רע"א 5632/16 פולק אפרים נ. אבניאל שלמה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהפ"ב 39315-07-15 שניתן על ידי כבוד השופטת י' שבח

ביום 30.3.2016.

1.בית המשפט המחוזי קיבל את טענתם של המשיבים כי הליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים נזנח וקבע שאין מקום להורות על המשך הבוררות. בד בבד, הורה על דחיית בקשתו של המבקש 1 (להלן: המבקש או פולק ) לעכב את הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדו.

2.בתמצית, בין הצדדים התנהלו הליכי בוררות בפני עו"ד רו"ח יחזקאל פלומין (להלן: הבורר ), במסגרתם ניתן ביום 1.1.2006 "פסק בורר", שהכריע בחלק

מהתביעות שבין הצדדים. בין היתר, נקבע בפסק הבורר, כי המשיבים 2-1 (להלן: אבניאל ) זכאים לקבל מפולק סך של כ-1.7 מיליון ש"ח. הבורר לא

הכריע בתביעה למתן חשבונות שהגישו אבניאל, משום שלא היה בפניו מאזן עדכני של המבקשת 4 דכאן (חברה שנמצאת כיום בפירוק), בית חולים גריאטרי סיעודי "פולק" 1995 בע"מ (להלן: חברת בית החולים ), וכן נמנע מלהכריע בתביעה נוספת, שעניינה פירוק שיתוף, נוכח הקשר בין תביעה זו ובין נושא ההתחשבנות. הן בפסק הבורר והן בפסק הדין שאישר אותו נקבע כי פסק הבורר טעון השלמות תוך מתן הוראות לביצוע.

3.לאחר אישור פסק הבורר פתחו אבניאל בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקש, על מנת לממש את הסכום של 1.7 מיליון ש"ח שנפסק לזכותם בפסק הבורר. פולק מצדו ניסה לסכל את הליכי ההוצאה לפועל במספר דרכים - ראשית , בטענת קיזוז שהתקבלה תחילה על ידי ראש ההוצאה לפועל, אולם בבית המשפט המחוזי נהפכה הקערה על פיה; שנית , בבקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל בטענה שפסק הבורר אינו אופרטיבי. גם טענה זו התקבלה על ידי ראש ההוצאה לפועל אולם שוב התוצאה נהפכה בבית המשפט המחוזי. פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין זה ניתן ביום 3.3.2014; שלישית , המבקש הגיש המרצת פתיחה ובה עתר לסעד הצהרתי האוסר על פתיחת הליכי הוצאה לפועל כל עוד לא הוציא הבורר מלפניו פסק משלים, אלא שההליך נמחק לבקשתו עוד בשנת 2008.

4.ביום 15.3.2015, בחלוף למעלה מתשע שנים ממועד מתן פסק הבורר, פנה פולק לבורר, וביקש לחדש את הליך הבוררות. הבורר נעתר לבקשה זו, על אף שאבניאלי סירבו לחדש את הליכי הבוררות ואף לא התייצבו לישיבה שקבע הבורר.

5.אבניאלי פנו לבית המשפט המחוזי על מנת שיורה לבורר לחדול מפעילותו כבורר, בטענה שהבוררות "שבקה חיים" זה מכבר. מנגד, המבקשים ביקשו להורות על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדם, עד להשלמת הבוררות.

6.בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את טענתם של המשיבים לפיה הבוררות נזנחה. צוין כי פולק לא פעל להכנת מאזן לחברת בית החולים ולהגשתו לבורר לצורך סיום הבוררות ובמשך תקופה העולה על תשע שנים מאז ניתן פסק הבורר, לא נעשתה על ידו כל פנייה לבורר על מנת להמשיך את הבוררות לצורך סיום פרק ההתחשבנות. חלף זאת, פתח בשורת הליכים משפטיים שמטרתם לעכב את ביצוע חלקו האופרטיבי של פסק הבורר. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי לא בכדי נמנע פולק מחידוש הליכי הבוררות, שכן הנתונים מצביעים על כך שפסק הבורר הסופי, אם יינתן, עשוי לקבוע שחובו של פולק לחברת בית החולים גדול באופן ניכר מהחוב של המשיבה 3, חברת אבניאל דיקשטיין ובניו בע"מ. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מקום להורות על המשך הבוררות. כפועל יוצא, הורה בית המשפט גם על דחיית בקשתו של פולק לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל נגדו.

7.נגד פסק הדין מופנית בקשת רשות הערעור שלפני, שיחד עמה הוגשה גם "בקשה דחופה במעמד צד אחד להקפאת כל ההליכים בתיק הוצל"פ שמספרו 01-21012-07-6" . המבקש טוען כי אם יחודשו הליכי הבוררות ויומצאו המסמכים החדשים, יתברר כי מגיעים לו סכומים העולים כדי 7 מיליון ש"ח. כן הוא טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא זימן את הבורר עצמו לדיון. לטענתו, אי שיתופו של הבורר בהליך מנע מהמבקש את יומו וגרם לו עיוות דין. עוד טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי טעה, כשקבע כי רק בפני חברת בית החולים עדיין פתוחה הדרך לתבוע את המשיבים. המבקש מוסיף עוד, כי כוונתו הברורה של הבורר הייתה שהבוררות תימשך מהמקום שנפסקה ולא היה מקום שבית המשפט יתערב בהחלטה זו. המבקש טוען עוד, כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל טען טענת "פרעתי" המתייחסת לסכומים שעתידים להיפסק לטובתו במסגרת הבוררות, ולכן לא ניתן לפרש את התנהגותו כ"זניחת" הבוררות. לדבריו, כל שנותר הוא לבצע התחשבנות קצרה ביותר, ואי המשך הבוררות גורם לו נזקים כספיים אדירים, עוול ואי צדק.

8.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

9.הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטה של בית משפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 אינה ניתנת כדבר שבשגרה, והיא שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [רע"א 9722/07 ציינווירט נ' כהן , פסקה 20

(10.11.2008); רע"א 1172/15 ביתן נ' ברכיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פסקה 13 (פורסם בנבו, 2.4.2015) (להלן: עניין ביתן )]. המקרה דנן אינו נופל לגדר אחד מהמקרים המצדיקים מתן רשות ערעור.

10.ראשית, איני רואה כל פגם בעובדה שהבורר לא צורף כצד להליך, ובפרט משעה שהבורר עצמו הודיע לבית המשפט כי "אין לו כל עמדה בנושא הבקשה, וכי הוא יכבד, כבורר, כל הנחייה שתתקבל על ידי כבוד בית המשפט בנדון". יוער, כי אין מדובר במצב שבו עומדות על הפרק טענות כנגד ניקיון כפיו של הבורר וכיוצא באלה; והלא אפילו כאשר מועלות כנגד הבורר טענות עובדתיות, נתונה ההכרעה האם ראוי לאפשר לבורר (או לבקש ממנו) להידרש לטענות המועלות נגדו, לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית [השוו: רע"א 7427/10 צ'רלטון בע"מ נ' גבריאלה (דה ליאו) לוי , פסקה 9

(21.10.2010)]. על אחת כמה וכמה כאשר לא מדובר בטענות שנוגעות לבורר עצמו, אלא לגופן של טענות הצדדים בהליך הבוררות. מכל מקום, אין מדובר בעניין שמעורר שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים או גורם לעיוות דין.

11.גם יתר טענותיו של המבקש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. המבקש טוען כי "תם ולא נשלם" הליך הבוררות וכי המשיבים חייבים לו למעלה משבעה מיליון ש"ח. יתרה מכך, המבקש עצמו טוען כי מדובר ב"התחשבנות קצרה". מדוע אם כן, לא פעל לקדם את פסיקת הבורר בעניין זה במשך כמעט עשור? קיומם של הליכי הוצאה לפועל בהתייחס לנושאים שבהם הכריע הבורר (לרבות הליכים ערעוריים בהקשר זה) אינם יכולים להסביר חוסר מעש שכזה. גם אם כוונתו הברורה של הבורר הייתה שהבוררות תימשך בנושא ההתחשבנות, הרי שמוטל היה על הצדדים ליזום את המשך ההליך. משלא עשו כן, ובנסיבות העניין, לא מצאתי פגם בהכרעתו של בית המשפט המחוזי כי הליך הבוררות נזנח על ידי הצדדים, פקע ואין מקום לחדשו [השוו: עניין ביתן , פסקה 14; רע"א 1644/10 רחין נ' זמלר , פסקה 12 (7.12.2011); רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' כידון , פ"ד נ (5) 466, 473 (1997) ].

12.נוכח האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.