רע"א 6076-24 רע"א 6076-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ג' דניאל) מיום 25.6.2024 בת"א 40571-12-22, בגדרה התקבלה בקשת המשיבה לתיקון כתב התביעה שהגישה נגד המבקשת.

תמצית הרקע לבקשה

1.ברקע הבקשה, תביעה שהגישה המשיבה, עיריית שדרות, ביום 19.12.2022 נגד המבקשת, חברה קבלנית לבניין, בה עתרה לקבלת דמי שימוש ראויים בסכום של 3,665,430 ₪. על-פי הנטען בתביעה, בתקופה שבין שנת 2016 ועד לשנת 2021, "פלשה" המבקשת למקרקעין שבבעלות המשיבה (להלן: המקרקעין), ועשתה בהם שימוש לצרכיה הפרטיים, לרבות לצרכי אחסנה פתוחה ומגורי עובדים, ללא הרשאה וללא תשלום. צוין, כי עובר להגשת התביעה נעשו פניות חוזרות ונשנות למבקשת לצורך הסדרת תשלום דמי השימוש הראויים הנתבעים, ללא הועיל.

2.מנגד, טענה המבקשת בכתב הגנתה, כי ההחזקה והשימוש במקרקעי המשיבה נעשו לאחר שהוענקה לה "הרשאה מפורשת" מאת מהנדס עיריית שדרות (להלן: המהנדס). לגרסת המבקשת, בעקבות זכייתה במכרז לבניית אצטדיון בעיר שדרות וביצוע פרויקטים נוספים עבור המשיבה, קיבלה שטח התארגנות ששימש אותה לאחסון חומרים, ציוד כללי ועוד. לימים, התבקשה המבקשת לפנות את שטח ההתארגנות לצורך סלילת כביש במקום, ועל רקע זה, פנתה למהנדס בבקשה לשטח התארגנות חלופי. בהמשך לפנייתה סוכם, כי שטח ההתארגנות שנדרשה המבקשת לפנות יועתק למקרקעין מושא התביעה. עוד ציינה המבקשת, כי מיד עם קבלת פניית המשיבה לפינוי המקרקעין, נענתה המבקשת לדרישה ופינתה אותם תוך 90 ימים. על יסוד האמור, טענה המבקשת, כי עשתה שימוש במקרקעין לטובת קידום פרויקטים של המשיבה, על יסוד הרשאה מפורשת ובכתב שקיבלה מגורם מוסמך מטעם המשיבה.

3.ביום 17.7.2023 נערכה בבית המשפט המחוזי ישיבת קדם משפט, במסגרתה טען בא-כוח המשיבה, כי אף אם ניתנה למבקשת, כטענתה, הרשאה לעשות שימוש במקרקעין לפרק זמן מסוים, הרי שהרשאה זו הוגבלה הן בזמן, הן באופן השימוש המותר – בעוד שבפועל, המבקשת עשתה שימוש במקרקעין לטובת פרויקטים אחרים, לתקופת זמן ארוכה יותר, אף לאחר שתמה בניית האצטדיון, בשנת 2018, באופן החורג מהיתר השימוש שניתן לה. מנגד, טען בא-כוח המבקשת כי "[המשיבה] לא הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה וכל הטענות מהוות שינוי חזית", שכן העילה העומדת ביסוד כתב התביעה היא פלישת המבקשת למקרקעין, והטענות בדבר חריגת המבקשת מההרשאה שניתנה לה, הן "טענות לתביעה חדשה". בתום ישיבת קדם המשפט, ובהמשך לטענות בא-כוח המבקשת קבע בית המשפט המחוזי: "התנגדות ב"כ [המבקשת] מבוססת כאמור על טענה בדבר שינוי חזית וטענה זו נרשמה. בית המשפט לא יתיר כל חריגה מחזית הטיעון כפי שהיא עולה מכתבי הטענות". בתוך כך, הורה לצדדים להגיש את ראיותיהם.

4.בחלוף כשנה, ביום 3.6.2024, לאחר מספר בקשות ארכה מוסכמות, חלקן על רקע המצב הביטחוני, הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב התביעה (להלן: בקשת התיקון), זאת בטענה כי תביעתה זקוקה ל"חידוד ודיוק". כך לשיטתה: "למרות שהאמור בכתב התביעה המקורי ביחס לפלישת [המבקשת] לשטח אינו שגוי, שכן כל שימוש לא מורשה במקרקעין של אחר יכול להיחשב 'פלישה' או 'הסגת גבול' [...] נראה שהשימוש במילה 'פלישה' מבלי להתייחס לנסיבות הכניסה לשטח ולמהות ותוקף אישור המהנדס" פוגע באפשרות לברר את השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. בתוך כך נטען, כי היעתרות לבקשת התיקון תביא לייעול ההליך, זאת ביתר שאת, שעה שהבקשה הוגשה עובר לשמיעת הראיות בתיק, כך שאין בתיקון כדי לגרום נזק למבקשת או להקנות למשיבה יתרון דיוני על-פניה. המשיבה הוסיפה וטענה, כי חרף העובדה שההרשאה שניתנה למבקשת אינה עומדת בתנאים הנדרשים להקצאת שטח ציבורי לחברה מסחרית, נכונה היא להכיר בתוקף ההרשאה שניתנה, אך רק לצרכים של אחסנה פתוחה עד למועד השלמת בניית האצטדיון, דהיינו, החל משנת 2016 ועד לאמצע שנת 2018. לצד זאת, המשיבה עמדה על טענתה לפיה המבקשת עשתה שימוש לא מורשה במקרקעין עת חרגה מההרשאה "הנקודתית" שהוענקה לה על-ידי המהנדס לצרכים נוספים כגון מגורי עובדים, ואף שימושים לפרויקטים פרטיים שאינם עבור המשיבה. כנגזרת מכך, הופחתו מן הסעד הכספי הנתבע רכיבי האחסנה הפתוחה במועדים האמורים, כך שהסעד הכספי העדכני הועמד על סך של 2,585,139 ₪.

5.המבקשת התנגדה לבקשת התיקון וטענה, בתמצית, כי הבקשה אינה אלא "כסות להגשת תביעה חדשה, הכוללת עובדות חדשות, עילות תביעה חדשות וכן סעד כספי אחר". כך נטען, כי כתב התביעה המקורי נשען על הטענה לפיה "[המבקשת] פלשה למקרקעי [המשיבה] שלא כדין" בין השנים 2016 עד 2021, כאשר הסעד שלו עתרה עמד על סך של 3,665,430 ₪, ורק לאחר שהמבקשת שטחה את גרסתה בכתב הגנתה, אשר גובתה במסמכים ובתצהירים, החליטה המשיבה לשנות מגרסתה העובדתית בהתאם – זאת בשיהוי ניכר, ללא כל הסבר, ובניגוד לתקנה 49 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), הקובעת, לשיטת המבקשת, כי בקשה לתיקון כתב טענות יש להגיש עד למועד קדם המשפט הראשון ולאחר מכן, רק לאחר נטילת רשותו של בית המשפט; וכן כי המשיבה לא פעלה בהתאם לתקנה 49(ד) שלפיה היה עליה להודיע למבקשת על כוונתה להגיש את הבקשה. לבסוף, טענה המבקשת כי היעתרות לבקשת התיקון, חלף הגשת כתב תביעה חדש, מאפשר למשיבה להתגבר על טענת ההתיישנות שהייתה מועלית אילו הוגשה תביעה חדשה, שכן "הגשת תביעה חדשה היום, בשנת 2024, מעלה ל[מבקשת] טענת התיישנות ביחס לחוב שנצבר בשנת 2016".

6.בהחלטתו מיום 25.6.2024, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת התיקון, בקבעו כי אמנם חל שיהוי בהגשת הבקשה על-ידי המשיבה, ברם, בשים לב לסמכות בית המשפט להורות "בכל עת" על תיקון כתבי טענות; לשלב הדיוני "היחסית מוקדם" של ההליך; וכן כדי לאפשר לצדדים להעמיד לבירור את השאלות השנויות במחלוקת, נסיבות העניין בכללותן מצדיקות להיעתר לבקשת התיקון. בתוך כך, ולאחר שבחן את בקשת התיקון מזה ואת נוסח כתב התביעה המתוקן מזה, הגיע בית המשפט למסקנה כי המשיבה עותרת, הלכה למעשה, לצמצום יריעת המחלוקת בוויתורה על טענת הפלישה, ומיקוד טענותיה במחלוקת האמתית הנדרשת להכרעה, היא שאלת היקף ההיתר אל מול היקף השימוש שנעשה בפועל. כפועל יוצא מכך, ובניגוד לטענות המבקשת נקבע כי: "מאחר ו[המשיבה] בבקשתה לתיקון כתב תביעה מבקשת לדייק ולצמצם את עילת התביעה, הרי שאין בכך ליצור עילת תביעה חדשה וממילא, לא מדובר בניסיון להגיש תביעה במועד מאוחר תוך התגברות על מכשלה של התיישנות".

7.על החלטה זו נסובה הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

8.בבקשתה, שבה המבקשת על טיעוניה בבית המשפט המחוזי והוסיפה, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט המחוזי התעלם בהחלטתו מתקנה 49 לתקנות, עת קבע כי השלב המוקדם יחסית של ההליך מאפשר את תיקון התביעה, שכן בקשה לתיקון כתב תביעה יש להגיש עד למועד קדם המשפט הראשון ולאחר מכן רק באישור בימ"ש. לא כל שכן, שעה שהמשיבה הגישה את בקשתה בשיהוי ניכר, למעלה משנה לאחר הגשת כתב ההגנה וכן כשנה לאחר מועד ישיבת קדם המשפט, ומבלי לספק טעם לשיהוי זה. כן נטען, כי ישנו "פער עצום טרמינולוגי ומשפטי" בין עילת הפלישה, בה אחזה המשיבה עד למועד הגשת בקשת התיקון, לבין הטענה עליה מבוססת התביעה המתוקנת, לפיה חרגה המבקשת מגדר ההרשאה שניתנה לה בהיתר. לשיטת המבקשת, תיקון זה מגלם בתוכו עילת תביעה חדשה, המותאמת למסמכים ולתצהירים שהוצגו על-ידה בכתב הגנתה. זאת ועוד נטען, כי בבקשת התיקון לא סיפקה המשיבה הסבר לשינוי המהותי בגרסתה ומדוע זו לא הובאה במסגרת כתב התביעה המקורי. בסיפא לבקשה נטען, כי טעה בית המשפט עת קבע שתיקון התביעה אינו מהווה ניסיון להתגבר על מכשלת ההתיישנות. המבקשת גורסת, כי מאחר שהתביעה המתוקנת מגלמת עילת תביעה חדשה, שהיה על המשיבה להציגה בכתב תביעה חדש, אזי מאפשר התיקון למשיבה להתגבר על טענה להתיישנות התביעה.

דיון והכרעה

9.לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכן בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה מושרשת היא, כי החלטות שעניינן בתיקון כתבי טענות, הן מסוג ההחלטות בהן לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב, בשל היותן החלטות בעלות אופי דיוני ונוגעות במובהק לאופן ניהול ההליך. על כן, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות אלה, למעט במקרים חריגים (ראו מיני רבים: רע"א 8966/20 מוהנא נ' סולימאן, פסקה 9 (17.1.2021); רע"א 1061/22 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 10 (7.4.2022); 3923/24 גוברין נ' תאגיד השידור הציבורי כאן, פסקה 8 (5.8.2024)). המקרה דנן אינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה.

10.ברבות השנים אומצה בפסיקה גישה ליברלית בנוגע להפעלת הסמכות למתן היתר לתיקון כתב טענות. לפי גישה זו, כל עוד נמצא שיש בתיקון המבוקש תועלת לבירור המחלוקת בין בעלי הדין, כך ייטה בית המשפט לקבל את בקשת התיקון. לצד זאת נקבע, כי היעתרות לבקשה לתיקון כתב טענות איננה אוטומטית, ועל בית המשפט לאזן בין שורה של שיקולים, ובין היתר, התרומה האפשרית של התיקון לבירור הפלוגתאות; השלב הדיוני שבו מצוי ההליך; תום ליבו של מבקש התיקון; שיהוי אפשרי שדבק בהתנהלותו; והשפעת התיקון על משך הדיון וניהולו – כל זה, בשים לב לאינטרס הציבורי הכולל ביעילות ההליכים (תקנה 46(א) לתקנות; ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (4.4.2021); רע"א 4321/22 ריץ' אנד רויאל שוקי הון בע"מ נ' ביטוסי בע"מ, פסקה 15 (13.9.2022) (להלן: עניין ריץ'), והאסמכתאות שם – ולאופן אימוץ המבחנים האמורים בתקנות החדשות, ראו עניין ריץ', פסקה 16).

11.בענייננו, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להתיר את התיקון, זאת לאחר ששקל את כלל השיקולים הרלוונטיים לבקשה ותוך שאיזן ביניהם כראוי. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי חרף השיהוי שדבק בהגשת הבקשה, הרי שהשלב הדיוני המוקדם בו מצוי ההליך; תרומת התיקון לבירור המחלוקת; ומידת ההשפעה של התיקון על משך ההליך וניהולו, יש בהם כדי להצדיק את תיקון כתב התביעה. לגופו של עניין, סבר בית המשפט המחוזי כי התיקון שהתבקש מוביל, הלכה למעשה, לצמצום יריעת המחלוקת בין הצדדים, ולא ליצירת עילת תביעה חדשה, ולא נפלה שגגה במסקנתו. גם אם נסוגה המשיבה מטענת ה"פלישה", במשמעות של כניסה למקרקעין שלא כדין, כפי שהופיעה בכתב התביעה המקורי – עומדת המשיבה גם בבקשת התיקון על טענתה להחזקה ושימוש ללא היתר במקרקעיה, לתקופות ולשימושים שפירטה. טענות אלו אינן חורגות מן התקופה אליה התייחס כתב התביעה המקורי (2021-2016), מן השטח הנטען, ואף לא מן השימושים הנטענים בכתב התביעה המקורי (מגורי עובדים ואחסנה פתוחה), ולפיכך אינן חורגות באופן מהותי מעילת התביעה כפי שהוצגה בכתב התביעה המקורי, אלא אך באות לצמצמה. כאמור, לא ראיתי להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, שכן לצד העובדה שענייננו בהחלטה דיונית מובהקת המצויה בגרעין שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, נראה כי אכן יש בתיקון התביעה כדי להביא למיקוד המחלוקת שבין הצדדים, ולפיכך לייעול ההליך.

12.בנוגע לטענת השיהוי שדבק בהגשת הבקשה – המבקשת טוענת, כי בית המשפט המחוזי התעלם בהחלטתו מהמועדים הקבועים בהוראות תקנה 49 לתקנות, שבמסגרתן ניתן להגיש בקשה לתיקון כתבי טענות. אלא שבהקשר זה נקבע לא אחת, כי אין בחלוף המועד הקבוע בתקנה 49(ב) כדי "לסתום את הגולל על אפשרותו של בעל דין להגיש בקשה לתיקון כתב טענותיו, וייתכנו נסיבות בהן תיעתר בקשה לתיקון כתב טענות חרף השיהוי בו הוגשה" (עניין ריץ', פסקה 17, והאסמכתאות שם; רע"א 4051/24 פיירבלוקס בע"מ נ' StakeHound SA, פסקה 14 (6.8.2024)) – הכל בכפוף לשיקולים שפורטו לעיל. בענייננו, ובניגוד לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא התעלם מטענת השיהוי. אף שסבר כי בנסיבות העניין אין בה כדי להצדיק דחייתה של בקשת התיקון, ראה לחייב את המשיבה בשל השיהוי האמור בהוצאות המבקשת בסכום של 8,000 ₪.

13.לבסוף, משנמצא כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי תיקון כתב הטענות אך מצמצם את יריעת המחלוקת, ואינו מעלה עילת תביעה חדשה – הרי שמאליה נדחית גם טענת המבקשת כי תיקון כתב התביעה מוביל לעקיפה לא ראויה של מחסום ההתיישנות. זאת בפרט, מקום בו התביעה לדמי שימוש ראויים אינה חורגת מתקופת השימוש כפי שגודרה בכתב התביעה המקורי.

14.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית בזאת. משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.