רע"א 6148/04 מופיד גת נ. קצין התגמולים

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' יעקבי-שווילי, י' גריל ומ' נאמן), בו נדחה, ברוב דעות ערעור המבקש על החלטת וועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, ונקבע כי לא מתקיים קשר סיבתי של גרימה בין פגימה בגבו של המבקש לבין שירותו הצבאי.

2.המבקש, יליד 1968, שירת בתפקידי נהיגה שונים במהלך שירותו הצבאי הסדיר, בין השנים 1987-1990. בעת גיוסו, כמו גם בעת שחרורו, היה הפרופיל הרפואי שלו 97. במהלך השירות נחשף למאמצים פיסיים שונים, לרבות מסעות, אימוני כושר גופני, טלטולים בדרכים משובשות, ועוד. כן נפגע המבקש ביום 20.11.89 בתאונה בעת שירותו הצבאי. ביום 23.5.93 הגיש המבקש תביעה להכרה בזכאותו כנכה בגין כאבי גב תחתון מהם הוא סובל. התביעה נדחתה על ידי קצין התגמולים ביום 19.5.94 בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואיות שהוגשו ונקבע כי אין קשר סיבתי בין כאבי הגב התחתון מהם סובל המבקש לבין תנאי השירות הצבאי.

ערר המבקש על החלטה זו נמחק, בהיעדר התייצבות מצדו (להלן – "התביעה הראשונה"). כחלוף חמש וחצי שנים מיום מחיקת ערעורו, שב המבקש ופנה בתביעה שניה להכרה בנכותו, בטענה שנולדה ראייה חדשה כשהוא מצרף בדיקות נוספות וחוות דעת רפואיות לפיהם פגימתו נבעה מתנאי שירותו (להלן – "התביעה השניה"). קצין התגמולים הסכים לראות בתביעה השניה תביעה על סמך ראייה חדשה, אך שוב דחה את התביעה לגופה. ביום 8.11.00 הוא חזר וקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין כאבי הגב התחתון לבין תנאי השירות הצבאי של המבקש, וזאת, בין היתר, בהסתמך על חוות דעת רפואית מטעם המשיב.

3.המבקש ערר על ההחלטה לוועדת הערר. בעררו עמד על קיומו של תיעוד רפואי לכאביו מתקופת שירותו הצבאי, והלין על עמדת הרופא המומחה מטעם המשיב. בפסק דין מפורט ומנומק בחנה וועדת הערר את חוות הדעת הרפואיות השונות, ועמדה על המצב המשפטי. היא קבעה כי המבקש לא היה נתון בתנאים פיזיים קשים או חריגים במהלך שירותו, וכי חלף זמן רב בין השירות הצבאי לבין התיעוד הרפואי שהוגש על ידיו המצביע על פגימה שעשויה הייתה לנבוע מהשירות, בעוד תיעוד רפואי קודם שהוגש הצביע על קשר בין הפגימה לבין בעיה אורולוגית. לפיכך קבעה הועדה כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להראות קיומו של קשר גרימה או החמרה בין תנאי השירות, ובכלל זה החבלה בתאונה, לבין הפגיעה הנטענת. הועדה הוסיפה כי לא שוכנעה כי המבקש סבל מכאבי גב תחתון בעת תקופת השירות או כי היה נתון בתנאים פיסיים קשים או חריגים במהלך שירותו הצבאי ביחס לתנאים בהם שרויים חילים מן השורה. המסמכים הרפואיים היחידים בהקשר לשירות הם בקורים במרפאה בהם התלונן על כאבי גב תחתון שהיו קשורים בבעיה אורולוגית. אשר לתאונה – אין בהקשר זה כל איזכור לבעיה בגב והמבקש שוחרר מבית החולים כעבור יממה, בלא כאב גב חריף, ולא נמצאה סמיכות זמנים בין התאונה למועד האבחנה בדבר פריצת דיסק ששמשה עילה לפניית המבקש בתביעה להכרה בנכותו. כן הדגישה כי חלף זמן רב מאז התאונה ועד שפריצת הדיסק הופיעה, קרוב ל-9 שנים לאחר מכן. לאור כל אלה, קבעה הועדה כי אין לפגימה זו קשר לשירות הצבאי, ובכלל זה לתאונה שארעה במסגרת אותו שירות. לאור זאת, נדחתה התביעה.

4.המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, בדעת רוב, כי הוועדה ניתחה את חומר הראיות ואת החומר הרפואי בזהירות ובפירוט, ולפיכך אין מקום להתערבותה. בדעת הרוב צויין כי הועדה היתה ערה לארוע התאונה מנובמבר 1989 וציינה כי מדובר בארוע לא חמור, אשר לא היה כרוך בפגיעה של ממש בגב, והראייה לכך כי למחרת הארוע נרשם בטופס בית החולים רק "כאב + רגישות בעמוד שדרה מותני". לאור זאת, לא ראה בית המשפט בדעת רוב להתערב בקביעות הועדה, ובכלל זה במסקנתה כי אין קשר סיבתי בין התאונה שארעה במסגרת השירות בצבא לבין הפגימה בגב שהתפתחה רק שנים לאחר מכן.

בית המשפט בדעת מיעוט נקט עמדה שונה וביקש לקבל את הערעור באופן חלקי ולקבוע שהשירות הצבאי הביא להחמרת הפגימה בגבו של המערער בשעור 50%. הוא ביסס דעה זו על כך שמהראיות עלה כי שירותו של המבקש היה כרוך במאמץ פיסי ניכר, וטענותיו העובדתיות בענין זה בתצהירו לא הועמדו למחלוקת. לגישתו, תנאי השירות, של המבקש לא היו טריביאליים בקשיותם, הם היו בעלי אופי צבאי מובהק, ויש ברישומים הרפואיים הנוגעים למבקש משנת 1989 אינדיקציה לכאבי גב שהצדיקו התייחסות אחרת לשאלת הקשר הסיבתי. מסקנת הועדה לפיה מדובר בכאבים הקשורים בבעיה אורולוגית לא היתה מבוססת מבחינה מקצועית שכן היא הצריכה חוות דעת מומחה אורולוג שלא הוגשה. ב-1992 נערך בירור רפואי מקיף שבמהלכו התלונן המבקש על כאבי גב ולאור התאונה שעבר, ישנה המשכיות בין כאבי הגב שהופיעו במהלך השירות הצבאי לבין הצורך בעריכת בירור בגין כאבי הגב שנתיים לאחר תום השירות, שגם הוא אומר דרשני. לאור זאת, סבר שופט המיעוט כי יש לקבל את ערעור המבקש ולהכיר בהחמרת פגימה בשיעור 50%, כאמור.

5.מכאן הבקשה שלפנינו. המבקש חוזר וטוען כי בשירותו הצבאי היה נתון למאמצים פיסיים קשים, וכי בעקבות כך לקה בגבו התחתון. תרמה לכך גם התאונה בשנת 1989. דחיית תביעתו היתה שלא כדין, מהטעמים הבאים: קימים מסמכים רפואיים מ-1989 הנוגעים אליו המעידים על כאבי גב, ובכלל זה המסמך בתעודת השחרור הנוגע לתאונה; לדבריו, הועדה ובית המשפט לא ייחסו משקל נאות למסמכים אלה; צדק השופט בדעת המיעוט כאשר קבע כי לא היה מקום לקבוע כי כאבי הגב עליהם התלונן המבקש ב-1989 מיוחסים לבעיות אורולוגיות בלא שנתבקשה חוות דעת אורולוג בענין זה; תצהירו של המבקש מעיד על תנאי שירותו הקשים, ומכל מקום לא היה מקום להשוות את תנאי השירות של המבקש לתנאי שירות של חיילים אחרים כאמת מידה לקשר סיבתי. כן נטען כי שגתה ועדת הערר כאשר הניחה שהשירות הצבאי צריך להיות הגורם הבלעדי למחלה בעוד די בכך כי שירות זה תרם ביחד עם גורמי סיכון אחרים להופעת הפגימה או להחמרתה.

6.דין הבקשה להידחות.

המדובר לפנינו בהכרעה רפואית-מקצועית אשר נבחנה לעומקה בהקשר לנסיבות הפרטניות הקשורות בעניינו של המבקש. הועדות המקצועיות בחנו את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו להן, ועל רקע מכלול הנתונים העובדתיים, קבעו כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפגימה הנטענת בגבו התחתון של המבקש לבין שירותו הצבאי. הערעור לבית המשפט המחוזי לא העלה שאלה משפטית ראויה לדיון כנדרש בסעיף 34א לחוק הנכים לצורך הגשת ערעור על החלטת ועדת ערר. על אחת כמה וכמה, שלא עלתה במקרה זה שאלה משפטית בעלת אופי עקרוני כללי החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, המצדיקה מתן רשות ערעור בערכאה שלישית (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה בע"מ), פד"י לו(3) 123; רע"א 8685/04 אלאלוף נ' משרד הבטחון;

רע"א 553/01 מאיר לוי נ' קצין התגמולים ; רע"א 11049/04 פלקס נ' קצין התגמולים ). לפיכך, דין הבקשה להידחות, משאין היא עונה לאמות המידה הנדרשות לצורך מתן רשות ערעור בבית משפט זה.

7.מעבר לנדרש ייאמר לגופם של דברים כי ועדת הערר בחנה והעריכה את מלוא החומר הרפואית שעמד בפניה, והעדיפה משיקולים מקצועיים חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה. אין מקום והצדקה להתערב בשיקול דעת מקצועי זה של הועדה וצדק בית המשפט המחוזי בדעת הרוב בהחליטו כך (רע"א 202/00 פלונית נ'

קצין התגמולים , פד"י נו(1) 649, 655; ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל, פד"י לז(2) 785, 795) גם הטענה לפיה נדרש מומחה אורולוג שלא הוזמן להביע דעתו כדי לברר את פשר כאבי הגב עליהם התלונן המבקש בעת שירותו הצבאי ב-1989 אין לה מקום, שכן השאלה איזו מומחיות נדרשת לצורך קביעת ממצאים רפואיים כאלה ואחרים אף היא, כשלעצמה, בגדר ענין רפואי הנתון למומחים, ובדרך כלל אין מקום כי ערכאת שיפוט תתערב בכך. ולבסוף, טענת המבקש בדבר משמעות הבדיקה הרפואית שנערכה לגביו שנתיים לאחר תום השירות גם היא אינה בעלת משקל רב, משלא נמצא בה ממצא של פגימה רפואית כלשהי.

8.אוסיף ואתייחס לצורך הבהרה לאמירת ועדת הערר בסעיף 12 להחלטתה לפיה לא שוכנעה כי המבקש היה נתון בתנאים פיסיים קשים או חריגים ביותר במהלך שירותו הצבאי ביחס לתנאים בהם היו שרויים חילים אחרים מן השורה. אמירה זו, כפי שעולה מהקשר הדברים, לא נתכוונה לקבוע מבחן אובייקטיבי לשאלת הקשר הסיבתי, כפי שמנסה ב"כ המבקש לייחס לועדה, אלא שבמסגרת בחינה סובייקטיבית של הקשר הסיבתי בין הפגימה לבין השירות נתנה הועדה את דעתה לאופי תנאי השירות של המבקש ביחס לנורמה המקובלת בתנאי השירות של החילים, דרך כלל. אין חולק כי הקריטריון לקיום קשר סיבתי בין הפגימה לבין השירות הצבאי נבחן על פי הנסיבות הפרטניות של המקרה, ובכלל זה גם בעל גולגולת דקה הסובל מפגימה עקב שירותו הצבאי יזכה להכרה על פי החוק גם מקום שיש להניח כי חיל בעל כושר רפואי רגיל לא היה נפגע בפגימה דומה כתוצאה מתנאי שירות זהים. במקרה שלפנינו התייחסות הועדה לתנאי השירות הכלליים של החילים בתפקידים זהים לאלה שמילא המבקש נועדה אך לצורך בירור שאלת הסיבתיות העובדתית במובן זה שאילו הוכחו תנאי שירות חריגים בקשיותם ביחס למבקש, אפשר ועשויה היתה לקום חזקה עובדתית בדבר קשר סיבתי עובדתי בין נסיבות אלה לפגימה הנטענת. לעומת זאת, היותם של תנאי שירות של חיל הטוען לפגימה תנאים רגילים ומקובלים לכלל החיילים עשויה להוביל לשלילתה של חזקה עובדתית שכזו, מבלי שיש בכך כדי לשלול אפשרות הכרה בנכותו של חייל על פי החוק, מקום שהוכחה סיבתיות קונקרטית בין תנאי שירות אלה לבין פגימתו. בעניינו של המבקש לא הוכח קשר סיבתי כזה. הועדה בחנה את החומר במלואו, והגיעה למסקנותיה במישור העובדתי-מקצועי, הנעוצות בעיקרן בתחום הרפואי. אין בכך, איפוא, כדי לעורר שאלה משפטית הראויה לדיון בפני ערכאת ערעור, ולא כל שכן דיון בפני ערכאה שלישית (רע"א 1136/98

יעקב מלמד נ' קצין התגמולים, תק-על 98(2), 688).

הבקשה נדחית. בשל טיבו של הענין, אין צו להוצאות.