רע"א 5763/16 רע"א 5763/16

1.במסגרת הליך פירוק התקבלה תביעת חוב שהגיש המבקש; על כך הגישו המשיבות 4-13 ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט הורה למנהל המיוחד להגיש תשובתו לערעור, ובד בבד ביקש המבקש להשיב אף הוא לערעור, וכמו כן הגיש בקשה לדחיית הערעור על הסף מנימוקים שונים. לאחר שהוחלפו כמה כתבי טענות בין כל הצדדים, הוגשה עמדת הכונס הרשמי אשר סבר כי "הצדדים 'מסרבלים' את הדיון בערעור שלא לצורך" , וכי "לצורך קידום הבקשה (הערעור), ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, יציע הכונס הרשמי להתיר לבעל המניות (המבקש – נ' ס') להגיש תשובה לגוף הערעור. לאחר מכן, תוגש תשובה מטעם הנושות (המשיבות – נ' ס') , תגובה מטעם בעלי התפקיד – המנהל המיוחד והנאמן, ולאחר מכן הכונס הרשמי יניח את עמדתו. מוצע כי במסגרת ההחלטה הסופית תינתן גם התייחסות לבקשה לסילוק על הסף" . לאחר מכן, ניתנה ביום 13.7.2016 החלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה, הקובעת כי "אני מאמצת את עמדת הכנ"ר ומורה לבעל המניות להגיש תגובתו לגוף הערעור תוך 14 יום מהיום. הבקשה לסילוק על הסף תידון במסגרת ההכרעה בערעור" .

2.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור, ובה מלין המבקש על כך שבית המשפט החליט לדון בערעור לגופו בטרם נדרש לבקשת הסילוק על הסף. נטען כי מדובר בהחלטה שאינה מנומקת; וכן כי את טענותיו המקדמיות של המבקש המצדיקות סילוק הערעור על הסף – משום שלא הוגש במועד הדרוש, לא תמך בתצהיר ומצורפות לו ראיות חדשות – מן הדין לברר בטרם יתקיים דיון כלשהו בגוף הערעור, שכן מדובר בטענות סף אשר ייתרו את הדיון בערעור כולו. לבקשת רשות הערעור נכרכה גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי.

3.דין הבקשה להידחות על הסף, באשר היא אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור הקבועות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ענייננו בהחלטה דיונית מובהקת של בית המשפט המחוזי, אשר בחר להיזקק לטענות הסף של המבקש רק לאחר שיונחו לפניו עמדותיהם של כלל הצדדים לערעור. על החלטה מסוג זה נאמר כי "החלטתו של בית משפט קמא כי יש להותיר את ההכרעה בטענות הסף לשלב הדיון העיקרי, היא מסוג ההחלטות הקשורות במישרין לאופן ניהול ההליך, אשר ההתערבות בהן מוגבלת למקרים חריגים. גם אם דחיית ההכרעה עלולה ליצור מצב של ניהול הליך סרק, אין בכך, כשלעצמו, כדי להצדיק מתן רשות ערעור" ( רע"א 2414/14 חברת הימנותא בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (24.4.2014)). המבקש לא הצביע על נזק משמעותי שעשוי להיגרם לו ואשר לא ניתן יהיה לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות; די בכך כדי לדחות את הבקשה. עוד אוסיף כי בנסיבותיה של ההחלטה אינני רואה פגם באופן שזו נומקה, שעה ש "הנמקה מפורטת בגין כל החלטה והחלטה אינה תמיד אפשרית, וגם אינה תמיד נחוצה, וגם כאן מקום לשכל הישר"

(רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית , פסקה ז (28.11.2013)).

4.הבקשה לרשות ערעור, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע, נדחים בזאת.