רע"א 3196/13 וורה מישל איוב נ. יוסף אנטון איוב

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.4.2013 (ע"א 59359-11-12 השופטים נ' בן-אור , ר' יעקובי ו- ר' וינוגרד ) במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת שנסב על הכרעתו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 10423/05, השופט הבכיר י' שמעוני ) – בהתייחס לפסק הדין החלקי ולפסק הדין הסופי שניתנו בעניין זה גם יחד.

2.

עניינה של הבקשה דנן בנכס בן שלוש קומות הנמצא בדרך יריחו שבשכונת ראס אל עמוד בירושלים (להלן: הנכס ). הנכס בנוי במדרון, כך שבקומה העליונה שלו דירת מגורים, שלה צמודות גינה וחניה, ותחתיה שתי קומות נוספות, שבכל אחת מהן דירת מגורים אחת. שטחה של הקומה העליונה של הנכס הוא 144 מ"ר, שטחה של הקומה האמצעית הוא 142 מ"ר ושטחה של הקומה התחתונה הוא 59 מ"ר. הנכס היה בבעלותה של כריסטינה איוב ז"ל (להלן: המנוחה ), אך הזכויות בו אינן רשומות. למנוחה היו שלושה בנים – שני המשיבים ואחיהם מישל, בעלה המנוח של המערערת, ושלוש בנות – ליאוני, מרסל וברתה. ביום 2.12.1975 הוצא צו ירושה בהתייחס לעיזבונה של המנוחה, ובו נקבע, בהתאם לצוואתם של המנוחה ובעלה ובהתאם לדין השרעי, כי כל אחד מהאחים זכאי ל-2/9 מהעיזבון ואילו כל אחת מהאחיות זכאית ל-1/9 מהעיזבון. ליאוני הסתלקה מייד מחלקה בעיזבון לטובת ברתה, ובהמשך הסתלקו שתי האחיות הנותרות מחלקן בעיזבון לטובת המשיב 1. צו ירושה המתאים למצב שלאחר הסתלקות האחיות מחלקן בעיזבון ניתן ביום 5.2.2003, כך שהמשיבים זכו ב-7/9 מהעיזבון ואילו בעלה המנוח של המבקשת זכה ב-2/9 ממנו.

3.

במהלך שנות השבעים של המאה הקודמת עברו המבקשת ובעלה המנוח להתגורר בקומה העליונה של הנכס, ובמשך כשלושים שנה החזיקו בה, בעוד המשיבים מחזיקים בשתי הקומות התחתונות. בשנת 2005 עתרו המשיבים לבית משפט השלום בירושלים בבקשה לפרק את השיתוף בנכס. המבקשת מצידה טענה כי בין הצדדים נחתם הסכם לפירוק שיתוף בעין בשנת 1976, שאופן ההחזקה בנכס משקף אותו, ומכאן שאין לקבל את הבקשה לפירוק שיתוף. הצדדים הסכימו כי תחילה יכריע בית המשפט בשאלה האם היה בין הצדדים הסכם פירוק שיתוף בעין, ורק אם התשובה לשאלה זו תהיה שלילית יכריע מהי הדרך הראויה והצודקת לפירוק השיתוף בנכס.

4.

בית משפט השלום ניסה להביא את הצדדים לידי פשרה ואף ביקר בנכס יחד עם בעלי הדין, אך ניסיונות אלה לא הניבו פרי. ביום 21.3.2010 נתן בית משפט השלום פסק דין חלקי (להלן: פסק הדין הראשון ), ובו ציין כי הגיע לכלל מסקנה שלא ניתן לקבוע כי בין הצדדים נעשה הסכם פירוק שיתוף בעין, וכי הנימוקים לעניין זה יינתנו בפסק הדין הסופי. בהמשך לכך, הסכימו הצדדים כי יש לראות בפסק הדין הראשון החלטת ביניים שעליה ניתן יהיה לערער במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. ביום 2.2.2012 נתן בית משפט השלום את פסק דינו בנושא (להלן: פסק הדין השני ), ובו קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לקיומו של הסכם פירוק שיתוף בין הצדדים וכי הוא מקבל את טענות המשיבים לעניין זה, תוך הפנייה לסיכומים שהוגשו מטעמם. לפיכך, קיבל בית המשפט את התביעה לפירוק שיתוף והורה על מכירתו של הנכס לכל המרבה במחיר תוך שחלוקת התמורה בין בעלי הזכויות בו תיעשה לפי חלקם. המבקשת ערערה על פסק הדין השני, וביום 27.6.2012 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 26816-03-12, השופטים מ' מזרחי , י' נועם ו- מ' בר-עם ) תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה התיק יוחזר לבית משפט השלום לצורך מתן פסק דין מנומק, שלא על דרך הפנייה לסיכומי הצדדים.

5.

ביום 23.10.2012 נתן בית משפט השלום פסק דין (להלן: פסק הדין השלישי ) שבו נקבע כי "בית משפט זה אינו יכול להוסיף נימוקים על שנאמר בפסק הדין מיום 2.2.12 עם כל התוצאות המתבקשות מכך". בית משפט השלום קבע גם, על סמך עיון נוסף בסיכומים שהוגשו מטעם הצדדים, שלא נערך הסכם בכתב בין הצדדים ואין די בהתנהגותם כדי ליצור הסכם שיתוף מחייב במקרקעין, אף אם הזכויות אינן רשומות. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי, מכל מקום, הגשת התובענה על ידי המשיבים מבטלת את ההבנות שהיו בין הצדדים מכוח התנהגותם.

6.

ביום 11.4.2013 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת על פסק הדין הראשון ופסק הדין השלישי של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי מסקנתו של בית משפט השלום היא מתחייבת נוכח הראיות שהוצגו בפניו, בשים לב לכך שההסכם הנטען לפירוק שיתוף בעין נכרת לכאורה בשלב שבו היו לברתה ומרסל, אחיותיהן של המשיבים, זכויות בנכס, אך לא הוצגה כל ראיה לכך שהן הסכימו להסכם האמור. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי חלוקת הרכוש שלה טוענת המבקשת אינה הגיונית, מאחר שהיא מובילה לכאורה למסקנה שבעלה המנוח זכה ב-42% משטח הנכס, הגם שהיה זכאי רק ל-22% מהירושה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי ציין כי הקומה התחתונה הוחזקה ב"מעין דיירות מוגנת" עד לשנת 2001, וקבע כי אין זה מתקבל על הדעת שהמשיב 2 הסכים להסתפק בכך שיקבל לידיו קומה זו, ששטחה 59 מ"ר בלבד, בעוד בעלה המנוח של המבקשת קיבל לידיו את הקומה העליונה ששטחה יותר מכפול, וכל זאת כאשר לשניהם זכאות לחלקים שווים בירושת המנוחה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום, אף שאלה לא נומקו באופן מספק.

7.

המבקשת גורסת כי בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי נפלו טעויות רבות. לטענתה, בין היתר, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהכריע במחלוקת בין הצדדים "כערכאה ראשונה" על אף שהראיות לא נשמעו בפניו והתעלם מכך שהעדר ההנמקה בפסק דינו של בית משפט השלום קיפח את זכויותיה. המבקשת טוענת עוד כי הערכאות הקודמות שדנו בתיק התעלמו מהראיות המצביעות על כך שבניגוד לאמור בפסקי דינם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי, הזכויות בנכס רשומות בפנקסי המקרקעין. כן טוענת המבקשת כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי התעלמו מהראיות הרבות המצביעות על כך שאכן נערך בין הצדדים הסכם לפירוק שיתוף בעין, והסכם זה אף מומש בפועל, וכן על כך שהמשיבים נהגו מנהג בעלים בקומות בנכס שהוקצו להם מכוח הסכם זה.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. כידוע, רשות לערער "בגלגול שלישי" תינתן רק באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של בעלי הדין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה )). הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה משפטית כללית. למעשה, המבקשת לא טענה לקיומה של שאלה כללית כזו ואף לא התייחסה למבחנים שנקבעו בעניין חניון חיפה . די בכך כדי לדחות את הבקשה. כמו כן, לא התרשמתי כי למבקשת נגרם בנסיבות העניין עיוות דין.

9.

ברי כי הסוגיה שעומדת בלב הבקשה דנא, קרי השאלה האם התקיים בין הצדדים הסכם לפירוק שיתוף בעין, היא שאלה עובדתית מובהקת שהוכרעה בבית משפט השלום, ומסקנתו בעניין זה אומצה בידי בית המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, וקל וחומר שעליה למעט לעשות כן ב"גלגול שלישי" (ראו: בע"מ 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עידה , בפסקה 8 (11.3.2012)). לא מצאתי מקום לחרוג מכך בענייננו.

10.

אין חולק על חשיבותה של החובה לנמק פסקי דין, המעוגנת בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הנמקה זו נועדה, בין השאר, לאפשר לצדדים להבין את הבסיס להכרעתו של בית המשפט, ולאפשר לערכאת הערעור לבקר הכרעה זו (ראו למשל: ע"א 4861/05 שיכון עובדים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין – איזור רחובות , בפסקאות 19-17 (11.8.2008)). אכן, בענייננו, פסק דינו של בית משפט השלום לא נומק בצורה מספקת, וראוי היה שיפרט כיצד הגיע למסקנתו לפיה לא נעשה בין הצדדים הסכם לפירוק שיתוף בנכס בעין. אולם, קושי זה לא נעלם מעיניו של בית המשפט המחוזי, שבחן בקפידה את חומר הראיות והסביר מדוע אין להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום. בנסיבות אלה, שבהן פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה מנומק דיו, לא מצאתי מקום להעניק למבקשת רשות ערעור.

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.