רע"א 1967/16 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ. אינספר בנייה בטכנולוגיו

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי ) בת"א 45599-02-15 מיום 4.2.2016, בה נדחתה בקשת המבקשת לסלק על הסף את התביעה שהגישה המשיבה.

רקע

1.

בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שונים שעניינם בפרויקט בניה שהקימה המשיבה עבור המבקשת. במסגרת הליכים אלו, נדונה גם תביעה לפיצוי בגין ה"ריבית הבנקאית" שנאלצה המשיבה לשלם לבנק ממנו לוותה כסף כדי לממן את הפרויקט. ביום 28.5.2004 הגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי "הודעה על הסכמה דיונית", על פיה סוגיית הריבית הבנקאית תידון במנותק ממתן פסק דין. בפסק דין שניתן ביום 26.6.2007 (ת"א 1289/97, השופט ע' חבש ) ציין בית המשפט את ההסכמה הדיונית, ועל כן חיובי שני הצדדים שנפסקו נשאו הפרשי הצמדה בלבד (להלן: פסק הדין ).

2.

ביום 5.10.2008 נדחתה בקשת המשיבה לתיקון טעות סופר בפסק הדין. בין היתר, טענה המשיבה כי היה על בית המשפט לפסוק לה ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (ריבית זו תיקרא להלן: הריבית החוקית ), מאחר וההסכמה הדיונית התייחסה לבירור הריבית הבנקאית בלבד. בית המשפט המחוזי קבע, כי שינוי אופן החישוב של הפרשי הצמדה וריבית מהווה שינוי של פסק הדין המקורי – שאינו מהווה תיקון טעות – ועל כן אינו בסמכותו.

3.

על פסק הדין הוגש ערעור על ידי המבקשת (ע"א 5454/09) וכן ערעור שכנגד (ע"א 5495/09) לבית משפט זה. בהמלצת בית המשפט (המשנה לנשיאה א'

ריבלין , והשופטים ס' ג'ובראן ו- נ' הנדל ) פנו הצדדים לגישור שהסתיים בהסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 19.12.2012. במסגרת הסכם הפשרה, שולמה למשיבה הריבית החוקית. עם זאת, נקבע בהסכם כי אין בו כדי להסדיר את המחלוקת בגין הריבית הבנקאית; ובנוסף כי אין בו כדי למנוע מהמבקשת מלהעלות כל טענה נגד דרישה עתידית שתעלה המשיבה לקבלת הריבית הבנקאית, " לרבות טענות סף, ובכלל זה טענה לסילוקה של התביעה על הסף, בין היתר, בשל קיומו של מעשה בית דין נטען ובשל סופיותו הנטענת של פסק הדין ".

4.

ביום 10.6.2013 הגישה המשיבה בקשה ל"חידוש הליכים" לשם השלמת בירור רכיב הריבית הבנקאית. המבקשת מצידה, הגישה בקשה לסילוקה על הסף של הבקשה. ביום 14.1.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה (השופט כ' מוסק ) (להלן: ההחלטה הראשונה ), בקבעו כי לא ניתן לחדש את ההליכים במסגרת אותה התביעה, ועומדת למשיבה הזכות להגיש תביעה חדשה לעניין הריבית הבנקאית בלבד, "בהתאם להסכמה הדיונית".

5.

ביום 19.2.2015 הגישה המשיבה תביעה חדשה כאמור (ת"א 45599-02-15). המבקשת הגישה בקשה לסילוק על הסף, אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 4.2.2016 (השופט ר' יעקובי ). בית המשפט קבע, כי טענות המבקשת בדבר מעשה בית דין; השתק עילה; השתק פלוגתא; ומניעות, נדונו ונדחו בהחלטה הראשונה. משלא השיגה עליה המבקשת לפני בית משפט זה, הפכה ההחלטה הראשונה לחלוטה ויצרה מעשה בית דין. אף לגופו של עניין, הטעים בית המשפט כי נוכח ההסכמה הדיונית בין הצדדים, המבססת את התביעה בגין הריבית הבנקאית, יש לדחות את טענות הסף שהעלתה המבקשת, לרבות טענות "הקשורות לגורם הזמן", דוגמת התיישנות ושיהוי. אשר על כן, נדחתה הבקשה לסילוק על הסף, והוכרע כי התביעה נותרת בעינה ותידון לגופה.

מכאן בקשת רשות הערעור ש לפנַי.

תמצית טענות הצדדים

6.

המבקשת טוענת, כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי ההחלטה הראשונה מהווה מעשה בית דין, באופן שחוסם את אפשרותה להעלות טענות סף כלשהן. לטענתה, מעיון בהחלטה הראשונה ובקביעות המופיעות בה באשר להסכמה הדיונית, עולה כי לא נשללה מהמשיבה הזכות לטעון טענות סף. המבקשת מטעימה, כי החלטה זו סותרת גם את הסכם הפשרה, שכזכור קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט זה. לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא דן ולא בחן את טענות הסף שהיא העלתה, אשר ייתכן כי תתקבלנה אם יוחזר הדיון לבית המשפט, ולכן מוצדק לקבל את בקשת רשות הערעור. כן טוענת המבקשת, כי נגרם לה נזק של ממש המשפיע על זכויותיה בתביעה וכי קיימים שיקולי מדיניות המצדיקים אף הם לקבל את בקשתה.

7.

המשיבה טוענת בתשובתה, כי המבקשת מיצתה זה מכבר את הזכות הקנויה לה בהסכם הפשרה להעלות את טענות הסף, ואלה נדונו ונדחו בהחלטה הראשונה, המהווה מעשה בית דין. עוד נטען, כי פרשנותה של המבקשת להחלטה הראשונה מועלית לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור; וכי מסקנת בית המשפט המחוזי ברורה ומתבקשת, כך שלא היה צורך בדיון והנמקה נוספים. לבסוף, מטעימה המשיבה את קיומה של ההסכמה הדיונית, וטוענת כי עומדת לה עילת תביעה בגין הריבית הבנקאית.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.

כידוע, ככלל, אין מקום לקבלת בקשת רשות ערעור המכוונת כלפי החלטות אשר דוחות בקשה לסילוק על הסף ומורות על המשך בירור ההליך. התערבותה של ערכאת הערעור, עוד בטרם החל ההליך להתברר לגופו, מוצדקת רק במקרים חריגים ונדירים [ראו, למשל: רע"א 6733/13 פקיד הסדר מקרקעין נ' עו"ד אבולוף , פסקה 10 (6.11.2013); רע"א 6840/15 עיריית חולון נ' בילו , פסקה 8 (21.12.2015) (להלן: עניין

בילו ) ; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 208-207 וההפניות שם (מהדורה שלישית, התשע"ג-2012) (להלן: בן-נון וחבקין )]. מקרים חריגים שכאלו עלולים להתעורר, בין היתר, כאשר ההחלטה מושא הבקשה עלולה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים; כאשר קיים חשש לניהול הליך סרק; וכאשר הערכאה הדיונית טעתה טעות ברורה [ראו, למשל: רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ-החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 12 (20.5.2012); רע"א 7788/15 ברסלבסקי נ' איתי פריימן עו"ד מפרק זמני , פסקה 9 (13.1.2016)]. סבורני, כי הבקשה דנן אינה באה בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם ישנה הצדקה להתערבות בהחלטת הערכאה הדיונית. איני סבור, כי ניתן לומר שבית המשפט המחוזי טעה טעות "ברורה" בהחלטתו להמשיך את ההליך. כמו כן, נוכח השתלשלות הסכסוך שבין הצדדים, סבורני כי לא ניתן לומר שמדובר בתביעת סרק, שהגשתה על ידי המשיבה חייבה דחייה על הסף בשלב דיוני מוקדם.

10.

טענותיה של המבקשת לעניין היעדר ההנמקה המפורטת בהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר טענות הסף, כמו גם טענותיה נגד הקביעה כי ההחלטה הראשונה חוסמת אותה מלטעון טענות סף, אכן אינן משוללות יסוד. יחד עם זאת, ואף מבלי להכריע בשאלה האם ההחלטה הראשונה מהווה מעשה בית דין, סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור. נראה, כי הסיכוי של טענות הסף של המבקשת להתקבל אינו גבוה, והדברים צויינו גם בהחלטת בית המשפט המחוזי. כזכור, בית המשפט יורה על סילוקה על הסף של תביעה אך במקרים קיצוניים, וזאת כדי להימנע מפגיעה בזכותו של התובע לקבל את יומו בבית המשפט (ראו: עניין בילו , פסקה 9; בן-נון וחבקין , בעמ' 207). במקרה דנן, בצדק קבע בית המשפט כי על פי ההסכמה הדיונית – אשר חזרה ואוששה בפסק הדין ובהחלטה הראשונה – עומדת למשיבה הזכות להגיש תביעה בגין הריבית הבנקאית. אין בכך, כמובן, כדי לרמוז מהם סיכוייה של התביעה לגופה, דבר שלא נבחן בשלב של בקשה לסילוק על הסף.

11.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. משנתבקשה תשובה לבקשה, המבקשת תישא בהוצאות המשיבה, על הצד הנמוך, בסך 3,000 ש"ח.