רע"א 7806/07 סלטי משני (1997) בע"מ נ. רע גד בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב ) (להלן: בית המשפט המחוזי ) אשר אישר את פסק הבוררות שניתן על-ידי הבוררת עו"ד מיכל גורן.

הרקע לבקשה

1.

המבקשת הינה יצרנית מוצרי מזון וסלטים שונים. ביום 26.8.1998 נחתם הסכם בין המבקשת למשיבה 1 (להלן: המשיבה ) באמצעות מנהלה, המשיב 2, לפיו המשיבה תפיץ ותשווק את מוצרי המבקשת בשוק המוסדי בכלל, וברשת ה'קו-אופ' בפרט. המשיבה, מצידה, התחייבה שלא להתחרות במבקשת במישרין או בעקיפין, ושלא לשווק, להפיץ או למכור מוצרים המתחרים במוצרים נשוא ההסכם (להלן: הסכם ההפצה ).

2.

בחודש אוקטובר 2001 נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, לאחר שהמשיבה הפיצה לרשת 'קו-אופ' מוצרים של היצרן אבי לוי, המתחרה, לטענת המבקשת, במוצריה (להלן: המוצרים המתחרים ). בעקבות כך, הפסיקה המבקשת את ההתקשרות עם המשיבים, אולם כבר בחודש נובמבר 2001, הסכימו הצדדים על פיוס וחזרה לפעילות משותפת, תוך שהמשיבים התחייבו כי לא ימשיכו להפיץ את מוצריו של לוי. המבקשת שלחה אל המשיבים טיוטת נספח להסכם ההפצה ברוח הסכמה זו, אך זה לא נחתם על ידם. הצדדים המשיכו בעבודה משותפת מספר חודשים נוספים, עד אשר בחודש פברואר 2002 הודיעה המבקשת למשיבים על הפסקת ההתקשרות עימם, בטענה שהמשיכו להפיץ את המוצרים המתחרים בניגוד להתחייבותם במסגרת הסדר הפיוס. פעילותם המשותפת של הצדדים אכן הופסקה בחודש אפריל אותה שנה.

3.

הסכם ההפצה בין הצדדים כלל תניית בוררות, לפיה כל סכסוך שיתגלע ביניהם בקשר להסכם יימסר להכרעת בורר, אשר יכריע בהתאם לדין המהותי, וינמק את החלטותיו. תביעות הדדיות הוגשו על ידי הצדדים לבוררת, עו"ד מיכל גורן (להלן: הבוררת ). בעוד שהמבקשת טענה בתביעתה, כי המשיבים הפרו את ההסכם בכך שהמשיכו להפיץ את המוצרים המתחרים אף לאחר הפיוס, טענו המשיבים בתביעה שהגישו, כי המבקשת היא שהפרה את הסכם ההפצה, בכך שהפסיקה את ההתקשרות ביניהם באופן חד-צדדי, וללא כל עילה מוצדקת.

4.

ביום 6.1.2003 פנתה המבקשת אל בית המשפט המחוזי בבקשה כי יעביר את הבוררת מתפקידה מפאת היותה נגועה במשוא פנים (בש"א 1249/03). בית המשפט (כבוד השופטת ד' קרת ) דחה את הבקשה, לאחר שמצא כי אין לה על מה לסמוך.

5.

ביום 10.9.2003 הגישה המבקשת בקשה נוספת להעברת הבוררת מתפקידה משום חשש למשוא פנים, אשר נדחתה על ידי הבוררת. בקשה דומה, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי (בש"א 18042/03), נמחקה על ידי המבקשת, בהמלצת בית המשפט.

6.

ביום 25.10.2004 ניתן פסק הבוררות. בפסק נקבע, כי המשיבים לא המשיכו להפיץ את המוצרים המתחרים אחרי נובמבר 2001, וכי ממילא אותם מוצרים אינם עונים להגדרת 'מוצרים מתחרים', על פי הסכם ההפצה, ולפיכך המשיבים לא הפרו את ההסכם. עוד נקבע בפסק, כי, כחלק מהליך הפיוס בין הצדדים, ויתרה המבקשת על ברירת הביטול שבהסכם ההפצה ביחס להפרה-לכאורה של המשיבים אשר קדמה לפיוס, וכי לפיכך, הפסקת התקשרות המבקשת עם המשיבים, חודשים מאוחר יותר, שקולה להפרתו. לאור האמור, קבעה הבוררת כי על המבקשת לשלם למשיבים הן את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם ההפצה, והן דמי הודעה מוקדמת, בגין הימים שחסרו להשלמת 90 הימים שנקבעו בהסכם, הנדרשים לצורך הודעה על ביטולו (להלן: הפסק הראשון ).

7.

המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי (ה"פ 1568/04). היא ביקשה להציג, כראיות חדשות, תעודות משלוח המוכיחות, לטענתה, כי המשיבים המשיכו להפיץ את המוצרים המתחרים גם לאחר הפיוס בנובמבר 2001. בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט (כבוד השופטת ר' שטרנברג אליעז ) כי הדיון יוחזר לבוררת לצורך השלמתו, לאור הראיות החדשות.

8.

ביום 2.6.2005 הודיעה הבוררת לצדדים כי עיינה בראיות, בפסק הבוררות ובפרוטוקול עדותו של אבי לוי, ומצאה כי אלה תומכים בקביעותיה בפסק הבוררות, ולפיכך דעתה היא כי אין לשנותו.

9.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול החלטה זו, בטענה שהיא התקבלה ללא קיום דיון במעמד הצדדים (בש"א 12925/05). ביום 20.6.2005 החליט בית המשפט (כבוד השופטת ר' שטרנברג אליעז ), בהסכמת הצדדים, כי העניין יוחזר בשנית לבוררת, לשם קיום ישיבת הוכחות בנוגע לראיות החדשות. יחד עם זאת, בית המשפט דחה את הבקשה להעביר את הטיפול בענין לבורר חלופי.

10.

על החלטת בית המשפט המחוזי, הגישו שני הצדדים בקשות רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 6188/05 סלטי משני (1997)

בע"מ נ' רע גד בע"מ (לא פורסמה, 23.3.2006). הבקשות נדחו. נקבע, כי אין מקום ליתן רשות ערעור, וכי החלטת בית המשפט המחוזי סבירה, לאור העקרון המנחה לפיו רק לעתים רחוקות בלבד יועבר בורר מתפקידו, ונדרשות נסיבות קיצוניות לצורך כך, שלא נתקיימו באותו ענין.

11.

בעקבות כך, קיימה הבוררת ישיבת הוכחות לצורך בירור הראיות החדשות, והוגשו סיכומים מטעם הצדדים. בהליך זה החליטה הבוררת, כי תעודות המשלוח שנוספו כראיות חדשות אינן מוכיחות כי המשיבים המשיכו להפיץ את המוצרים המתחרים לאחר נובמבר 2001, שכן אין בהן כל פרט הקושר אותן למשיבים. לכן, קבעה הבוררת כי אין לשנות את פסק הבוררות שניתן (להלן: הפסק המשלים ).

12.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשה נוספת לביטול פסק בוררות לבית המשפט המחוזי (ה"פ 1257/06), בטענה כי הבוררת פעלה בחוסר סמכות, ובמשוא פנים, וכן כי התעלמה מטענות וראיות, והכריעה בשאלות שהונחו לפניה בלא שנימקה את החלטותיה, אף שהיתה חייבת בהנמקה. בית המשפט קמא (כב' השופטת נ' אחיטוב ) החליט לדחות את הבקשה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

פסק דינו של בית המשפט קמא

13.

בית המשפט קמא שקל את טענות המבקשת והחליט לדחותן. הוא קבע, כי המבקשת לא הצביעה, ולו על פעולה אחת שבצעה הבוררת בחוסר סמכות, וכי יש קושי רב בהעלאת טענה זו לאחר מתן הפסק. בית המשפט מצא, כי הבוררת התייחסה לכל המחלוקות בין הצדדים ולכל הטענות שהועלו, הכריעה בכולן, פרט לאחת, ונימקה את הכרעתה. הוא ציין, כי אין פגם בכך שהנמקת הבוררת נעשתה לעיתים באופן תמציתי. בניגוד לטענת המבקשת, קבע בית המשפט כי הבוררת התייחסה לראיות החדשות, אך מצאה כי הן אינן מוכיחות את הטענה לפיה המשיבים המשיכו להפיץ את המוצרים המתחרים אף לאחר הסכם הפיוס. פסק הבוררות, אכן, לא התייחס לאחת מטענות המבקשת, לפיה המשיבים לא הפקידו את שטר הביטחון כנדרש על פי הסכם ההפצה, ובכך הפרו אותו. יחד עם זאת, נפסק, כי הצורך לדון בטענה זו התייתר משקבעה הבוררת, ממילא, כי הסכם ההפצה נותר בתוקף עד לביטולו על ידי המשיבה, ומקביעה זו משתמע כי אי-ההפקדה לא הביאה לביטול ההסכם, לגישתה של הבוררת. בית המשפט דחה את טענות המשיבה כי נגרם לה עינוי דין, וקבע כי לא נפל פגם בהתנהלות הבוררת. לבסוף, נפסק, כי לא מתקיימות עילות לביטול פסק הבוררות הראשון, או הפסק המשלים, וכי דין בקשת הביטול להידחות. פסק הבוררות אושר.

טענות הצדדים

14.

בטענותיה לפנינו, חוזרת המבקשת על עיקרי טענותיה בבקשה לביטול פסק הבורר. לגישתה, המשיבים הם שהפרו את הסכם ההפצה, בכך שהפיצו מוצרים מתחרים, ובכך שסירבו לחתום על הנספח להסכם ההפצה אשר שלחה להם לאחר הפיוס. לכן, היא טוענת, אין מקום לקבוע כי היא שהפרה הסכם זה, ואין לחייבה בתשלום פיצויים למשיבים. לטענת המבקשת, ראשית , הבוררת חרגה מסמכותה כשלא התייחסה לטענות מרכזיות שהעלתה ביחס להפרות מטעם המשיבים, ולראיות החדשות אשר הציגה, המוכיחות, לטענתה, כי המשיכו להפיץ את המוצרים המתחרים אף לאחר הסכם הפיוס. שנית , היא גורסת כי הבוררת לא נימקה את הכרעותיה ביחס לראיות החדשות, ואף בכך חרגה מסמכותה. שלישית , לטענתה, הבוררת פעלה במשוא פנים כלפיה כשהפגינה נטייה חד-צדדית כנגדה לאורך ההליך כולו. לדבריה, ממילא היה סיכוי קלוש כי הבוררת תצליח להתעלם מהחלטותיה הקודמות במתן הפסק המשלים, ואכן לא הצליחה לעשות כן. לבסוף , טוענת המבקשת כי לאור האמור, נגרם לה עוול ועינוי דין חמור, והיא עותרת לביטול פסק הבוררת, ולהעברת ההכרעה בטענות הצדדים לבית המשפט, או לחילופין, לבורר אחר.

15.

המשיבים, מצידם, טוענים כי אין להעניק רשות ערעור למבקשת, מאחר שבקשתה שקולה כניסיון לערער על פסק הבוררות, בלא שנתונה לה זכות ערעור. לטענתם, רוב טענותיה של המבקשת הועלו כבר בפני בית המשפט קמא, וזה דחה אותן בפסק דין מנומק, אשר בקשתה וטענותיה אינם מגלים כל עילה להתערב בו.

לטענת המשיבים, הבוררת התייחסה לראיות השונות שהביאה המבקשת וקבעה ממצאים עובדתיים ביחס להן, אך מצאה כי הן אינן תומכות בטענות המבקשת. לדבריהם, הבוררת התייחסה לכל המחלוקות בין הצדדים, הכריעה בהן ונימקה את כל הכרעותיה, ואין כל פסול בכך שעשתה כן באופן תמציתי. הם חולקים על הטענה כי הבוררת נהגה במשוא פנים, ומתנגדים לטענת המבקשת כאילו נגרם לה אי-צדק או עינוי דין.

הכרעה

16.

כלל הוא, כי בקשת רשות ערעור בענין של בוררות ניתנת אך לעיתים רחוקות, מקום שהסוגיה העולה מן הבקשה הינה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או מקום שמתגלה חוסר צדק או עיוות דין המצדיקים התערבות (ראו, למשל: רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ , פסקה 3(ג) (לא פורסמה, 11.7.2000); רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 615 (2003) (להלן: ענין גמליאלי) ; רע"א 8837/08 כהן נ' כהן

(לא פורסמה, 8.12.2008) (להלן: ענין כהן ). מקרה זה אינו מעלה כל שאלה עקרונית, ואינו מצדיק העלאת הענין מחדש בפני ערכאה זו. אף אם נתגלו פגמים כלשהם בהליך הבוררות בענין שלפנינו, כדוגמת קבלת החלטה ללא עריכת דיון, הרי שאלו תוקנו כנדרש, על ידי החזרתם לטיפול הבוררת (השוו: ענין כהן , פסקה 10; וכן דבריי ב-רע"א 2231/07 מוקטרן נ' בילסאן , פסקה 6 (לא פורסם, 19.3.2009)). עיקר טענותיה של המבקשת נוגע לקביעות וממצאים שבעובדה שנקבעו על-ידי הבוררת, כגון קביעותיה בשאלות מתי הופר החוזה, על ידי מי הופר, האם הפרו המשיבים את התחייבותם שלא להתחרות במבקשת, וכן הלאה. מושכלות ראשונים הם, כי בבקשה לביטול פסק בורר, מצטמצמת הביקורת השיפוטית בבירור התקיימותן של עילות ביטול הפסק על פי חוק הבוררות , התשכ"ח-1968, וזאת בלבד, ואין בית המשפט בוחן את נכונות הקביעות העובדתיות והמשפטיות שנקבעו בפסק הבורר (ע"א 594/80 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ , פ"ד לו(3) 543, 547 (1982); ענין גמליאלי , 617). כך עשה בית המשפט קמא בענייננו, ואיני רואה מקום להתערב בהכרעותיו. מעבר לכך, אין בהשגות על קביעות הבורר ועל פסק הדין של בית משפט קמא כדי להצמיח עילה לרשות ערעור לבית משפט זה על פי אמות המידה הקיימות לענין זה.

17.

למעלה מן הנדרש, גם לגופם של דברים, לא קיימת עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. פסק הדין בחן את כל טענות המבקשת בדבר פגמים שנפלו, לכאורה, בפסק הבוררת, ומצא כי ניתן להן מענה מנומק ומספק בפסק, וכי לפגמים הנטענים אין בסיס איתן.

18.

אשר לטענות כי הבוררת התעלמה מטענות ומראיות, וכי לא נימקה את הפסק כראוי, קבע בית המשפט, ואף הדגים, כיצד בחנה הבוררת את הטענות והראיות השונות, כיצד הכריעה ונימקה את הכרעותיה, וזאת הן בפסק הבוררות הראשון, והן בפסק הבוררות המשלים. הלכה היא, כי על מנת לצאת ידי חובת ההנמקה שהוטלה על בורר בהסכם הבוררות, די כי פסק הבוררות ינומק באופן שבו יוכל הקורא להבין כי הבורר הכיר את טיעוני הצדדים, התייחס אליהם ושקל אותם, וגילה בדרך הנמקתו מה הביא אותו להחלטתו (ראו הדיון בע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ , פ"ד מז(3) 89, 96 (1993); רע"א 2470/02 חסיד נ' רחמים , פסקה 3 (לא פורסמה, 15.5.2002)). בית משפט קמא מצא כי פסק הבוררת עומד בדרישת ההנמקה במידה מספקת, ואני מצטרפת לעמדתו. לא ניתן ביסוס לטענות פגם בהליך, או לפעולה בחוסר סמכות מצידה של הבוררת, ודין טענות אלה להידחות. גם לטענה בדבר קיום משוא פנים מצד הבוררת כלפי המבקשת לא ניתן ביסוס אובייקטיבי. אמנם, קשה להתמודד עם תחושה סובייקטיבית של בעל דין בדבר נטייתו של הגורם המכריע לטובת הצד שכנגד. אולם אין די בתחושה סובייקטיבית כזו כדי לפסול בעל תפקיד שיפוטי או מעין-שיפוטי, ובהעדר ביסוס אובייקטיבי לחשש כזה, אין מעבירים בעל תפקיד מתפקידו. טענות המבקשת בענין זה אינן משכנעות לגופם של דברים.

19.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. המבקשת תישא בשכר טרחת עו"ד המשיבים בסך 15,000 ש"ח.