רע"א 6190/11 יהושוע ולדהורן נ. אמילי שיפינג

בהמשך להחלטתי מיום 26.10.2011, נותר להכריע בבקשתו החלופית של המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. לאחר ששקלתי בדבר ועיינתי בהודעה שהגיש המבקש על-פי החלטתי מיום 26.10.2011, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

בהחלטתו מיום 19.6.2011 – היא ההחלטה נשוא הבקשה שלפניי – דחה בית המשפט המחוזי את הדיון בהליך שלפניו ליום 29.8.2011, זאת על אף שנימוקי המבקש לדחיית מועד הדיון לא היו מספקים לדעת בית המשפט. בית המשפט המחוזי התנה את קיום חקירתו של המבקש בדיון שנקבע ליום 29.8.2011, בכך שהלה ישלם הוצאות למשיב. המבקש מלין על התנאי בדבר תשלום הוצאות, אך את השגתו – כפי שקבעתי בהחלטתי הקודמת – הגיש באיחור. לאיחור זה לא מצאתי הצדקה ראויה, וודאי לא כזו העולה כדי "טעם מיוחד". אדרבא, ההתנהלות הדיונית של המבקש – מוקשה.

החלטת בית המשפט המחוזי – החלטה קצרה וברורה – ניתנה כאמור במעמד הצדדים ביום 19.6.2011, אך המבקש לא מיהר להשיג עליה, אלא שקט על השמרים תוך שהוא נתלה בכך שפרוטוקול הדיון לא הומצא לו. בהחלטתי מיום 26.10.2011 כבר קבעתי כי המבקש אינו יכול להיבנות במקרה זה מאי-המצאת הפרוטוקול, ויותר מכך: המבקש לא עשה דבר עד סמוך למועד הדיון שנקבע, והקיץ רק ביום 18.8.2011 – כשגם אז לא פנה בהליך ערעורי לבית משפט זה, אלא הגיש לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה לשינוי החלטה בעניין התניית קיום דיון בתשלום הוצאות". בקשה זו נדחתה, וביום 28.8.2011 – יום לפני מועד הדיון שנקבע בבית המשפט המחוזי – הגיש המבקש בקשת רשות ערעור שבה הוא מלין על כך שבית המשפט חייבו בתשלום הוצאות כתנאי לקיום הדיון. התנהלות זו של המבקש (שהגיש גם בקשה לפסילת כבוד השופטת פלפל ולאחר-מכן ערעור פסלות – ע"א 6144/11), סיכלה למעשה את האפשרות לקיים את הדיון בבית המשפט המחוזי בתאריך שנקבע – ומהודעת המבקש מיום 6.11.2011 עולה כי אכן לא התקיים דיון.

בנסיבות אלה לא מצאתי כי המבקש עמד בנטל להוכיח "טעם מיוחד" למתן ארכה, וגם הטענה כי בא-כוח המבקש טעה בעניין מועדי פגרת בית המשפט אין בה כדי להצדיק את הגשת ההליך במועד שבו הוגש (מה עוד שטעות בדין אינה מהווה בדרך-כלל, בהיעדר נסיבות מיוחדות, "טעם מיוחד" למתן ארכה). עוד אציין כי ספק רב אם עומדת למבקש אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור נוכח הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, ומכל מקום, במקרה זה, ספק אם יש מקום לפצל את הדיון בבית המשפט המחוזי; יש לזכור כי למבקש תעמוד האפשרות להשיג על החלטות בית המשפט קמא, אם יהא בכך צורך, בגדרי הליך ערעורי על פסק-הדין הסופי, ככל שיוגש.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אציין כי המבקש הפנה את בקשת רשות הערעור גם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.8.2011 – שבה נדחתה "בקשה לשינוי החלטה". לכאורה, ההליך ביחס להחלטה זו הוגש במועד, אולם ברור כי ההחלטה מיום 19.6.2011 היא שעומדת בלב בקשת רשות הערעור, ולא נראה כי יש טעם בקיום הליך ערעורי המתייחד רק להחלטה מיום 24.8.2011. מכל מקום, ומשלא ראיתי ליתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה העיקרית מיום 19.6.2011, ברור כי אי-אפשר ואין מקום לקיים את ההליך כפי שהוגש, ודינו להימחק מן המרשם. אם בכל זאת יחפוץ המבקש להגיש בקשת רשות ערעור מתוקנת, הנסבה רק על ההחלטה מיום 24.8.2011, תוך תשלום אגרה והפקדת ערבון, הוא יהא רשאי לעשות כן תוך 3 ימים מעת המצאת החלטה זו (ותוך צירוף החלטתי זו).

סוף דבר, אני מורה על מחיקת ההליך ועל חיובו של המבקש בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בסך של 2,000 ₪.