רע"א 5518/16 מוסדות מאקווא בני ברק נ. שמעון שגיא

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.6.2016 (ע"א 1605-12-11, סגני הנשיא י' שנלר

ו- ק' ורדי

והשופט ח' ברנר ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת וערעור שכנגד שהגיש המשיב 1 על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה מיום 28.7.2011 (ת"א 2235/01, השופטת א' מני-גור ).

רקע והליכים קודמים

2.מקורו של ההליך שבפני הוא בסכסוך מורכב וארוך שנים בעניינו של נכס ברחוב רבנו תם בעיר בני ברק (להלן: הנכס ). עיקרי הדברים הנוגעים בסכסוך זה תוארו בפסק הדין בע"א 3909/09 מוסדות מאקווא בני ברק נ' אגודת בית מדרש מאקווא

(3.4.2012), שניתן ב"גלגול" מוקדם יותר של פרשה זו, ועל כן אסתפק בתיאור קצר של ההליכים הקודמים בלבד. בתמצית, הסכסוך ניטש בין גופים של "מוסדות מאקווא" – אגודת בית המדרש מאקווא (להלן: האגודה ), היא המשיבה 2, ועמותת מוסדות מאקווא בני ברק (להלן: העמותה ), היא המבקשת, מצד אחד, לבין המשיב 1, שמעון שגיא (להלן: שגיא ), מצד אחר. שני הצדדים התקשרו בחוזה עם אחד מבעלי הזכויות בנכס, טיבריו הירש (להלן: טיבריו ).

3.במקורו היה הנכס שבנדון בבעלותם של בני משפחה אחת – משפחת הירש. בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת התקשרו שניים מבני המשפחה, ביניהם טיבריו, עם האגודה, בחוזה שבו הם התחייבו להעביר לה את זכויותיהם בנכס, וכן להביא לכך שיועברו אליה גם יתרת הזכויות שהיו בבעלותו של בן משפחה אחר (להלן: חוזה המכר ). בהמשך לכך, החלו האגודה והעמותה להפעיל במקום בית כנסת.

4.בהמשך, התגלע סכסוך באשר למימוש חלקו של חוזה המכר הנוגע להעברת הזכויות של בן המשפחה האחר. בעקבות אי אלו הליכים שהתנהלו בין המעורבים הגיש טיבריו תביעה לביטול חוזה המכר, וזו התקבלה. עם זאת, בית הכנסת המשיך לפעול במקום. בהמשך לכך הגיש טיבריו תביעה לבית משפט השלום, ובה עתר, בין היתר, לסילוק ידן של האגודה והעמותה מן הנכס.

5.עוד בטרם התקיים הדיון בתביעתו, התקשר טיבריו בחוזה עם שגיא שבו מכר לו את זכויותיו בנכס. בהמשך לכך, נמחקה התביעה והוגשה תביעת פינוי חדשה על-ידי שגיא (להלן: תביעת הפינוי ), היא התביעה מושא הבקשה שבפני.

6.להשלמת התמונה יוער כי במקביל לניהול תביעת הפינוי פנה שגיא בשנת 2003 לבית המשפט המחוזי וביקש למחוק את הערות האזהרה שהיו רשומות לטובת האגודה והעמותה על הזכויות בנכס. הליך זה הסתיים בפסק דין הדין שנזכר לעיל (ע"א 3909/09), ובו נקבע כי לאגודה ולעמותה אין עוד זכויות בנכס, ולפיכך הערות האזהרה הרשומות לטובתן יימחקו.

7.במסגרת כתב ההגנה שהגישה העמותה בתביעת הפינוי היא טענה כי מעמדה הוא כשל דיירת מוגנת, ולחלופין כשל בעלת רשות בלתי הדירה בנכס. לביסוס טענותיה הציגה העמותה חוזה שכירות שנחתם לכאורה ביחס לנכס בינה לבין טיבריו בשנת 2000 ואשר נושא כותרת מודפסת "חוזה של שכירות", ולצדה תוספת בכתב יד "דיירות מוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר" (להלן: חוזה השכירות ). בהתאם לאמור במסמך זה הוסכם בין הצדדים כי שכר הדירה החודשי יעמוד על תשלום חד פעמי של 10,000 דולר שישולם במעמד חתימת החוזה וכן אמירת קדיש ולימוד משניות לעילוי נשמות בני משפחתו של המשכיר. כן הציגה העמותה תצהיר שעליו חתם לכאורה טיבריו במעמד חתימתו של חוזה השכירות, התומך לשיטתה בטענותיה. כמו כן, העמותה טענה כי היא מחזיקה בנכס מכוח הרשאתו של איזידור זיגל, חתנו של הרב אשר פועל בשם האגודה ומוסדותיה בכל הנוגע לנכס (להלן: זיגל ), אשר על שמו הייתה רשומה הערת אזהרה שלא נמחקה.

8.ביום 28.7.2011 נתן בית משפט השלום את פסק דינו. לאחר בחינתו של חוזה השכירות, בית משפט השלום קבע כי הוא אינו מקנה לאגודה ולעמותה זכות של דיירות מוגנת. בהקשר זה דחה בית משפט השלום את הטענה כי התשלום החד-פעמי שהועבר במעמד ההסכם היווה דמי מפתח. כמו כן, נדחו הטענות בנוגע לרשות בלתי הדירה שניתנה לנציג האגודה בתצהירו של טיבריו. בית משפט השלום קיבל את הטענה בדבר החזקתן של העמותה והאגודה בנכס מכוח הרשאתו של זיגל, אולם קבע כי זכותן זו כפופה להכרעה שתינתן בתביעה שהגיש שגיא נגד זיגל ובה ביקש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובתו של האחרון בנכס (ת"א 1540/09). בית משפט השלום קבע אפוא כי ככל שייקבע כי זכויותיו של זיגל נדחות מפני זכויותיו של שגיא, תתקבל תביעת הפינוי בשלמותה. כמו כן, בית משפט השלום דחה את התביעה כנגד המשיבים 4-3, שאמנם היו חתומים בשעתו על חוזה המכר אולם הם אינם מחזיקים בפועל בנכס, בהיעדר עילה.

9.העמותה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום, ואילו שגיא הגיש עליו ערעור שכנגד. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 11.9.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את תביעתו של שגיא כנגד זיגל והורה על מחיקתה של הערת האזהרה שנרשמה לטובת האחרון. על כן, בית המשפט המחוזי קבע כי ערעורו של שגיא – אשר נסב על הקביעה שלעמותה ולאגודה זכויות בנכס מכוח הרשאתו של זיגל – התייתר ויש לדחותו.

10.כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של העמותה, בקבעו כי אין מקום להתערב בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית בהסתמך על תשתית ראייתית רחבה ויסודית. בית המשפט המחוזי סבר אף הוא שלא ניתן לקבוע כי העמותה רכשה זכויות של דייר מוגן בנכס או קיבלה זכות בלתי הדירה להחזיק בו. בין היתר, ציין בית המשפט המחוזי את הטעמים הבאים לקביעה זו: העובדה שמלבד התוספת בכתב יד בכותרת חוזה השכירות, אין כל התייחסות בגוף החוזה לכך שמדובר בחוזה לדיירות מוגנת (ובכלל זה אזכור של הביטויים "דמי מפתח" או "חוק הגנת הדייר"); העובדה שבחוזה בין טיבריו לשגיא אין כל התייחסות לכך שלגורם זה או אחר יש זכות דיירות מוגנת בנכס או זכות לרשות בלתי הדירה; היעדרן של חתימות בצד התוספות שנוספו לחוזה השכירות; העובדה שטיבריו לא היה בקיא בשפה העברית ומצבו הקוגניטיבי היה מוטל בספק בעת חתימת החוזה; וכן סימני שאלה נוספים שמתעוררים באשר לנסיבות חתימת חוזה השכירות, כפי שפורטו בפסק הדין.

בקשת רשות הערעור

11.בקשת רשות הערעור שהגישה העמותה מכוונת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה נטען בקצרה כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי לעמותה אין זכות להחזיק בנכס מכוח דיירות מוגנת או רשות בלתי הדירה. בפרט, נטען כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע למסמכים החתומים על ידי טיבריו סותרות את ההלכה לפיה חזקה על אדם החתום על מסמך שהבין את טיבו ומשמעותו.

דיון והכרעה

12.דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. הבקשה אינה מעלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לפי אמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ), והעמותה אף לא טענה אחרת (ראו והשוו: רע"א 3196/13 איוב נ' איוב , פסקה 8 (8.7.2013)). הבקשה נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ומכוונת כולה לקביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות בנוגע לנסיבות חתימתו של חוזה השכירות ולפרשנותו.

13.אשר על כן: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.