רע"א 599/16 רע"א 599/16

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 19920-09-15, כב' השופטים נ' בן-אור , ר' וינוגרד ו א' דראל ), במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 7660-06, כב' השופטת א' שניידר ), בעניין זכויות המבקשים במקרקעין.

1.הצדדים הינם אחים שירשו במשותף את הזכויות בשטח מקרקעין, עליו בניין הכולל דירות, חנויות ומחסן. המשיבים ירשו את רוב הזכויות בנכס, והמבקשים את החלק הנותר בזכויות אלו. לאחר מתן צו הירושה הגישו המשיבים, לבית משפט השלום בירושלים, תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין וכן עתירה למתן חשבונות ובהם פירוט הכנסות הנתבעים מהנכסים המשותפים (ת"א 7660-06, מיום 21.6.2011, כב' השופטת א' שניידר ). בית משפט השלום קבע כי כל אחד מהמבקשים (הנתבעים שם) הינו דייר מוגן בדירת המגורים בה מתגורר, וכן כי מבקש 1 הינו דייר מוגן בחנות המוחזקת על ידו. משכך, פירוק השיתוף במקרקעין ייעשה על ידי מכירת הנכס וחלוקת הפדיון בהתאם לזכויות הצדדים, תוך שימת לב לזכויות הנתבעים כדיירים מוגנים. באשר לתביעה למתן חשבונות נקבע כי הסמכות לדון בה היא של בית המשפט המחוזי.

במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין מטעם המשיבים (התובעים שם), הסכימו הצדדים שהתיק יוחזר לבית משפט השלום. זאת בכדי שישלים את פסק דינו בסוגיית הדיירות המוגנת, תוך שינמק את הבסיס לזכויות הצדדים בעניין זה, הן בחלק ההיסטורי שהוחזק על ידם והן בתוספות שנוספו במהלך השנים. כמו כן נקבע כי בית משפט השלום הוא שיכריע בתביעה למתן חשבונות לגופה (ע"א 58056-09-11, מיום 17.5.2012, כב' השופטים מ' מזרחי , ד' מינץ ו מ' בר-עם ). בהתאם, נתן בית משפט השלום פסק דין משלים ובו קבע, לאחר הליך הוכחות מחודש, כי למבקשים אין זכויות דיירות מוגנת, לא בדירות המגורים ולא בחנות בהן מחזיקים (פסק דין מיום 14.7.2015). בית המשפט הוסיף וקיבל את התביעה למתן חשבונות וחייב את מבקש 2, שהיה אחראי על חשבונות הנכס בתקופה הרלוונטית, בתשלום כנגד דמי השכירות שקיבלו המבקשים עבור הנכס, החל משנת 1999 (פסיקתא משלימה בעניין זה ניתנה ביום 29.7.2015). על פסק הדין המשלים הוגש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי בירושלים, והפעם על ידי המבקשים, הוא מושא הבקשה שלפניי (ע"א 19920-09-15, כב' השופטים נ' בן-אור , ר' וינוגרד ו א' דראל ). במסגרת הדיון בערעור, הצדדים הסכימו להתמקד בקביעה הנוגעת לזכויות מבקש 1 כדייר מוגן בחנות, ולזנוח את יתר הטענות בעניין הדיירות המוגנת. באשר לקביעות הכספיות, הוסכם כי הכרעה בהן תינתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשים באשר לזכויות מבקש 1 כדייר מוגן בחנות, וקיבל חלק מהטענות הנוגעות לפסיקתא תוך הפחתת החיוב הכספי שהוטל על מבקש 2.

בבקשה שלפניי, חוזרים המבקשים על טענותיהם כנגד הקביעה השוללת את זכויותיהם כדיירים מוגנים, וכן על טענותיהם בנוגע לפסיקתא הכספית שניתנה כנגדם. בנוסף, מבקשים לטעון טענות שנזנחו על ידם במסגרת הערעור בפני בית המשפט המחוזי, וזאת בהתאם להסכמת הצדדים שם.

2.המבקשים למעשה מנסים "לעקוף", באמצעות בקשת רשות הערעור, את הסכמותיהם שניתנו בבית המשפט המחוזי במסגרת הליך הערעור שם. זאת הן לעניין טענות שנזנחו על ידם בהסכמה, והן לעניין אופן ההכרעה בפסיקתא. אין לאפשר ניסיון כזה. באשר לשיעור החיוב הכספי, יודגש כי בית המשפט המחוזי פסק על יסוד סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ולאחר שקילת טענות הצדדים וקבלת חלק מטענות המבקש. בקשת רשות ערעור איננה כלי ל"מקצה שיפורים" לאחר שהליך שהתנהל על פי הסכמת הצדדים לא הסתיים לשביעות רצונם.

גם באשר לטענות המבקשים כנגד קביעות בית המשפט המחוזי לגופן, בעיקר בעניין הדיירות המוגנת, לא מצאתי כי יש בכדי להצדיק התערבות. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, קביעת בית משפט השלום באשר לזכויות המבקשים כדיירים מוגנים היא קביעה עובדתית שנסמכה על ממצאי עובדה ומהימנות שהוצגו בפניו. ככלל, אין זה מקומה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה, ובוודאי שלא במסגרת גלגול שלישי של ההליך. המקרה שבפניי אינו מהמקרים המצדיקים חריגה מהכלל.

3.הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.