רע"א 5930/16 רע"א 5930/16

1.

בנה של המבקשת, יליד שנת 1968, היה חולה במחלת טרשת נפוצה שהוכרה כנובעת משירותו הצבאי לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ) ונפטר בשנת 2007 במהלך שנתו (להלן: המנוח ). בתעודת הפטירה שהוצאה על ידי משרד הפנים הוגדרה סיבת מות המנוח כ"מוות פתאומי". בשל טעמים דתיים לא ביצעה משפחת המנוח נתיחה של גופתו. בקשת המבקשת להכיר במנוח כמי שנפטר עקב מחלה שבה לקה במהלך שירותו הצבאי נדחתה על ידי קצין התגמולים, הוא המשיב שלפניי. ביום 19.12.2011 דחתה ועדת ערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: חוק התגמולים ) שליד בית משפט השלום בירושלים את ערעור המבקשת על החלטה זו. נקבע כי לא הוכח שמות המנוח נגרם כתוצאה מסיבוכי מחלת הטרשת הנפוצה; וכי "המנוח מת מוות פתאומי, המעיד לכאורה על סיבות מוות שונות מאלה הנובעות מטרשת נפוצה [...] סיבות אלה, ובראש ובראשונה מוות כתוצאה מליקוי קרדיאלי [לִבִּי – ע' פ'], אינן נובעות מהמחלה או מהטיפול התרופתי". המבקשת ערערה על החלטה זו.

2.

ביום 28.10.2012 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ג' כנפי-שטייניץ , ד"ר י' מרזל , א' רומנוב ) את ערעור המבקשת באופן חלקי. בית המשפט קבע כי ניתן להוכיח את הקשר הסיבתי בין מחלת הטרשת הנפוצה לבין מות המנוח באמצעות שימוש בראיות סטטיסטיות. עוד נקבע כי המומחים מטעם הצדדים הסכימו ביניהם כי הגורם השכיח למוות פתאומי אצל אדם צעיר הוא גורם לִבִּי; וכי טיפול בתרופת אינטרפרון – שניתנה למנוח בהקשר למחלת הטרשת הנפוצה – עלול לגרום להפרעות בקצב הלב, וייתכן ואף למוות פתאומי; אך כי קיימת מחלוקת בין המומחים לעניין מידת ההסתברות שמותו הפתאומי של המנוח נגרם כתוצאה מטיפול זה. כמו כן נקבע כי החלטת הוועדה בעניין זה כללה נימוקים שלא הועלו בחוות דעת המומחים ושלא ניתנה למבקשת הזדמנות להתייחס אליהם. על כן, הורה בית המשפט על השבת הדיון לוועדת הערעורים על מנת שזו תבחן את שאלת הקשר הסיבתי בין טיפול בתרופת אינטרפרון לבין מותו הפתאומי של המנוח.

3.

בהמשך לכך, ביום 17.9.2015, קיבלה ועדת הערעורים את ערעור המבקשת בקבעה כי קיים קשר סיבתי בין השימוש שעשה המנוח באינטרפרון לצורך הטיפול במחלת הטרשת הנפוצה לבין מותו. זאת, על סמך העדפת חוות דעת המומחה שהוגשה מטעם המבקשת שלפיה שימוש באינטרפרון עלול לגרום להפרעות בקצב הלב על פני חוות דעת המומחה שהוגשה מטעם המשיב שלפיה אין בסיס רפואי להוכחת קשר זה ברמה הנדרשת. המשיב ערער על החלטה זו.

4.

ביום 19.6.2016 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא בפועל א' פרקש , סגן הנשיא מ' דרורי והשופט ע' שחם ) את ערעור המשיב. בית המשפט עמד על חוות הדעת מטעם המומחים ועל מאמרים שאליהם הפנה המומחה מטעם המבקשת וקבע כי "לא ניתן לקבל את קביעתה של ועדת הערר [צ"ל ועדת הערעורים – ע' פ'], לפיה הטיפול באינטרפרון על ידי המנוח גרם לבעיה קרדיאלית שהובילה למות המנוח. על פי מכלול החומר הנזכר, המשיבה [המבקשת] לא עמדה בנטל להוכיח כי 'מתקבל מאוד על הדעת' כי התקיים הקשר הסיבתי הנטען".

5.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת קיימת חשיבות ציבורית לשאלת המשקל שיש ליתן לאי ביצוע נתיחה לאחר המוות מטעמי אמונה ודת ולנטל ההוכחה שיש על הצדדים במצב דברים שכזה. עוד נטען כי המקרה דנן מעלה שאלות עקרוניות חשובות ביחס לנטלי ההוכחה הקיימים להוכחת קשר סיבתי בכל הנוגע להליכים מכוח חוק הנכים וחוק התגמולים.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטה של ועדת ערעורים מכוח חוק התגמולים – בדומה לפסק דין בערעור על החלטה של ועדת ערעורים מכוח חוק הנכים – היא מצומצמת, וזו תינתן אך במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת (רע"א 585/11 פלונית נ' משרד הביטחון – קצין תגמולים , פסקה 6 (10.2.2011); רע"א 1797/16 פלוני נ' קצין התגמולים , פסקה 5 (3.5.2016); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המקרה שלפניי אינו בא בקהלם של המקרים האמורים. על אף ניסיונות המבקשת לשוות אצטלה של חשיבות עקרונית לעניין, שאלת המשקל שיש ליתן לאי ביצוע נתיחת גופה בעת בחינת קשר סיבתי לא נדונה כלל בפסק הדין נושא הבקשה; אי ביצוע הנתיחה לא נזקף לרעת המבקשת; ולמעשה התקבלה – כבר בפסק הדין הראשון – עמדת המבקשת שלפיה ניתן להוכיח במקרה דנן קשר סיבתי בהסתמך על נתונים סטטיסטיים בלבד. אשר לטענותיה הנוספות של המבקשת, אלו נטועות בדל"ת אמות המקרה, הן נוגעות להכרעות יישומיות של הדין, ואין בהן כדי להצדיק התערבות בית משפט זה ב"גלגול שלישי".

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.