רע"א 6247/16 סלאח מוחמד חוסין נ. ספייה מוחמד איוב

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' נאות פרי ) בת"א 24511-06-15 מיום 17.7.2016 בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לסילוק תביעת המשיבה על הסף.

1.

בתמצית שבתמצית ייאמר, כי בין הצדדים – ילדיו של מוחמד טאהא חוסיין (להלן: המנוח ), אשר נפטר בשנת 1964 – התגלעה מחלוקת באשר למספר רב של חלקות מקרקעין אשר היו שייכות למנוח. בשנת 1990 הגישו המבקשים תביעה במסגרתה התבקש פסק דין הצהרתי לגבי הבעלות במקרקעין (ת"א 337/90). יוער כי המשיבה דנן הייתה אחד מהמשיבים בתביעה זו; וכי התביעה התבססה, בין היתר, על ייפוי כוח – עליו חתם לכאורה המנוח – שהציגו המבקשים. ביום 28.5.1991 ניתן פסק דין הצהרתי, בהעדר הגנה, לפיו ניתן לבצע את רישום החלקות על שמם של המבקשים. הרישום מכוח פסק הדין לא בוצע במשך שנים.

2.

מבלי לפרט אודות ההליכים הרבים שקדמו להחלטה נשוא הבקשה דנן, די אם אומר כי המשיבה הגישה תביעה במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי לגבי בטלות ייפוי הכוח וכן לביטול פסק הדין משנת 1991. מאידך, הגישו המבקשים בקשה לסילוק על הסף, במסגרתה טענו, בין היתר, כי הדרך היחידה לבקש את ביטול פסק הדין משנת 1991 הוא במסגרת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). בהחלטה מיום 5.4.2016, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה האמורה בכל הקשור לאפשרות המשיבה להעלות טענות לגבי ביטול פסק הדין משנת 1991 (להלן: ההחלטה הראשונה ). עם זאת, קיבל בית המשפט את הבקשה לסילוק על הסף ככל שהיא התייחסה לזיוף ייפוי הכוח.

3.

סמוך לאחר מכן, הגישו המבקשים בקשה נוספת לסילוק תביעת המשיבה על הסף, במסגרתה טענו כי עליה להגיש בקשה לביטול פסק הדין משנת 1991 לפי תקנה 201 לתקנות. מאידך, טענה המשיבה כי אכן הגישה בתחילה בקשה מכח תקנה 201, אך נמסר לה כי התיק משנת 1991 בוער; וכי לאחר דיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי – בו העלתה גם את הטענות לגבי זיוף ייפוי הכוח – אימצה את המלצת בית המשפט והגישה כתב תביעה חדש.

4.

בהחלטה נשוא הבקשה דנן, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לסילוק על הסף. בית המשפט הטעים כי ישנו "חוסר תום לב מסוים" בטענותיהם של המבקשים, שעה שברור כי הלכה למעשה המשיבה מעולם לא ויתרה על האפשרות לעתור לביטול פסק הדין משנת 1991. עוד הוטעם כי טענות המבקשים בכל הקשור לתקנה 201 לתקנות כבר נדחו בהחלטה הראשונה, כאשר לא הוגשה על החלטה זו בקשת רשות ערעור. לבסוף, ציין בית המשפט כי טענות המשיבה ממוקדות "עד מאוד" כך ש"אין נפקות של ממש לשאלה אם הטענה עלתה במסגרת בקשה לפי תקנה 201 או במסגרת בקשה לסעד הצהרתי".

5.

ביום 21.8.2016 דחה בית משפט זה (בש"א 6245/16, הרשם ג' לובינסקי זיו ) את בקשת המבקשים להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. על כן, הודיעו המבקשים ביום 28.8.2016 כי בקשת רשות הערעור דנן מכוונת אך כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 17.7.2016.

6.

לטענת המבקשים, חרג בית המשפט המחוזי בהחלטתו מהדין הקבוע בתקנות. זאת, כיוון שהסכים לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד – לפי תקנה 201 לתקנות – כאשר בקשה זו הוגשה במסגרת כתב תביעה חדש ונפרד, כך שלא הוגשה בהתאם להליכים הפרוצדורליים הקבועים בתקנות 241-240 לתקנות.

7.

הלכה ידועה היא, כי בקשת רשות ערעור בכל הקשור להחלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף, תתקבל אך במקרים חריגים ונדירים – כאשר אי-קבלת הבקשה עלולה להשפיע על זכויות הצדדים באופן בלתי הפיך; כאשר ישנו חשש לקיומו של הליך סרק; וכאשר נפלה טעות ברורה בהחלטת הערכאה הדיונית [ראו: רע"א 1967/16 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' אינספר בנייה בטכנולוגיות מתקדמות בע"מ , פסקה 9 והאסמכתאות שם (11.5.2016)]. אין כל ספק כי במקרה דנן, אין בהמשך בירור תביעתה של המשיבה משום פגיעה בלתי הפיכה בזכויות המבקשים. זאת ועוד, מבלי לקבוע מסמרות בדבר סיכויי התביעה להתקבל, סבורני כי אין בהמשך בירורה משום הליך סרק המחייב את דחייתה כבר בשלב זה. לבסוף, וכפי שיפורט להלן, שוכנעתי כי על אף טענות המבקשים לא נפלה בהחלטת בית המשפט המחוזי "טעות ברורה" המצדיקה את התערבותי.

8.

אכן, אין לכחד כי דרך המלך להגשת בקשה לביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחד הינה באמצעות תקנה 201 לתקנות. עם זאת, מושכלות יסוד הן כי כאשר עסקינן בבקשת ביטול כאמור:

"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את 'יומו בבית המשפט'. מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון" [ראו: רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ , פסקה 4 (29.10.2000) ].

בהתאם למושכלות אלה, אף נקבע בעבר כי במקרים מסויימים " יעדיף בית המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פרשנות מוגזמת " [ראו: ע"א 32/83 אפל נ' קפח

פ"ד לז(3) 431, 438 (1983) ]. נוכח האמור, שוכנעתי כי בצדק דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים לדחיית תביעת המשיבה על הסף. זאת, בשים לב לנסיבותיו הייחודיות והחריגות של המקרה דנן: טענת המשיבה – אשר לא נסתרה על ידי המבקשים – כי אכן ביקשה להגיש את בקשת הביטול במסגרת התיק המקורי משנת 1991, אך נמסר לה כי הדבר אינו אפשרי כיוון שהתיק בוער ; וההסכם הדיוני בין הצדדים – אשר אף אושר בהחלטת בית המשפט מיום 21.6.2015 – לפיו המשיבה תגיש כתב תביעה חדש מבלי שהצדדים יוותרו על טענותיהם ההדדיות .

9.

בשולי הדברים יוער, כי משדחיתי את טענות המבקשים לגופם של דברים, לא ראיתי להידרש לטענתם כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי אין כל הבדל בין שתי הבקשות לסילוק על הסף שהגישו.

10.

הנה כי כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.