רע"א 6147-23 רע"א 6147-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שבח (ס"נ), י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ), מיום 21.5.2023, ב-ע"ו 39508-02-23. בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעור על החלטת ועדת העררים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, בתל אביב-יפו (השופטת (בדימ') א' פרוסט פרנקל; להלן: ועדת העררים), מיום 8.2.2023, ב-ו"ע 35192-09-22.

2.המבקשות הן אחיות, ילידות בולגריה, המוכרות כנכות רדיפות הנאצים, לעניין חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים או החוק). המבקשת 1 מוכרת כבעלת נכות בשיעור של 65%, ואילו המבקשת 2 מוכרת כבעלת נכות בשיעור של 80%. המבקשות מקבלות תגמולים למפרע החל מיום 1.5.2008, מכוח החלטות שנתנה המשיבה ביום 7.3.2010 וביום 28.4.2010. בקשת רשות הערעור שלפניי הינה חלק משורה ארוכה של הליכים משפטיים שהגישו המבקשות במטרה לנסות ולהקדים את מועד הזכאות לתשלום תגמולים, כפי שיתואר בתמצית להלן.

3.המבקשות הגישו תביעות פרטניות, למשיבה, לקבלת תגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. בתביעות הראשונות שהגישו המבקשות, כל אחת בנפרד, בשלהי שנות ה-90, הן ביקשו לקבל הכרה מכוח התנאים שהיו נתונות בהם בפלובדיב שבבולגריה, אשר הייתה תחת השפעה גרמנית. תביעותיהן נדחו (החלטות המשיבה מיום 17.6.1999 ומיום 20.7.1999), תוך שנקבע כי הן אינן ממלאות אחר התנאים שנקבעו בחוק לשם זכאות לפיצויים. המבקשות לא ערערו על ההחלטות הללו לוועדת העררים.

בחלוף ארבע שנים, ביום 20.7.2003, הגישו המבקשות (גם הפעם כל אחת בנפרד), בפעם השנייה, תביעות להכרה בזכאות לתגמולים לפי החוק. במסגרת זו ייחסו המבקשות את זכאותן לכך שהן רוכזו יחד עם יהודים נוספים בבית ספר בפלובדיב, במרץ 1943, במטרה להעבירם לפולין (למרבה המזל, משלוח זה לא יצא בסופו של דבר לפועל; להלן: אירוע הריכוז). גם תביעות אלו נדחו (החלטות המשיבה מיום 14.9.2004 ומיום 28.9.2004), לאחר שנקבע כי המבקשות לא הוכיחו, עובדתית, כי שוכנו בבית הספר.

על ההחלטות האחרונות, אשר דחו את תביעותיהן, הגישו המבקשות עררים לוועדת העררים. העררים אוחדו עם 23 עררים נוספים שהגישו יוצאי בולגריה שטענו, בדומה למבקשות, כי רוכזו במתחם בית הספר היהודי בפלובדיב במרץ 1943 (ו"ע (שלום ת"א) 792/04). ביום 23.3.2005 ניתנה החלטת ועדת העררים, אשר הכירה באירוע הריכוז כאירוע של "שלילת חירות" המזכה בתגמולים לפי החוק. אולם, חלק מן העררים, ובהם העררים של המבקשות, נדחו לגופם, משלא הוכח כי העוררים היו בין המרוכזים. ועדת העררים דחתה את גרסתן העובדתית של המבקשות, לעניין היותן נמנות על מי שרוכזו בבית הספר היהודי בפלובדיב, לנוכח הסתירות בין עדויותיהן לבין התצהירים שהגישו. גם על החלטה זו המבקשות לא הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.המבקשות הוכרו לבסוף כזכאיות לתגמולים מכוח החוק, בשנת 2010, בעקבות פסק דינו של בית משפט זה ב-רע"א 5512/09 הרשקו נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (24.11.2009) (להלן: עניין הרשקו). בפסק הדין בעניין הרשקו הורחב מעגל הזכאים, מקרב יוצאי בולגריה, לקבלת תגמולים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, בכך שהעוצר החלקי שהונהג בערים שונות בבולגריה וברומניה בתקופת השואה הוכר כנסיבות העשויות לעלות, בתנאים מסוימים, כדי שלילת חירות המזכה בתגמולים על פי החוק (וראו גם: רע"א 61/11 אינסלר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פסקה 4 (11.8.2011) (להלן: עניין אינסלר)).

כאמור, בעקבות פסק הדין בעניין הרשקו, המשיבה קבעה, ביוזמתה, כי המבקשות זכאיות לקבלת תגמולים החל מיום 1.5.2008 (החלטות המשיבה מיום 7.3.2010 ומיום 28.4.2010). מועד תחילת זכאות המבקשות לתגמולים נקבע בהתאם למתווה שנקבע ע"י ועדת העררים בעניין הרשקו (ו"ע (שלום ת"א) 1733/07; מיום 12.5.2008), ואומץ בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הרשקו (ע"א (מחוזי ת"א) 1828/08 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' הרשקו (1.6.2009)). בהתאם למתווה זה, תובעים שפנו בעבר למשיבה להכרה בזכאותם בהתבסס על העוצר, נדחו, ולא היה בגינם ערר תלוי ועומד (דוגמת המבקשות) – יהיו זכאים לקבלת תגמול ממועד החלטת ועדת העררים בעניין הרשקו (מאי 2008). יצוין כי מתווה מועד תחילת הזכאות לא נידון בפסק הדין בבית משפט זה בעניין הרשקו (וראו: עניין אינסלר, בפסקה 5).

על יסוד המתווה האמור, החליטה המשיבה להכיר בזכאותן של המבקשות החל ממאי 2008.

5.בחלוף כתשע שנים ממועד מתן ההחלטות המכירות בזכאותן של המבקשות לתגמולים לפי החוק, החלו המבקשות לנקוט בשלל הליכים משפטיים שמטרתם להקדים את מועד זכאותן לתגמולים. אעמוד להלן על ההליכים הללו, בקצרה.

6.ביום 6.3.2019 הגישו המבקשות ערר לוועדת העררים שעניינו הקדמת מועד זכאותן לתגמולים (ו"ע 13743-03-19). בערר טענו המבקשות כי יש להכיר בזכאותן לתגמולים החל מיום 20.7.2003, הוא המועד בו הגישו, בפעם השנייה, את תביעותיהן להכרה. הערר נדחה בפסק דין מיום 22.12.2019. ועדת העררים קבעה, לגופו של עניין, כי לא נפלה טעות בהחלטת המשיבה בעניין מועד הזכאות. לצד זאת, התקבלה טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה (בהינתן שההחלטות כלפיהן מופנה הערר ניתנו בשנת 2010); תוך שנקבע כי ההחלטה המכירה בזכאותן של המבקשות לתגמולים הינה חלוטה ולא ניתן לערור עליה עוד.

7.המבקשות לא אמרו נואש, וביום 6.9.2020 הגישו ערר נוסף לוועדת העררים, שעניינו בהקדמת מועד זכאותן לתגמולים (ו"ע 10538-09-20). בזאת הפעם, העלו המבקשות טענות נגד החלטת המשיבה משנת 2004 שלא להכיר בזכאותן לתגמולים על יסוד אירוע הריכוז (ערר המבקשות על החלטה זו נדחה, כאמור, בשנת 2005). בערר זה טענו המבקשות כי ההחלטות שלא להכיר בהן על יסוד אירוע הריכוז התבססו על כך ששמן לא הופיע ב-"רשימות איסוף" רלוונטיות – וזאת למרות שלשיטתן רשימות איסוף כאמור כלל לא קיימות; ולחלופין כי השימוש ברשימות הללו נעשה בצורה מפלה. אשר על כן, טענו המבקשות כי מוצדק להקדים את מועד זכאותן לקבלת תגמולים החל "מהמועד שבו החלו לשלם קיצבאות ליהודים יוצאי בולגריה, 'שהיו ברשימות'".

ביום 31.1.2021, דחתה ועדת העררים את הערר על הסף, תוך שקבעה כי הערר עומד בסתירה לעיקרון סופיות הדיון ומעשה בית דין. זאת, בהינתן שטענות המבקשות לעניין אירוע הריכוז בבית הספר נדחו זה מכבר (בשנת 2005) על ידי ועדת העררים; וטענותיהן לעניין הקדמת מועד הזכאות נדחו אף הן על יד ועדת העררים בשנת 2019.

8.המבקשות חזרו על טענתן בערר נוסף שהגישו ביום 3.8.2021 (ו"ע 7879-08-21), אשר נדחה ביום 4.8.2021 מאותם הטעמים.

9.ביום 13.6.2022 מחק בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח (ס"נ)) הליך נוסף שפתחו המבקשות (ע"ו 20893-06-22), שכותרתו "ערעור/תביעה כנגד הרשות לניצולי שואה". בפסק הדין נקבע כי אם כוונתן של המבקשות הייתה להגיש ערעור על פסק הדין מיום 4.8.2021, הרי שחלף המועד להגשת ערעור; ואם כוונתן הייתה להגיש תביעה חדשה, אזי "היה מקום להגישה על דרך תביעה אזרחית, על כל הכרוך בכך, ולא כפי שהוגשה בפועל".

10.ביום 15.9.2022 הגישו המבקשות ערר נוסף לוועדת העררים (ו"ע 35192-09-22). זהו הערר החמישי במספר שהגישו המבקשות מאז שנת 2019, בניסיון להביא להקדמת מועד זכאותן לתגמולים. בערר זה טענו המבקשות נגד העובדה שההכרה בגין אירוע הריכוז נעשית על בסיס "רשימות איסוף"; וביקשו לקבל פיצוי כספי רטרואקטיבי החל מהמועד שבו החלו לשלם תגמולים ליוצאי בולגריה שהוכרו מכוח אירוע הריכוז כאמור.

ביום 8.2.2023 דחתה ועדת העררים את הערר על הסף, תוך שחזרה על כך שהערר עומד בסתירה לכללי יסוד במשפט בדבר סופיות הדיון ומעשה בית דין. לעניין הטענות לזכאות מכוח אירוע הריכוז, קבעה ועדת העררים כי ההחלטה בעניין זה הפכה חלוטה בשנת 2005. כמו כן, ועדת העררים חזרה על הקביעה כי בהתאם לפסק הדין בעניין הרשקו, המבקשות זכאיות לקבלת תגמולים החל מיום 1.5.2008, ולא החל מהמועד שבו הגישו את תביעתן להכרה, בהתאם למתווה שאומץ בבית המשפט המחוזי לעניין קביעת מועד הזכאות.

11.המבקשות, גם הפעם, מיאנו להשלים עם החלטת ועדת העררים, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"ו 39508-02-23). בערעורן, המבקשות שבו על טענותיהן בפני ועדות העררים, לעניין השימוש ב-"רשימות איסוף" כדי להכיר ביוצאי בולגריה על יסוד אירוע הריכוז; וביקשו לקבל הכרה בזכאותן לתגמולים רטרואקטיביים החל מהמועד שבו קיבל "'הבולגרי' הראשון מהרשימות, פיצוי אישי".

ביום 21.5.2023 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שבח (ס"נ), י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ) את הערעור, מחמת סופיות הדיון ומעשה בית דין. בית המשפט שב וחזר על כך שהחלטת ועדת העררים מיום 23.3.2005 הינה חלוטה, וכי לא ניתן עוד לערער על אשר נקבע בה. בית המשפט הדגיש כי מעבר לכך שלא הוגש ערעור על ההחלטה, הרי שקביעת ועדת העררים כי המבקשות אינן נמנות על היהודים שנאספו ורוכזו באירוע הריכוז, הינה קביעה עובדתית, אשר לא ניתן לערער עליה בשל הוראת סעיף 17(ח) לחוק, הקובעת כי "אין לערער אלא בנקודה משפטית בלבד". עוד הבהיר בית המשפט קמא כי הערעור של המבקשות אינו יכול להרהר אחר ההלכה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין הרשקו.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי.

12.בבקשה שבפניי, עותרות המבקשות לכך שבית משפט זה יקבע כי כל היהודים אשר חיו בבולגריה בתקופת השלטון הנאצי זכאים לפיצוי החל מאותו המועד. חלק הארי של הבקשה עוסק בסוגיית "רשימות האיסוף" אשר לטענת המבקשות שימשו, באופן בלעדי, להכרה (ולאי-הכרה) בזכאות לתגמולים בהתבסס על אירוע הריכוז.

המבקשות טוענות ובחריפות רבה, כי אותן רשימות לא היו ולא נבראו ורק שמשו אמתלה שלא לשלם ליוצאי בולגריה תגמולים לפי חוק. עוד נטען, ואף זאת בחריפות רבה, כי הערכאות שדנו בעניינן של המבקשות כלל לא הבינו שהן טוענות את הטענה דלעיל.

13.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

14.הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים הישירים להליך, או מקום בו מתעורר חשש מפני עיוות דין חמור (ראו, מיני רבים: רע"א 220/23 חזן נ' כהן, פסקה 19 (30.4.2023); בע"מ 3979/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 22 (1.9.2022)). בענייננו, סבורני כי בקשת רשות הערעור אינה באה בגדר אמת המידה האמורה. ואבאר.

15.ראשית, יש להבהיר כי טרוניית המבקשות שלפיה בית המשפט קמא לא הבין את טענתן בדבר רשימות האיסוף אינה נכונה. כך, בפסקה 4 לפסק דינו, התייחס בית המשפט קמא במפורש לטענה זו וקבע כדלקמן:

"טרונייתן של המערערות, כפי שהיא מובאת ע"י מר דיגה שקד, מופנית כלפי הקביעה לפיה הן זכאיות לקבלת תגמולים רק החל מחודש מאי 2008, וכלפי הכלל לפיו הזכאות לתגמול לתקופה הקודמת לחודש מאי 2008 מוקנית רק למי שנכלל ברשימות היהודים הבולגרים שיועדו לגירוש אך שוחררו לאחר זמן קצר, או למי ששכנע את וועדת הערעורים כי שמו נשמט מן הרשימות אף שנעצר. מר דיגה שקד טוען כי הסתבר לו שרשימות כאמור כלל אינן קיימות, משהרשות מסרבת למסרן ומשלא נמצאו עותקים מהן ב'יד ושם' או בעיריית פלובדיב בבולגריה, שלפי מה שנאמר לו – היא המקור ממנו הגיעו לידי הרשות" (ההדגשה הוספה – י' כ').

בסופו של דבר, ערעורן של המבקשות נדחה על ידי בית המשפט קמא מהטעם שההחלטות בעניינן הפכו לחלוטות זה מכבר. בכך אין כדי להעיד, כמובן, כי בית המשפט "לא הבין" את הטענה שבפי המבקשות. הדברים ברורים מהצגת הטענה, באופן מפורש, בפסקה 4 לפסק הדין. אכן, טוב היה שמי שמטיח האשמות בערכאות שיפוטיות, יעיין קודם לכן פעם נוספת בפסק הדין שעליו הוא מבקש לערער.

16.ומכאן לגופם של דברים. כפי שעולה מפסקי דין קודמים, יהודים יוצאי בולגריה זכאים לקבל הכרה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים מכוח שתי עילות הרלוונטיות לענייננו:

האחת – הכרה לפי אירוע הריכוז. המבקשות ניסו בעבר לקבל הכרה על בסיס עילה זו ונדחו מטעמים שבעובדה. כעולה מטיעוני המבקשות, הן זנחו את הטענה להכרה על פי עילה זו, משום שכעת הן טוענות שההכרה צריכה להיות לכל הנמנים על יהדות בולגריה, בפרק זמן מסויים במלחמת העולם השנייה, באשר הם, במנותק מאירוע הריכוז הספציפי.

השנייה – הכרה על בסיס אירועי העוצר. העוצר שהוטל על יהדות בולגריה הוכר, על דרך ההרחבה, כשלילת חירות לפי החוק, בפסק הדין בעניין הרשקו. משכך, כל מי שהיה נתון לעוצר בבולגריה, בתנאים הרלוונטיים, זכאי לתגמולים על פי חוק. על יסוד עילה זו זכאיות המבקשות לתגמולים החל מחודש מאי 2008.

כעת, המבקשות מדגישות שטענתן היא, כאמור, שכל יהודי בולגריה, בפרק זמן מסויים במלחמת העולם השנייה, באשר הם, זכאים לתגמולים על פי חוק – מכוח שלילת חירות. לעניין זה מנו המבקשות, בבקשתן בערעור שהגישו לוועדת העררים בהליך דנן, שורה של פעולות שלטענתן ננקטו כלפי יהודי בולגריה בשנים הרלוונטיות (ובהן: איסור יציאה מהבית מלבד לשעתיים בבוקר; איסור לעבוד; איסור על קניית ואכילת בשר; חובת ענידת "כפתור מגן דוד צהוב" ועוד). ככל שבטענה זו מבוקש לבסס מבחינה עובדתית עילה של שלילת חירות – הרי שמלבד העובדה שהטענה מצריכה התייחסות לתשתית העובדתית שבבסיסה, טענה זו נידונה בבית משפט זה והוכרעה זה מכבר בפסק הדין בעניין הרשקו. במסגרת זו כאמור, הוכרו גם המבקשות כזכאיות לתגמולים לפי חוק.

ובמילים אחרות: שאלת ההכרה בזכאותן של המבקשות לתגמולים, שלא על בסיס אירוע הריכוז, הוכרעה, בפועל, לטובתן, בפסק הדין בעניין הרשקו, וגם משום כך אין כל מקום וטעם לדון בכך שוב.

דומה כי הקושי האמתי של המבקשות הוא עם מתווה ההכרה הרטרואקטיבי שנקבע על ידי ועדת העררים (ואומץ על ידי בית המשפט המחוזי) בעניין הרשקו, ועל פיו הן זכאיות לפיצויים רק החל מחודש מאי 2008 (מועד מתן החלטת ועדת העררים בעניין הרשקו). אולם, המבקשות לא תקפו את מנגנון זה בהליכים שבהן נקטו, אלא ביקשו לפתוח מחדש את שאלת אירוע שלילת החירות המקים זכאות לתגמולים – שאלה שהוכרעה זה מכבר, כאמור, בפסק הדין בעניין הרשקו. לעניין מתווה התחולה לא נטענה אף לא טענה אחת בבקשת רשות הערעור, בוודאי לא טענה שמצדיקה פתיחה מחודשת של הקביעה בעניין זה.

17.סיכומו של דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.