית.

1.

המבקש והמשיב הם אחים אשר ניהלו עסק משותף החל משנת 1981. עד לשנת 1990 נוהל העסק המשותף באמצעות שותפות; החל משנה זו ועד לשנת 1998 נוהל העסק באמצעות חברת שלטי כהן בע"מ והחל משנת 1998 הוא נוהל באמצעות חברת שלטי כהן תעשיות (1998) בע"מ (להלן – החברה ).

2.

לאחר שנתגלעו מחלוקות בין הצדדים הם ניסו ליישבן בהליך גישור ולאחר שהליך הגישור נכשל, הם הביאו את המחלוקות להכרעתו של הבורר, בהתאם להסכם בוררות שנחתם ביניהם ביום 3.6.07. באותו המועד התקיים דיון מקדמי בפני הבורר, במסגרתו נקבעו סדרי הדין בבוררות והנושאים השנויים במחלוקת. ביום 5.6.07 התקיימה ישיבת הבוררות השניה, בעקבותיה מינה הבורר את רו"ח ירון ספורטה ממשרדו לשמש בודק חיצוני אשר יבדוק את משיכות הכספים מן החברה שביצעו הצדדים משנת 1990 ועד שנת 2006 (להלן – הבודק ). הבודק נפגש עם כל אחד מבעלי הדין בנפרד, קיבל מהם פרטים ומסמכים, העביר לכל אחד מהם "ריכוז" של המשיכות שביצע מהחברה ולבסוף, ביום 17.10.07 העביר לבורר את ממצאיו. לאחר ישיבות בוררות נוספות שהתקיימו ותכתובות שהוחלפו בין הצדדים, ניתן פסק הבוררות ביום 11.2.08 (להלן – פסק

הבוררות ). יצויין כי בפתח פסקו ציין הבורר כדלקמן:

"הבוררות התנהלה על בסיס הנושאים שהועלו על ידי הצדדים בדיון המקדמי שנערך במוסד הישראלי לבוררות בתאריך 3.6.07, במהלך ישיבת הבוררות שהתקיימה בתאריך 13.1.08 סרב מר מרדכי כהן להצעת מר דני כהן להרחיב את תחומי הבוררות לנושאים נוספים ולפיכך נותרה מסגרת הבוררות המקורית ללא שינוי."

[עמ' 1 לפסק הבוררות]

3.

לאור ההבהרה האמורה, קבע הבורר כי חמשת הנושאים השנויים במחלוקת הם כדלקמן: הראשון , קביעת דמי השימוש הראויים בגין השימוש במבנה בו פועלת החברה; השני , חלוקת סכומי המס ששילמה החברה בגין משיכות בעלי המניות שבוצעו בשנים 1990-1998 המסתכמים בסך של כ-400,000 ₪ וקביעת סכומי המשיכות בגין משכנתאות פרטיות שנטלו בעלי המניות ואשר שולמו על ידי החברה משנת 1996 ואילך; השלישי , בדיקת סך של כ-40,000 דולר ארה"ב לגביו נטען כי המבקש העבירו למשיב בשנת 1990 וסך של כ-79,000 ₪ לגביו נטען כי המשיב העבירו למבקש בגין מסי רכישה; הרביעי , קביעת דמי השימוש הראויים ברכב מסוג איסוזו טרופר אשר רעייתו של המבקש עושה בו שימוש וכן חישוב הפרשי עלות הרכב במועד העברתו למבקש בשנת 2001 והחמישי , קביעת ההכנסות וההוצאות שנבעו מרכוש משותף של שני הצדדים לרבות דירה בעיר ראשון לציון, דירות בצרפת והשקעות במקרקעין בהרצליה, רחובות ורמת השרון.

הבורר הכריע בכל אחד מהנושאים הנ"ל ולבסוף קבע כי לא מצא לנכון לחייב את מי מהצדדים בהוצאות הקשורות להליך ולפיכך כל צד ישא בהוצאות הבוררות כפי חלקו.

4.

לאחר שניתן פסק הבוררות, הגיש המשיב לבית המשפט קמא בקשה לאישורו ומנגד, הגיש המבקש לבית המשפט קמא בקשה לביטולו, במסגרתה עתר לביטול פסק הבוררות, למעט פרק ג' לפסק, במסגרתו חויב המשיב לשלם לו סכום כסף, אשר אותו ביקש לתקן בלבד (להלן – בקשת הביטול ). במסגרת בקשת הביטול טען המבקש, בין היתר: כי הבורר לא מיצה את סמכותו ולא הכריע בנושאים שהתבקש להכריע בהם או לחילופין, חרג מסמכותו כשנמנע מלדון ולהכריע בנושאים שסמכותו הורחבה לגביהם במפורש; כי האופן בו נוהל הליך הבוררות פגע בזכותו לקבל מסמכים, להתייחס אליהם ולקבל הבהרות כמו גם לזמן את הבודק לחקירה מטעמו; כי הבורר אימץ את חוות דעתו של הבודק מבלי להפעיל שיקול דעת עצמאי ביחס למסקנותיו ומבלי להתייחס לטענות המבקש בעניין ובכך העביר למעשה את סמכות ההכרעה בסכסוך לבודק, אשר לא הוסמך לכך; כי החברה לא היתה צד להליך הבוררות ולמרות זאת קבע הבורר קביעות הנוגעות לחיוב וזיכוי החברה ועוד.

לאור כל אלה טען המבקש כי מתקיימות עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(3), 24(4) ו-24(5) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק הבוררות ) וכי אופן התנהלותו של הבורר ותוצאות ההליך מעידים על עיוות הדין החמור שנגרם לו, באופן שמצדיק את ביטול פסק הבוררות.

לבסוף, טען המבקש כי למרות שבמסגרת פרק ג' לפסק חייב הבורר את המשיב לשלם לו סכום כסף בגין החזר יתרת חוב מסוימת שהמשיב חב לו משנת 1994 (להלן – סכום החוב ), לא נקבעו הוראות בנוגע לחיוב המשיב בריבית והצמדה על סכום החוב וביקש מבית המשפט קמא להשלים את פסק הבוררות בהתאם לסעיף 22(א) לחוק הבוררות, כך שהסכום האמור ישא ריבית והצמדה החל מיום 19.6.94, שכן מדובר "בטעות טכנית ו/או השמטה מקרית".

5.

ביום 14.9.08 דחה בית המשפט קמא את בקשת הביטול באופן חלקי, והורה על השבת הדיון לבורר בשאלת המשיכות שבוצעו על ידי המשיב ובשאלת הבעלות במבנה בו פועלת החברה. בית המשפט קמא קבע כי נושאים אלו הועברו להכרעת הבורר והוא לא הכריע בהם ולכן יש להשיב את הדיון בהם לבורר בהתאם לסעיף 24(5) לחוק הבוררות. כן קבע בית המשפט קמא כי בהתאם להוראת סעיף 22(א)(3) לחוק הבוררות, רשאי המבקש לפנות אל הבורר במישרין ולבקש ממנו לקבוע הוראות בדבר תשלום ריבית. יתר טענותיו של המבקש נדחו לגופן.

6.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה חוזר המבקש על הטענות שאותן העלה במסגרת בקשת הביטול ומשכך איני מוצא מקום לפרטן בשנית. לטענת המבקש, לאור הליקויים "החמורים והבולטים" באופן ניהול הליך הבוררות, ברי כי נגרם לו עיוות דין חמור ומשכך, שגה בית המשפט קמא כשהשיב את הדיון בעניינים שלא הוכרעו אל הבורר שכן היה עליו לבטל את פסק הבוררות כולו, למעט פרק ג' לפסק אשר לגביו נתבקש התיקון לעניין הריבית וההצמדה. לפיכך, עותר המבקש לביטולו של פסק הבוררות. יצויין כי בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא, במסגרתה ביקש לעכב את הליך הבוררות בפני הבורר, אשר צפוי להתחדש ביום 11.12.08, עד להכרעה בבקשה.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובפסק דינו של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. למותר לציין כי בנסיבות אלה, מתייתר הצורך לדון בבקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין כאמור.

8.

פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה רשות ערעור על החלטתו של בית משפט הדן בענייני בוררות לא תינתן אלא במקרים חריגים בלבד, במסגרתם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית המשפט משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08);

רע"א 5462/08 סופר נ' ש.י.צ.ח. חברה לבניין בע"מ (לא פורסם, 15.9.08) ורע"א 4886/08 מ. אסרף חברה קבלנית לעבודות בניין נ' פריטלי בע"מ (לא פורסם, 24.9.08) (להלן – עניין אסרף )].

9.

לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי נופל בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור כאמור לעיל. הבקשה שלפניי אינה מעלה שאלה כלשהי אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לה ואין היא מגלה עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. לפיכך, איני רואה מקום ליתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד. יתר על כן, ובבחינת למעלה מן הצורך, סבורני כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא הינה נכונה ומשכך דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין.

10.

המבקש עצמו טוען כי הבורר לא הכריע בחלק מן העניינים שנמסרו להכרעתו ואולם, לשיטתו, אין מקום להשיב עניינים אלו להכרעתו של הבורר אלא יש לבטל את פסק הבוררות בשל עיוות הדין שנגרם לו. בנסיבות המקרה שלפניי, אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 26(ב) לחוק הבוררות קובע כדלקמן:

"לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר."

ככלל, כאשר הבורר לא הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו ונקבע כי מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות, השבתו של פסק הבוררות לבורר לשם הכרעה בעניינים אלו מהווה סעד מידתי והולם יותר מאשר ביטול פסק הבוררות כליל [ראו: סמדר אוטולנגי

בוררות דין ונוהל כרך ב' 1051 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) והשוו: עניין אסרף הנ"ל ]. סבורני כי בנסיבות המקרה שלפניי השבת פסק הבוררות לבורר הינה הסעד המתאים והנכון.

11.

לבסוף, סבורני כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה רשאי המבקש לפנות אל הבורר ולבקש ממנו לקבוע הוראות בדבר תשלום ריבית. הדבר מתחייב מהוראת סעיף 22(א)(3) לחוק הבוררות וסבורני כי קיים טעם לפגם בעצם הפניה לבית המשפט קמא במישרין ובטרם נעשתה פנייה כלשהי לבורר בעניין זה.

12.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיב איני עושה צו להוצאות.