פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
5561/13
לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל
המבקש:
עזבון המנוח אברהם תורגמן ז"ל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק ע"א 18172-05-12 שניתן ביום 18.6.2013 על ידי כב'
ס' נשיא ש' דברת; כב' השופטת ר' ברקאי וכב' השופט א' ואגו
בשם המבקש:
עו"ד ס' אליאב
החלטה
בקשת רשות על ערעור על פסק דינו מיום 18.6.2013 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים ר' ברקאי ו- א' ואגו ), שניתן בע"א 18172-05-12, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו מיום 27.2.2012 של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת ע' קויפמן ) בת"א 8110/01.
רקע
1.
אברהם תורג'מן ז"ל (להלן: המנוח ), שעזבונו הוא המבקש בבקשה דנא, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות עבודה עת שעבד בקריה למחקר גרעיני בדימונה: התאונה הראשונה ארעה ביום 29.11.1994 כאשר המנוח נפל עת שירד במדרגות תוך שהוא נושא, לבקשת הממונה עליו, חבילת ציוד שמשקלה כעשרים ק"ג. התאונה השנייה ארעה ביום 6.10.1998 כאשר המנוח נתקל במשטח שכיסה את רצפת המחסן שבלט מעל מפלס הרצפה.
2.
בית משפט השלום דחה את התביעה. אשר לתאונה הראשונה, נקבע כי השימוש במדרגות הוא שימוש יומיומי ושגרתי ולא הוכח שנדרשת הדרכה מיוחדת לשם כך. בית המשפט קבע גם כי המנוח לא הגיש חוות דעת מומחה בטיחות לעניין המדרגות, ומשלא עשה כן, לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהמדרגות אינן בטיחותיות. כמו כן, נקבע כי בהיעדר טענה למפגע כלשהו על גבי המדרגות, נשמט הבסיס לטענת המנוח כי המשיבה התרשלה. בית המשפט קבע גם, כי טענות המנוח בעניין הפרת חובה חקוקה, הן טענות בעלמא שכן הוא לא פירט מהם הסעיפים והתקנות שהופרו. אשר לתאונה השנייה, נקבע כי המשיבה התרשלה. שיעור נכותו הרפואית של המנוח הועמד על 6.25 אחוזים ונפסק פיצוי בגין כאב וסבל בסך 25,000 ש"ח. ואולם, בית המשפט קבע כי היות והמנוח קיבל בגין התאונה סכומי כסף מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ), תביעתו "נבלעת".
3.
הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, לאחר שהמנוח הלך לעולמו עובר להגשתו, נדחה. אשר לתאונה הראשונה, בית המשפט קבע כי טענות המבקש, ככל שיש בהן כדי לבסס את אחריות המשיבה, לא נטענו בפני הערכאה הדיונית ולפיכך אין להידרש אליהן לראשונה בשלב הערעור. לגופו של עניין, נקבע כי היות והמנוח, מנהל מחסן שנים ארוכות, היה מודע לאפשרות של שינוע חבילות או כלי עבודה באמצעות מעלית, הוא לקח סיכון מודע משבחר לשאת חבילה כבדה במהלך ירידה במדרגות. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי המנוח לא הוכיח שנדרש לשאת חבילה השוקלת 20 ק"ג , ואף אם הדבר נכון, יש בכך כדי לחזק את המסקנה שהיה עליו לעשות שימוש באמצעי אחר כדי להעבירה. נפסק, שקביעותיו של בית משפט השלום מעוגנות בתשתית עובדתית והנפילה במדרגות מהווה סיכון רגיל שאין בו כדי לבסס את טענות המשיבה. אשר לתאונה השנייה, נקבע כי מאחר שהמבקש לא חלק על קביעת הנכות הרפואית, אין הצדקה להתערב בשיעור הפיצויים בגין כאב וסבל. כמו כן, בית המשפט דחה את טענות המבקש בדבר זכאותו לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד, נוכח העובדה שהוא לא נפגע בשכרו עד למועד פרישתו, שלא נבעה מהתאונה. לבסוף, לעניין ניכוי תשלומי המל"ל, נקבע כי המנוח קיבל שני תשלומים המגיעים לסך של 80,000 ש"ח, סכום אשר "בולע" את סכום הפיצוי שנפסק, ועל כן אין מקום להתערב בקביעות בית משפט השלום.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
הבקשה
4.
בבקשה משיג המבקש על קביעות בתי המשפט קמא אשר נפלו בהם, לשיטתו, פגמים היורדים לשורשו של עניין. תמצית טענותיו של המבקש הן כדלקמן: ראשית , המבקש משיג על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הודעת הערעור לא כללה טענות בעניין אחריות המשיבה בעילות אחרות, ובפרט הפרת חובה חקוקה, ומציין כי הופרו חובות הקבועות בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970
ובחוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד-1954 . שנית , נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי טענות המבקש בדבר ביסוס אחריות המשיבה עלו לראשונה בערכאת הערעור ובהקשר זה מפנה המבקש להודעת הערעור, לעיקרי הטיעון ולפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום. שלישית , נטען כי לא מדובר ב"סיכון רגיל" כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אלא מדובר בסיכון בלתי רגיל. לטענת המבקש נעשה שימוש בשיטת עבודה בלתי בטוחה שכן ידיו של המנוח לא היו פנויות בעת שירד במדרגות ולכן הוא לא ראה את צעדיו. רביעית , נטען כי בפסקי הדין אין התייחסות לקשר הסיבתי ולמחדל שבעקבותיו נגרם הנזק. לטענת המבקש, אף אם התנהגותו של עובד היא רשלנית, התנהגות זו אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות המעביד לנזק שנגרם. לבסוף , נטען כי לא היה בסיס ראייתי לקביעה שהמנוח הסתכן מרצון ובחר להשתמש במדרגות ולא הוכחו התנאים המצטברים לקיומה של הגנת הסתכנות מרצון. לכך הוסף כי קביעה זו אף אינה מתיישבת עם האינטרס הציבורי לפיו יש לתמרץ את המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה. לטענת המבקש, המסקנה הזו גם עומדת בניגוד לסעיף 5(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ) הקובע שההגנה אינה חלה כאשר העוולה שבוצעה נבעה מאי מילוי חובה המוטלת מכוח חוק.
דיון והכרעה
5.
לאחר העיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. בית משפט זה חזר ושנה, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית בעלת משקל החורגת מהעניין שיש לצדדים הישירים בהליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המקרה הנוכחי במובהק אינו נמנה על עניינים אלו.
למעשה, אף המבקש עצמו לא הצביע מדוע המקרה דנא מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" וטענותיו הן טענות ערעוריות גרידא על קביעות בתי המשפט קמא, ומטעם זה לבדו יש לדחות את הבקשה. עניינו של המבקש נבחן בשתי ערכאות וכיוון שבפיו אין טענה שיש לה היבט כללי, וטענותיו מתמצות אך בטיעון שלפיו הדין לא הוחל כראוי על עניינו, אין כל עילה למתן רשות ערעור ולא היה מקום להגיש בקשה זו.
6.
מעבר לדרוש, עיינתי בטענות לגופן ולא מצאתי כי נפלה שגגה בפסק הדין נשוא הבקשה. כאמור, אף אם נפלה טעות בעניין זה או אחר, ואיני סבור כך, הרי שאין בכך להצדיק מתן רשות ערעור. המבקש הגדיל לעשות, ואף לא פרט בבקשתו מדוע יש הצדקה לדיון ב"גלגול שלישי" בסוגיה המתמצית אך ורק בדל"ת אמות נתוניו הספציפיים של המקרה, לרבות אופן ניסוח כתבי הטענות ודרך הטיעון שננקטה, והתעלם לחלוטין מההלכה הפסוקה בעניין זה. פסיקה עקבית של בית משפט זה, במהלך עשרות שנים, קבעה כי במצב הדברים האמור לא תינתן רשות ערעור ועל אף זאת הוגשה הבקשה כפי שהוגשה והצריכה השקעת משאבים בבחינתה ובמתן החלטה. לפיכך, ועל אף שלא נתבקשה תשובה, היה מקום לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אך לפנים משורת הדין אמנע מלעשות כן.
ניתנה היום, כ"ז באדר א התשע"ד (27.2.2014).
ש ו פ ט