רע"א 6840/15 עיריית חולון נ. בילו מרים

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ת' אברהמי ) בת"א 37505-03-14 מיום 13.8.2015, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשתן של עיריית חולון, החברה לפיתוח תיאטרון, מוסיקה, אמנות ומחול – חולון והחברה לבידור ולבילוי (חולון) בע"מ (להלן ביחד: המבקשות ) לסלק על הסף תביעה שהגישה מרים בילו (להלן: המשיבה ) בגין הפרת זכויות יוצרים וזכויות מוסריות.

רקע והליכים קודמים

1.

בשנת 1996 נוצר קשר בין המבקשות לבין המשיבה, שהינה אמנית העוסקת בעיצוב משחקים, לומדות, צעצועים ואנימציות. במסגרת קשר זה, עיצבה המשיבה עשר דמויות שונות שנועדו להצגה במוזיאון הילדים בחולון. בראשית שנת 2001 נפתח המוזיאון לקהל הרחב, בעוד שהמשיבה לא קיבלה תמורה כלשהי עבור עיצוב הדמויות. בשנת 2004 הגישה המשיבה המרצת פתיחה שבה עתרה לסעד הצהרתי שיקבע כי זכויות היוצרים בעשר הדמויות שעצבה הן קניינה הבלעדי, וכן לצו מניעה שיאסור על המשיבות לעשות שימוש בדמויות אלה ללא הסכמתה. למען שלמות התמונה יובהר כי המשיבה לא עתרה באותו הליך לפיצוי כספי כלשהו בגין שימוש בלתי מורשה ביצירותיה. בשנת 2008 הועברה המרצת הפתיחה למסלול של תביעה רגילה.

1.

בפסק דינו מיום 2.8.2012 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט ד"ר ע' בנימיני ) את תביעת המשיבה. בתוך כך קבע בית המשפט כי המשיבה היא בעלת זכויות היוצרים הבלעדית בעיצוב החזותי של הדמויות כפי שנתגבש בציוריה. כמו כן, נתן בית המשפט צו מניעה שתחילת תוקפו ביום 2.8.2013, ולפיו נאסר על המבקשות לעשות שימוש כלשהו בציורים ובשרטוטים של המשיבה. על פסק דין זה לא הוגש ערעור והוא הפך לחלוט.

2.

ביום 19.3.2014 הגישה המשיבה תובענה נוספת נגד המשיבות, במסגרתה עתרה הן לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות יוצרים וזכויות מוסריות והן פיצויים בגין כאב וסבל ובגין התעשרות שלא כדין. כל זאת, בהתייחס לתקופה שראשיתה ביום פתיחת המוזיאון, דהיינו בשנת 2001. בתגובה, הגישו המשיבות בקשה לסילוק התובענה על הסף, וזאת מטעמי התיישנות; שיהוי קיצוני; השתק עילה; ושימוש לרעה בהליכי משפט.

3.

בהחלטתו מיום 12.8.2015 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ת' אברהמי ) את בקשת הסילוק על הסף. תוך שהוא דוחה את כל הטענות שהועלו על ידי המבקשות. אשר לטענת ההתיישנות; בית המשפט קבע כי עסקינן בעוולה נמשכת, קרי, בכל יום שבו נמשכת ההפרה, נוצרת עילת תביעה חדשה אשר מתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות. אשר על כן נקבע כי אין התיישנות בכל הנוגע להפרה שארעה החל מחודש מרץ 2007, דהיינו, שבע שנים עובר להגשת התביעה מושא ההליך דנן. אשר לטענת השיהוי; בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין אין לומר כי המשיבה ויתרה על זכויותיה או זנחה אותן, ובנוסף אין לומר כי המבקשות הסתמכו על התנהגותה של המשיבה או שינו את מצבן לרעה בהסתמך על התנהגותה. אשר לטענה בדבר השתק עילה; בית המשפט קבע כי צודקות המבקשות בטענתן כי לא היתה מניעה לעתור לסעד כספי כבר במסגרת התביעה משנת 2004, הגם שבאותו שלב טרם זכתה המשיבה לסעד הצהרתי. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת המשיבה לפיה מדובר למעשה בעוולה מתמשכת, ועל כן קמה למשיבה עילת תביעה חדשה מדי יום ביומו. מכיוון שכך קבע בית המשפט כי אין מניעה שהמשיבה תתבע פיצויים עבור התקופה שתחילתה במועד הגשת התביעה הראשונה. ממילא, כך קבע בית המשפט, הרי שמטעמי התיישנות התביעה מוגבלת לתקופה שתחילתה בחודש מרץ 2007. אשר לטענת חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט; בית המשפט עמד על כך שאמנם המשיבה התנהלה לעתים בעצלתיים במטרה לזכות בפיצוי גדול יותר בבוא העת, אולם אין התנהלות זו מצדיקה סילוק של התביעה על הסף, אלא ראוי להביא התנהלות זו בחשבון במסגרת הדיון בתביעה לגופה.

מכאן הבקשה שלפנַי.

טענות הצדדים בבקשה

4.

את בקשתן ממקדות המבקשות בטענות הנוגעות לקיומו של השתק עילה. לטענתן, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי המשיבה רשאית להגיש תביעה שנייה על בסיס אותן עילות שעמדו בבסיס התביעה הראשונה. בנסיבות העניין, כך נטען, היה על המשיבה לבקש היתר לפיצול סעדים ככל שהיה ברצונה לתבוע סעדים כספיים בעתיד. עוד טוענות המשיבות כי הפיצוי הסטטוטורי שלו עותרת המשיבה בתביעה המאוחרת היא פיצוי שיכול להינתן רק פעם אחת בגין כל עילה, בין אם מדובר בעילה מתמשכת ובין אם לאו. כל קביעה אחרת תוביל, כך נטען, למצב אבסורדי בו המשיבה תוכל להגיש תביעה חדשה לקבלת מלוא הפיצוי הסטטוטורי מדי יום ביומו. מכל מקום, מכיוון שהתנאים לתביעת הפיצוי הסטטוטורי הבשילו כבר בעת הגשת התביעה הראשונה, מושתקת המשיבה מלתבוע פיצוי זה כיום. לבסוף נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לחוסר תום ליבה של המשיבה, שלאורו בחרה "לגרור" את תביעתה לאורך זמן.

5.

המשיבה טוענת בתשובתה כי האופן שבו מנסות המבקשות להציג את משמעות קביעתו של בית המשפט המחוזי הינו שגוי. לטענתה, משמדובר בעוולה מתמשכת, לא ניתן לחסום את התובע אם בחר להגיש תביעה לאחר שהגיש כבר תביעה קודמת אך מהטעם שלא הגיש בקשה לפיצול סעדים. למעשה, כך טוענת המשיבה, לתובע נוצרות הזדמנויות רבות לתביעה חדשה, שתחולתה מוגבלת הן על ידי דיני ההתיישנות והן על ידי המועד שבו הוגשה התביעה הקודמת.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

7.

הלכה היא כי ככלל, אין מקום לקבלת בקשת רשות ערעור המופנות כלפי החלטות אשר דוחות בקשה לסילוק על הסף ומורות על המשך בירור ההליך, ובהתאם, כי הפעלת ביקורת ערעורית עוד בטרם החל ההליך להתברר לגופו, תהיה מוצדקת אך במקרים חריגים ונדירים [ראו: רע"א 6733/13 פקיד הסדר מקרקעין נ' עו"ד אבולוף , פסקה 10 (6.11.2013) (להלן: עניין אבולוף ) והאסמכתאות שם ; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 208-207 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות שם ]. מקרים חריגים מעין אלו עשויים להתעורר, בין היתר, מקום שההחלטה מושא הבקשה עלולה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים; מקום שבו קיים חשש ממשי לניהול הליך סרק; ומקום שבו ניתן לומר כי הערכאה הדיונית טעתה טעות ברורה [ראו למשל: רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ-החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 12 (20.5.2012) והאסמכתאות שם ]. לאחר ששקלתי בדבר, נחה דעתי כי הבקשה דנן אינה באה בגדרם של המקרים החריגים שבהם ישנה הצדקה לקיים ביקורת ערעורית כבר בשלב כה מוקדם של ההליך, ומכל מקום, איני סבור כי המשך ההליך עלול להסב למבקשות נזקים שאינם ניתנים לפיצוי על דרך של פסיקת הוצאות בסוף ההליך.

8.

גם לגופם של דברים, לא התרשמתי כי נפלה טעות כלשהי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי או כי סיכויי הבקשה גבוהים. כנקודת מוצא, יש לזכור כי בית המשפט יורה על סילוק תובענה על הסף במקרים קיצוניים בלבד, וזאת על מנת שלא לפגוע בזכותו של התובע לקבל את יומו בבית המשפט (ראו: עניין אבולוף , פסקה 10). במקרה דנן, בצדק קבע בית המשפט כי עסקינן בעוולה נמשכת וכי כל עוד נמשכת הפעולה העוולתית, קמה למשיבה עילת תביעה חדשה ועצמאית מדי יום ביומו [ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 75-74 (1991)]. המשמעות היא שהעילה שניצבה בבסיס תביעתה של המשיבה משנת 2004 היא נפרדת ושונה מהעילה שניצבת בבסיס תביעתה הנוכחית של המשיבה, ומכאן שעל פני הדברים המשיבה אינה מושתקת ביחס לעילה אחרונה זו. ודוק, משהגעתי למסקנה כי סיכויי הבקשה לגופה אינם גבוהים, גובר החשש כי הזמן השיפוטי שיושקע בעקבות מתן רשות ערעור יהיה רב מהזמן שייחסך כתוצאה מסילוק ההליך על הסף, ועל כן מצטמצמת באופן טבעי ההצדקה לקבלת הבקשה.

9.

למעלה מן הצורך, לא אכחד כי המבקשות מעלות טענות בעלות משקל בנוגע למשמעות שיש לייחס, לשיטתן, לעובדה שהמשיבה תובעת, לצד פיצויים "רגילים" הכרוכים בהוכחת נזק, גם פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק. לטענת המבקשות, פיצוי סטטוטורי בגין עילת תביעה פלונית ניתן לתבוע פעם אחת בלבד, ובענייננו המשיבה "פספסה" את ההזדמנות לתבוע את הפיצויים הסטטוטוריים המגיעים לה. אמת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, "במקרה דנן לכאורה לא היתה מניעה לעתור לסעד כספי במסגרת ההליך הקודם, בפרט עת מדובר בפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק". ברם, איני סבור כי העובדה שהמבקשת יכולה היתה לתבוע פיצויים סטטוטוריים כבר במסגרת התביעה הראשונה שוללת את עצם זכאותה לתבוע פיצויים סטטוטוריים עתה. לדידי, יש להחיל את הכלל הרגיל בהקשר של עוולה נמשכת גם על פיצויים סטטוטוריים הנובעים מאותה עוולה נמשכת. רוצה לומר, בדיוק כשם שהמשיבה מושתקת מתביעת פיצויים "רגילים" בגין התקופה שקדמה לתביעה משנת 2004, כך היא מושתקת מתביעת פיצויים סטטוטוריים בגין אותה התקופה – אך אין כל מניעה שתתבע פיצויים סטטוטוריים בגין התקופה שראשיתה בחודש מרץ 2007. לא נעלם מעינַי כי מסקנה זו מולידה שורה של שאלות-משנה הנוגעות לאופן חישוב הפיצויים הסטטוטוריים, ובמרכזן האם תקרת הפיצוי תחושב לפי סעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים או לפי סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ז-2007, וכמה "הפרות" נכללות במסגרת העוולה הנמשכת מושא הבקשה. מדובר בשאלות שאינן פשוטות כלל ועיקר, אך הן חורגות מחוץ לגבולותיה של הבקשה דנן. אשר על כן, מן הראוי להותירן לעת מצוא.

10.

הבקשה נדחית איפוא. משנתבקשה תשובה לבקשה, יישאו המבקשות בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 7,500 ש"ח.