רע"א 5919/14 דוד בכר נ. המברשת רוחמה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

לפניי שאלה של סיווג הליך.

להלן הרקע בקצרה: בקשת רשות הערעור נסבה על החלטה של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 20.7.2014, שבה נתקבלה בקשה שהגישה המשיבה – הנתבעת בהליך – לשומת הוצאות. מעיון בתיק עולה כי פסק-הדין בהליך דלמטה ניתן ביום 8.8.2013, ובו נדחתה תביעתם של המבקשים נגד המשיבה (בעילות מתחום הקניין הרוחני). בסוף פסק-הדין נכתב כי "התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט הכוללות את שכר המומחים מטעמה ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪". ביום 13.10.2013 הגישה המשיבה בקשה לשומת הוצאות, שבה עתרה להורות למבקשים (התובעים בהליך) לשלם לה את מלוא הסכום ששילמה למומחים. הצדדים השמיעו טענותיהם בעניין, ולאחר מכן ניתנה החלטתו של בית המשפט – היא ההחלטה מיום 20.7.2014, אשר נגדה מופנית בקשת רשות הערעור. בפתח בקשת רשות הערעור נטען כי לדעת המבקשים עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה, ועל כן בקשת הרשות היא "מטעמי זהירות".

האומנם זכות היא למבקשים לערער על ההחלטה? שאלה זו הועברה לבחינתי.

לאחר עיון מצאתי כי לא עומדת למבקשים זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולכן בדין הגישו הליך של בקשת רשות ערעור. אסביר. הכללים בכל הנוגע לשאלת "הזכות או הרשות" בהקשר להחלטות שעניינן שומת הוצאות נקבעו בפסיקה קודמת (ראו למשל ע"א 1397/13 לדני נ' רמת חובב (12.6.2014)), והאסמכתאות שם). מן הפסיקה עולה הבחנה בין מקרה שבו בית המשפט מחליט בפסק-הדין עצמו כי הצדדים יגישו עמדתם לעניין שומת ההוצאות ; לבין מקרה שבו בית המשפט קובע בפסק-דינו כי בעל-דין יישא בהוצאות, "ומעיד על עצמו בהחלטתו כי קם מכסאו וסיים מלאכתו" (ע"א 6516/13 שחר נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ (19.3.2014)). במקרה הראשון, ההחלטה שבאה לאחר פסק-הדין, המכריעה בנושא ההוצאות, נחשבת החלטה משלימה או החלטה "נבלעת", וככזו נתונה לערעור בזכות. לעומת זאת, במקרה השני, אם מוגשת לאחר פסק-הדין בקשה לשומת הוצאות ובית המשפט מכריע בה (בין על-ידי שופט בין על-ידי רשם), הרי שההחלטה נחשבת "החלטה אחרת", והערעור עליה טעון רשות (ראו גם ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס (19.7.2012)). אציין, כי ישנו סוג נוסף של מקרים שבהם ההחלטה המאוחרת בעניין פסיקת הוצאות "נבלעת" בפסק-הדין, והוא המקרה שבו היעדר ההתייחסות לנושא ההוצאות בפסק-הדין המקורי היה בגדר "השמטה מקרית".

בענייננו, דומני כי מדובר במקרה מהסוג השני . לאמור: בית המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו 8.8.2013 כי התובעים ישלמו למשיבה הוצאות משפט הכוללות את שכר המומחים וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪. בית המשפט לא הורה לצדדים, במסגרת פסק-הדין, להגיש טיעונים נוספים בעניין שיעור ההוצאות, כלומר סיים את מלאכתו. במצב דברים זה, החלטתו המאוחרת של בית המשפט, בעקבות בקשה שהונחה לפניו לשומת הוצאות, אינה מסוּוגת כהחלטה "משלימה" או "נבלעת", אלא כ"החלטה אחרת", שהערעור עליה טעון רשות.

מן האמור עולה כי יש להותיר על כנו את ההליך כפי שהוגש – בקשת רשות ערעור. המזכירות מתבקשת לתייק את החלטתי-זו בתיק השופט ולהעבירו להמשך טיפול.