רע"א 5921/01 לב אביבי, ד"ר נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

בשנת 1994 התקשרה פלאדיו חברה ליזמות ובניה בע"מ (להלן: פלאדיו) עם המשיב (להלן: הבנק) כדי שיעמיד לרשותה אשראי לצורך רכישת נכס מקרקעין וילווה את פרוייקט הבניה אותו תקים פלאדיו על הנכס. סוכם, כי פלאדיו תפקיד בחשבון מיועד עליו יפקח הבנק (להלן: חשבון הפרוייקט) הון עצמי בסך 500,000 דולר, ואת הכספים המתקבלים ממכירת הדירות בפרוייקט, ותשעבד את הנכס לטובת הבנק במשכנתה, שאף נרשמה אצל רשם החברות.

בשנת 1995 רכשו המבקשים מפלאדיו דירה בפרוייקט הבניה (להלן: הנכס). בחוזה הוסכם בין הצדדים כי הנכס יימסר למבקשים חופשי מכל שעבוד, אך המבקשים, שאומנם רשמו לטובתם הערת אזהרה בשנת 1997, לא בדקו בזמן הרכישה כי הנכס נקי משעבוד קודם, ואף ויתרו על זכותם לקבל ערבות בנקאית.

פלאדיו הפקידה את הכסף ששילמו לה המבקשים בחשבון הפרוייקט, אך לטענת הבנק הופקד הסכום כחלק מההון העצמי אותו התחייבה פלאדיו להפקיד, ולא כתשלום שהתקבל עבור הנכס. בשנת 1998 פנתה פלאדיו לבנק, וקבלה ממנו מכתב החרגה לפיו בהתקיים התנאים הנקובים בו, ושעיקרם תשלום עבור הנכס לחשבון הפרוייקט, לא יחול השעבוד מטעמו על הנכס שנרכש (להלן: מכתב ההחרגה), והעבירה את המכתב למבקשים. לפי הנטען על-ידי הבנק, הוצא המכתב על-רקע מצג כוזב שהציגה פלאדיו לבנק לפיו הנכס עדיין לא נמכר, וממילא תמורתו טרם שולמה, והוא צפה פני תשלום עתידי.

בסוף שנת 1999 פנה הבנק למבקשים והודיעם על דבר קיום המשכנתה וכי המכירה בוצעה ללא הסכמתם, ובהמשך הודיע, כי מתכוון הוא לממש את המשכנתה. משכך, פנה בא-כוח המבקשים בתאריך 7.2.01 לפלאדיו, והודיע להם כך (להלן: הודעת הביטול):

מרשי רואים בעובדה שלא טרחתם לשלם חובכם, ולא דאגתם להסרת המשכנתה על הנכס, משום הפרה יסודית של חוזה הרכישה על ידיכם על כל המשתמע מכך.

בנסיבות אלה מודיעים לכם מרשי בזאת על ביטול החוזה.

הינכם נדרשים בזאת להשיב למרשי את מלוא הסכומים ששילמו לכם בגין החוזה וזאת תוך 30 יום מהיום.

אחר הדברים האלה, הגישו המבקשים תובענה לבית-המשפט המחוזי בחיפה ובקשו מבית-המשפט להצהיר, כי אין הבנק רשאי לפעול כנגד המבקשים למימוש המשכנתה על הנכס, וביקשו צו מניעה זמני. המבקשים פרשו את עיקר טיעוניהם בשני מסלולים חלופיים. הראשון - הם אינם עומדים על ביטול חוזה המכר, מכתב ההחרגה שנמסר להם תָקֶף, ומכאן שְבָּטַל שעבודו של הבנק על הנכס. השני

- עומדים הם על ביטול חוזה המכר, וזכאים הם לעיכבון מכוח ס' 31 לחוק המכר, תשכ"ח1968-, ומכוח ס' 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א1970-, וזכותם זו גוברת על שיעבודו הקודם בזמן של הבנק. מנגד, טען הבנק כי מכתב ההחרגה לא חל, מכיוון שהמשיבים ביטלו את החוזה ואינם יכולים לחזור בהם מהביטול, ומכל-מקום החוזה הוצא בהודעת שווא, והתנאים בו לא מולאו. לעניין העיכבון נטען, כי שעבוד הבנק קדם לו בזמן ועדיף עליו.

בית-המשפט המחוזי, (השופט דן ביין) בדונו במתן צו מניעה זמני, סקר את טענות הצדדים ביסודיות, וניתח את משקלן ואת סיכויי התביעה. נקבע כי נראה שהטענות בדבר מכתב ההחרגה לא יסייעו למבקשים, וכי דין העיכבון להידחות מפני השעבוד שקדם לו. משכך, קבע בית-המשפט המחוזי כי אין למבקשים סיכוי של ממש להצליח בתובענתם, ואין לתת להם צו מניעה זמני.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה חזרו הצדדים בעיקר על נימוקיהם שהועלו גם בפניי בית-המשפט המחוזי.

החלטתי שלא להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

המבקשים, שאף לא מתגוררים בנכס, גילו את דעתם בשלחם את הודעת הביטול כי מוכנים הם לוותר על הנכס תמורת כספם. לפיכך, המחלוקת בין הצדדים היא בעיקרה כספית: למי ישמש הנכס כבטוחה. מבלי להתייחס לסיכויי תובענתם של המבקשים, ברי, כי באיזון בין הצדדים יש לאפשר את מימוש המשכנתה תוך הבטחת אפשרותם של המבקשים לקבל את התמורה ששילמו עבור הנכס, ושאותה הם מעונינים לקבל על-ידי עיכובו. ביכולתו הפיננסית של הבנק להשיב למבקשים את מלוא הסכום הדרוש באם יצליחו בתובענתם לא הוטל ספק, ולפיכך אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות הבנק בסך 20,000 ש"ח.