רע"א 7427/10 צ'רלטון בע"מ נ. גבריאלה (דה ליאו) לוי

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה, השופט י' זפט ), מתאריך 5.10.2010 ומתאריך 7.10.2010.

2.

המבקשת והמשיבות 3-2 (להלן: המשיבות ) התדיינו בהליך בוררות בפני כב' השופטת (בדימוס) גבריאלה (דה-ליאו ) לוי

(להלן: הבוררת ). ביום 27.6.2010 מסרה הבוררת את פסקה. הפסק איננו בפניי, אך מכתבי בי-הדין של הצדדים ב בית המשפט המחוזי ניתן להבין כי תביעה בסכומי עתק של המבקשת כנגד המשיבות – נדחתה, בעוד שתביעה נגדית, אף היא בסכומי עתק, של המשיבות כנגד המבקשת – נתקבלה בחלקה. בעקבות פסק הבוררות ערכה המבקשת, לדבריה שלה (סעיף 4 לבקשתה לביטול פסק הבוררות), "בירורים שונים" אודות הבוררת. בירורים אלו הניבו, לגרסת המבקשת, עובדות שגילתה המבקשת "לתדהמתה", והמלמדות, לפי הנטען, על ניגוד עניינים, שבה היתה מצויה הבוררת במהלך הבוררות, לגישת המבקשת. אלו פורטו באריכות בבקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות, שהובאה ל בית המשפט המחוזי בתאריך 11.8.2010. המשיבות 3-2 הגישו התנגדותן לבקשה זו, וטענו כי אף במציאות הנוכחית, שבה תוקפים לעתים בעלי דין את הבורר שהכריע נגדם בניסיון לבטל את פסק הבורר, הרי שמדובר כאן בהתנסחויות חריגות, שקדם להן מסע תקשורתי אגרסיבי, והכל מבלי שיהיו לטענות כנגד הבורר – בסיס עובדתי, או משפטי.

בית המשפט המחוזי הורה לבעלי הדין להגיש סיכומים בכתב בהליך.

3.

עוד טרם הגשת הסיכומים, פנתה הבוררת לבית המשפט המחוזי הנכבד, בתאריך 5.10.2010, ב-"בקשה להגשת עמדה". לטענתה, חלק ניכר מן הטענות שבבקשת הביטול נמצאות בידיעתה האישית, דוגמת טענות על כך שהבוררת ביכרה שלא לגלות לצדדים עובדות נטענות, אשר היו, כביכול, בידיעתה. הבוררת ביקשה להגיש את עמדתה באשר לטענות אלה הנמצאות בידיעתה האישית, וזאת הן לצורך גילוי האמת והן על מנת למנוע פגיעה חמורה בה, לדבריה.

4.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה וקבע בהחלטתו מתאריך 5.10.2010 כי: "ניתנת הרשות להגשת עמדת הבוררת בתוך 15 יום. ההחלטה בדבר הגשת סיכומים מושעית". המבקשת עתרה לביטול ההחלטה, בטענה כי בורר איננו צד להליך בקשת הביטול ואיננו רשאי להצטרף כצד להליך הבקשה לביטול, דבר שהבוררת עשתה למעשה, לגישת המבקשת, עת ביקשה להגיש "עמדה". בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מתאריך 7.10.2010, בקובעו כי: "הבוררת לא צורפה כצד להליך. ניתנה לה רשות להתייחס לטענות אישיות שהוטחו בה".

5.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי. לטענת המבקשת, בתמצית – הדין איננו מתיר לבורר להפוך לבעל מעמד בהליכים לביטול פסקו, ומטעם זה הוא גם מנוע מלהגיש "עמדה" בבקשת הביטול. המבקשת מכירה באפשרות החריגה – לזמן בורר לעדות בבקשה לביטול פסקו (להבדיל מצירופו כבעל מעמד בדיון), אך טוענת כי אין כל צורך לשמוע את עדותו בשאלות של ניגוד עניינים, שכן המדובר בשאלה אובייקטיבית, שניתן להכריע בה על יסוד ראיות חיצוניות. המבקשת מלינה אף על כך שלא ברור מהחלטות בית המשפט הנכבד קמא האם ה"עמדה" תיתמך בתצהיר; האם תתייחס לטיעונים עובדתיים בלבד, או גם לטיעונים משפטיים; אם הבוררת תהיה עדה במסגרת ההליך; האם לבוררת תהא זכות להגיש בקשת רשות ערעור במקרה שעמדתה תידחה, ועוד.

6.

יצוין כי הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה לבית משפט זה בתאריך 12.10.2010. במקביל הגישה המבקשת בקשה ל בית המשפט המחוזי , לעיכוב הגשתה של עמדת הבוררת. בקשה זו נדחתה, ובתאריך 17.10.2010 הגישה המבקשת לבית משפט זה בקשה דחופה לעיכוב ביצוע ההחלטות במעמד צד אחד, שבעקבותיה הועבר התיק לעיוני. ברם מסתבר כי עוד באותו היום הגישה הבוררת את עמדתה ל בית המשפט המחוזי

הנכבד. בהמשך לכך הגישה המבקשת הודעה מעדכנת לבית משפט זה, וגילתה דעתה כי בעמדת הבוררת, שהוגשה, אין כדי לייתר את הבקשה למתן רשות ערעור, אלא, לשיטתה, אפילו לחזק את האמור בה. הטעם לכך נעוץ, לסברת המבקשת, בעובדה שניתן למצוא בהודעת הבוררת (שהוגשה כאמור ונערכה על-ידי בא-כוחה של הבוררת, מבלי שהיא תיתמך בתצהיר), גם טיעון משפטי והבעת עמדה ביחס לבקשה לביטול פסק הבורר לגופה. המבקשת מדגישה איפוא כי היא עומדת על הבקשה למתן רשות ערעור, שכן היא מעוניינת למצות את זכותה לטעון כנגד החלטות בית המשפט המחוזי הנכבד להתיר לבוררת להגיש את עמדתה. המבקשת אף עותרת להוציא את הודעתה של הבוררת מתיק בית המשפט המחוזי , עד להכרעה בבקשה למתן רשות ערעור.

7.

דין הבקשה למתן רשות ערעור – להידחות . הנימוקים לכך יפורטו להלן.

8.

המבקשת מודה למעשה בבקשה, כי לאחר שהסתיימו הליכי הבוררות, היא יזמה בדיקות שונות אודות הבוררת וגילתה לפתע "לתדהמתה" נתונים שיש בהם, לגישתה, כדי להביא לביטול פסק הבוררות בשל טענה לניגוד עניינים של הבוררת. התנהלות מעין זו של המבקשת, ככל שהיא נעשית לאחר מתן פסק הבוררות, איננה נקייה מקשיים, שכן על דרך הכלל (להוציא חריגים מוצדקים) יש בה כדי לפגוע קשות במוסד הבוררות ובבוררים (זאת, מבלי שאני נדרש, כמובן, לטענות של המבקשת לגופן ולנפקותן – עניינים שהערכאה הדיונית אמורה להידרש להם). בנוסף לכך אעיר כי בעייתית היא אף סברתו של בעל דין כי הוא יוכל להטיח בבורר האשמות קשות ובמקביל למנוע מן הבורר כל אפשרות להתייחס לאותן האשמות, כפי שהמבקשת חפצה לעשות כאן.

9.

אמנם, אין חולק על כך שבעיקרון בורר איננו אמור להפוך לבעל דין, או בעל מעמד דומה אחר, במסגרת הדיון לביטול פסקו (עיינו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל

1222-1213 (מהדורה רביעית, 2005); להלן: אוטולנגי ). את דברו הרי אמר הבורר בפסק הבוררות, ולא לו לקבוע האם מתקיימת עילה לביטול פסק הבוררות שהוציא. ברם הבוררת פה לא ביקשה להפוך לבעלת דין, ו בית המשפט המחוזי הנכבד לא העניק לה מעמד שכזה. חרף השימוש בביטוי "עמדה", הרי שבקשתה המפורשת של הבוררת היתה רק להתייחס "לטענות הנמצאות בידיעתה האישית". יצוין, כי אף המבקשת הסכימה (במסגרת חילופי מכתבים עם בא-כוחה של הבוררת, שקדמה לבקשה להגשת העמדה), כי: "עניינו של הבורר אמור להתמצות לכל היותר בבירור עובדתי של טענות המצויות בידיעתו האישית" (נספח שצורף לנספח ה' לבקשה). ואכן, בית המשפט המחוזי הנכבד הדגיש בהחלטתו מתאריך 7.10.2010 כי עמדת הבוררת מוגבלת להתייחסות לטענות אישיות שהוטחו בה. בנסיבות אלה אין למצוא פסול בכך שבורר מבקש להתייחס לטענות עובדתיות המועלות נגדו, כאשר דבר הטענות מגיע לידיעתו (אף שברור כי איננו חייב לפעול כך), או כי הערכאה הדיונית מאפשרת לו לעשות כן טרם שהיא צפויה לקבוע ממצאים בעניינו. תוצאה זו מתבקשת גם מעקרונות בסיסיים של צדק טבעי ובמשפט המשווה הדבר פותח, בתחילת הדרך, מסיפור גן-העדן התנ"כי, שבגדרו אפילו האל-היודע-כל – ראה להעניק "זכות טיעון" (עיינו: בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים , פ"ד יב(2) 1493 ובמיוחד שם בעמ' 1507, המצביע על מקור הכלל במשפט האנגלי (1958)). בנושא קרוב – של זימון הבורר לעדות – נקבע כי במצב דברים של טענות לגבי ניקיון כפיו של בורר בבקשה לביטול פסקו יש מקום: "לאפשר לבורר לומר את דברו בטרם ייאמרו עליו דברים קשים שאין הוא יכול להתגונן בפניהם. מה עוד שלעדות הבורר יכולה להיות השלכה לא רק על שאלת נקיון כפיו, אלא גם על תקפו של הפסק שנתן" (רע"א 3101/96 רוזן נ' טל (לא פורסם, 3.7.1997); כן ראו: אוטולנגי , בעמ' 1218).

בכל מקרה, הערכאה הדיונית היא המוסמכת להכריע, בהתאם לשיקול דעתה, האם ראוי לאפשר לבורר (או לבקש ממנו) להידרש לטענות העובדתיות המועלות כנגדו, על מנת שתהא בפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה בהקשר למחלוקת שבפניו.

מכאן, שאין פה הצדקה למתן רשות ערעור, שהיא ממילא חריגה בכל הקשור בהחלטות בענייני בוררות, מה גם שההצדקה להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה לגופה היא פחותה עוד יותר, בהתחשב בנסיבות.

10.

זה המקום להוסיף כי העובדה שהבוררת מיהרה והגישה את עמדתה ל בית המשפט המחוזי (בעוד שהבקשה שבפניי תלויה ועומדת) – איננה משנה מהמסקנה הנ"ל. בניגוד לטענותיה הגורפות של המבקשת, הרי שנראה כי במסמך שהגישה הבוררת, ואשר צורף להודעתה המעדכנת של המבקשת, נראה כי הבוררת אכן ממקדת עצמה, באופן תמציתי ביותר, בהתייחסות לטענות העובדתיות הנוגעות לה אישית, ובפרט בהקשר לטענות המבקשת, שלפיהן הבוררת ידעה או נחשפה לנתונים שונים, וביכרה שלא למוסרם למבקשת.

11.

הנה כי כן בשילוב עם כתבי בי-הדין של המבקשת ושל המשיבות, הרי שלכאורה מונחת עתה בפני הערכאה הדיונית התשתית העובדתית המלאה, שתאפשר לו להכריע בבקשה לביטול פסק הבוררות. עם זאת, ככל שהמבקשת מעוניינת לבקש מ בית המשפט המחוזי הנכבד שלא להתייחס לטענות מסוימות בהודעת הבוררת (שבבירור – איננה בעלת דין בשלב זה, אף שצורפה ככזו בבקשה שלפני), או להלין על דרך הגשתה של ההודעה, או להגיש כל בקשה אחרת בהקשרים אלה, הרי שזכויותיה וטענותיה שמורות לה, כמובן, ו בית המשפט המחוזי הנכבד יכריע בבקשות אלו, ככל שיוגשו, על-פי מיטב הבנתו.

12.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא. ממילא זה דינן של הבקשות לסעדים ארעיים וזמניים שבגדרה. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.