רע"א 614/18 אייל בן חנוך נ. ביו-עוז ביוטכנולוגיות בע"מ (בפירוק)

1.

במסגרת הליך פירוק המתנהל בערכאה קמא, הגישה המפרקת דו"ח בדבר ממצאי חקירה שנערכה, ובו הטענה כי כמה מנושאי המשרה של החברה שבפירוק (" החברה" ) הבריחו ידע השייך לחברה. כן התבקש בית המשפט במסגרת הדו"ח להטיל על גורמים אלה – וביניהם המבקש ומשיבים 2 ו-3 – אחריות אישית ולחייבם בחובות החברה. ערכאה קמא התירה להמציא את הדו"ח לארצות הברית, מקום מושבו של המבקש, מן הטעם שהמבקש הוא בעל דין נכון או דרוש בתובענה נגד משיבים 2 ו-3, ומן הטעם שהמעשים המיוחסים לו נעשו בתחום מדינת ישראל. בקשת המבקש לבטל את היתר ההמצאה נדחתה. מכאן הבקשה שלפני, למתן רשות ערעור.

במרכז הבקשה – התצהיר שצירפה המפרקת לבקשה להיתר המצאה, שאינו מפרט את כל המעשים המיוחסים למבקש אלא מסתפק בתיאור כללי ובהפניה לדו"ח המפורט שנערך. טענה נוספת היא כי גם בדו"ח לא נפרשת תשתית מספיקה לשם מתן היתר המצאה. לשיטת המבקש, החלטת ערכאה קמא מעוררת סוגיה עקרונית – האם הכללים החלים על מפרק, בהגישו בקשה למתן היתר המצאה בגדרי הליך פירוק, שונים מאלה החלים על בעל דין אחר המגיש בקשה כזו. מנגד, המפרקת סומכת ידיה על החלטת ערכאה קמא, וטוענת, בין היתר, כי התצהיר שהוגש עומד בדרישות הדין, וכי הבקשה הפכה לתיאורטית מפני שהמבקש לא ביקש עיכוב ביצוע ואף הגיש בקשה לסילוק על הסף לאחר דחיית בקשתו לביטול היתר ההמצאה. נציגת כונס הנכסים הרשמי סומכת אף היא ידיה על הכרעת ערכאה קמא.

2.

כאמור, הדגש בבקשה הושם על התצהיר שצורף לבקשה למתן היתר המצאה בהתאם לתקנה 501(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בתצהיר זה לא מפורטות מלוא העובדות שעליהן התבססה הבקשה, אלא טענות כלליות בדבר רכישת נכסי החברה על ידי חברה בשליטת המבקש, והטענה שהמבקש לקח חלק משמעותי בפעולות להברחת ידע מן החברה. בד בבד, התצהיר מפנה לטענות ולעובדות המפורטות בדו"ח החקירה של החברה. המבקש סבור כי המפרקת נדרשה לפרט את כל העובדות בתצהיר עצמו, אך בדין דחתה ערכאה קמא עמדה זו. העובדות המבססות את חבותו של המבקש, לשיטת המפרקת, הן עובדות העולות מן הכתובים, ולא עובדות שאותן מבקשת המפרקת לבסס על עדות ישירה של גורם כזה או אחר. די בכך בנסיבות העניין. הדו"ח מייחס אחריות למבקש על יסוד מספר נתונים: היותו נושא משרה בחברה בתקופה הרלוונטית; העובדה שהקים בסמיכות זמנים להליכי הפירוק חברות נוספות שהשתמשו בידע הדומה לידע שנצבר בידי החברה; והעובדה שחברה בשליטתו רכשה, בסופו של דבר, את נכסי החברה. טענות אלה מפורטות בדו"ח, ואינן מגובות בראיות הנטועות בידיעה אישית אלא באסמכתאות כתובות, כגון מסמכי התיק של החברות הרלוונטיות, פרסומים מאתרי האינטרנט שלהן ושתי חוות דעת של מומחים, שנועדו לתמוך בטענה כי תחומי העיסוק של החברה ושל החברות שהקים המבקש מלמדים כי האחרונות השתמשו בידע שנצבר בידי החברה.

עולה כי העובדות שלשיטת המפרקת מבססות את חבותו של המבקש – אינן עובדות שהיא או מי מטעמה מתיימר לבסס על יסוד ידיעה אישית, אלא עובדות העולות מן המסמכים שצורפו לדו"ח ועל חוות דעת המומחים. בנסיבות כאלה נקבע בפסיקה כי ניתן להסתפק באופן כללי בתצהיר מצומצם יותר: "אמנם [ה]תצהיר... כתוב בלשון לאקונית, והפרטים בו מועטים ביותר, אך אינני משוכנע, כי אין התצהיר עומד בדרישות התקנה... במקרה שלפנינו הקשרים בין הצדדים מוכחים לכאורה על-פי ראיות כתובות... נראה, כי בנסיבות אלה אין למעשה צורך במידע נוסף, על-מנת שבית ­ המשפט יוכל להפעיל את שיקול-דעתו על סמך התצהיר" (ע"א 481/84 אטלנטיק , חברה לדיג וספנות בע"מ

נ'

astilleros y. Talleres del noroeste

s.a ,

פ''ד

מב (3) 102, 107-106 (1988); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

412 (2015)).

טעם הדבר הוא בכך שהתצהיר אינו דרישה פורמאלית גרידא העומדת בפני עצמה, אלא תכליתו לשכנע כי קיימת עילת תביעה מבוססת, בין היתר בשני היבטים: טיב העילה, שלא תהא טורדנית או תובענת סרק גרידא; ועוצמת העילה, דהיינו האם היא הוכחה לכאורה ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון", רמת הוכחה נמוכה מ"מאזן הסתברויות" ( ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electroics

Ltd , פסקאות 7-6 ( 4.9.2007 )). במקרים כגון זה שלפנינו דרישות אלה באות לסיפוקן עם צירוף הראיות הכתובות מהסוג שהוגש כאן. כך גם בכל הנוגע לחוות דעת המומחים שצורפו לדו"ח ( השוו רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר

ג'ורג' – מ.א.ר בע"מ , פסקאות 39-37 ( 19.7.2009 )). בנסיבות אלה אין מקום להתערב בקביעת ערכאה קמא כי די בעובדות שפורטו בתצהיר, תוך הפניה וצירוף של הדו"ח ונספחיו, ואין צורך להידרש לשאלה העקרונית שהעלה המבקש – האם מעמדו של מפרק בהליך פירוק מטיל עליו חובות פחותות בהקשר זה. אף אם השאלה שאלה היא, מתן תשובה לה אינו נדרש בבקשה זו. התשתית שהוצגה מספיקה בנסיבות תיק זה. יצוין כי החלטת בית המשפט המחוזי מפורטת ומנומקת היטב.

3.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות כונס הנכסים הרשמי, שהגיש תגובה לבקשה, בסך של 3,000 ש"ח. לאחר עיון בתגובת משיבה 1 – המשיב הנוסף שהגיש תגובה – על תוכנה, לא מצאתי מקום להטיל הוצאות לטובתה.