רע"א 1190/17 רענן קסל נ. אבטן יוחאי ועוד 78 אחרים

שתי בקשות רשות ערעור המופנות כלפי החלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ) בה"פ 53222-06-15 מיום 4.1.2017, בגדרה נדחו שתי בקשות לסילוקה על הסף של המרצת הפתיחה שהגישה קבוצת המשיבים 1 ברע"א 1190/17 (להלן: ההחלטה ).

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.המבקשים ברע"א 1190/17 (להלן: המבקשים ) ומשיבה 2 ברע"א 1190/17 הגישו עתירה מנהלית נגד היתר בניה שניתן לבניית מגדל מגורים במתחם בית החולים אסותא (עת"מ 2498/09; להלן: השכונה ). בפסק דין מיום 23.11.2010 נדחתה העתירה לבקשת המבקשים ומשיבה 2 (להלן: פסק הדין ), לאחר שהגיעו להסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט עם קבוצת רוכשים אשר התעתדה לרכוש את המקרקעין נשוא העתירה המנהלית (להלן: הסכם הפשרה ). הסכם הפשרה לא הוצג לבית המשפט.

ביום 15.3.2015 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין על ידי "העמותה למיצוי זכויות תושבי מתחם אסותא בת"א", בגדרה נטען כי הכספים וטובות ההנאה שהתקבלו במסגרת הסכם הפשרה שייכים לכלל תושבי השכונה. בהחלטה מיום 17.5.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי המסגרת הדיונית להעלאת טענות כאמור אינה בגדר העתירה המנהלית (בין היתר מאחר שמגדל המגורים נשוא העתירה כבר בנוי), כי אם במסגרת תובענה אזרחית חדשה. עוד קבע, כי ככל שמי מתושבי השכונה מעוניין להגיש הליך כאמור, עליו לעשות כן בשמו-שלו תוך ציון כתובתו כדי שניתן יהיה לאמת שאכן מדובר בתושב השכונה.

ביום 24.6.2015 הגישו שבעים ותשעה מתושבי השכונה, קבוצת המשיבים 1 (להלן: התושבים ), המרצת פתיחה המופנית נגד המבקשים ומשיבה 2 ונגד משיבים 4-3 ברע"א 1190/17 (להלן ביחד: המשיבים ) - עו"ד און צוק אשר ייצג את המבקשים ואת משיבה 2 במסגרת העתירה המנהלית שהגישו וכן עמותת תושבי מתחם אסותא (להלן: העמותה ) שבה חברים, בין היתר, המבקשים ושבחשבונה הופקדו שמונה מיליון ש"ח שהתקבלו במסגרת הסכם הפשרה. בגדר המרצת הפתיחה התבקש סעד הצהרתי לפיו המבקשים והמשיבים שימשו כנאמנים עבור תושבי השכונה ולכן כספים והטבות, לרבות מקומות חניה, שקיבלו במסגרת הסכם הפשרה הושגו עבור כלל תושבי השכונה.

2.ביום 14.10.2015 הגישו המבקשים בקשה לסילוק המרצת הפתיחה על הסף ולחילופין, להורות על העברת הדיון בה לפסים של סדר דין רגיל. משיב 3 הגיש אף הוא, ביום 15.12.2015, בקשה דומה ובתגובתה מיום 21.12.2015 הצטרפה העמותה לבקשה זו. בגדר בקשות אלה נטען, בין היתר, כי מדובר בתובענה לקבלת סעד כספי ולא בתובענה לסעד הצהרתי גרידא, ולפיכך היה על התושבים להגישה כתביעה אזרחית רגילה ולא כהמרצת פתיחה; וכי חלק מן הטענות העובדתיות שהועלו בתובענה אינן נתמכות בתצהיר. עוד נטען, כי התושבים נמנעו מציון מענם והמועד בו רכשו את זכויותיהם בדירות, באופן שאינו מאפשר לבדוק אם הם אכן תושבי השכונה. בנוסף, נטען כי חלק מן התושבים מנועים ומושתקים מהגשת תובענה נגד המבקשים והמשיבים; וכי התובענה הוגשה בשיהוי כבד מאחר שהוגשה כחמש שנים לאחר החתימה על הסכם הפשרה ומאחר שהכספים מכוחו שולמו זה מכבר. ביחס לאופן הגשת התובענה; נטען כי מפאת מורכבות הרקע העובדתי, טיב המחלוקות בין הצדדים והיקפן – אין היא מתאימה להידון בהליך של המרצת פתיחה. בנוסף, לטענת העמותה יש לסלק את התובענה על הסף מאחר שאין היא מגלה עילת תביעה נגדה, מה גם שמקומן של טענות לאי סדרים בפעילותה להתברר לפני רשם העמותות ולא לפני בית המשפט המחוזי. העמותה הוסיפה כי התושבים לא צירפו לתובענה את תושבי השכונה אשר רכשו זכות לקבלת מקום חניה בה, ומשכך הם משיבים דרושים בתובענה. התושבים, מצידם, התנגדו לבקשה. בין היתר, טענו הם כי ההליך נסב על שאלה משפטית שאינה מצריכה בירור עובדתי, והיא האם הכספים שהתקבלו במסגרת הסכם הפשרה הם כספים פרטיים שהמבקשים והמשיבים רשאים היו לקחת לביתם או שמא מדובר בכספים שהתקבלו עבור הציבור. עוד טענו התושבים כי מדובר בעניין הנוגע לנאמנות, אשר יש לבררו בדרך של המרצת פתיחה. לבסוף נטען, כי מאחר שהמבקשים והמשיבים העלימו את תוכן הסכם הפשרה מידיעת הציבור והטעו את דיירי השכונה באשר לשימוש שייעשה בסכום שהתקבל על פיו - אין מקום לטענות השתק, מניעות ושיהוי.

3.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף, תוך שהוא קובע כי המקרה דנן אינו נופל לגדר המקרים הקיצוניים המצדיקים סילוק על הסף; כי הפגמים עליהם הצביעו המבקשים והמשיבים, ניתנים לתיקון; וכי בשלב הראשוני שבו מצוי ההליך לא ניתן להכריע בטענות שעניינן השתק, מניעות ושיהוי. אשר לטענה לפיה יש להורות על סילוק ההליך על הסף, מאחר שמדובר בתובענה לקבלת סעד כספי; קבע בית המשפט כי הסעד העיקרי המבוקש בהליך הוא סעד הצהרתי לפיו המבקשים והמשיבים שימשו כנאמנים עבור כלל תושבי השכונה וכלל ההטבות שהתקבלו בהסכם הפשרה - הושגו בנאמנות עבורם. לבסוף, הורה בית המשפט כי התושבים יגישו תצהיר מתוקן לתמיכה בהמרצת הפתיחה ורשימה מפורטת הכוללת את מענו של כל אחד מן התושבים ואת התאריך שבו הפך לבעל זכויות בדירה בשכונה.

גם הבקשה החלופית להעברת הדיון בהליך לפסים רגילים נדחתה. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי בהתאם לתקנה 249 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) ומאחר שעסקינן בעניין הנוגע לנאמנות, יש לברר את ההליך על דרך של המרצת פתיחה. עוד קבע בית המשפט, כי עיון בתצהירים שהגישו הצדדים מעלה כי אין מדובר במחלוקת עובדתית מורכבת וכי דיון על דרך של המרצת פתיחה יהיה נוח ויעיל, מה גם שתקנה 258 לתקנות מסמיכה את בית המשפט להעביר את התובענה לפסים של תביעה רגילה בכל שלב וככל שיראה לנכון.

על החלטה זו נסבות בקשות רשות הערעור שלפני.

בקשת רשות הערעור מטעם המבקשים

4.

בגדר בקשת רשות הערעור מטעמם, חוזרים המבקשים על הטענות שהועלו לפני בית המשפט המחוזי, ומוסיפים כי אף לשיטת בית המשפט לא יהיה במתן סעד הצהרתי כדי לסיים את ההתדיינות בין הצדדים, ויהיה על התושבים לנקוט הליך נוסף לצורך השבת הכספים. בנוסף, טוענים המבקשים כי בית המשפט לא דן בטענתם לפיה אחד הסעדים שהתבקש בהמרצת הפתיחה - למינוי כונס נכסים לביצוע פסק הדין אשר יינתן - אינו סעד שניתן לבקשו במסגרת המרצת פתיחה וכי ממילא לא ניתן לעתור לסעד הצהרתי לביצוע זכות שטרם באה לעולם. המבקשים טוענים עוד כי קביעת בית המשפט לפיה בשלב בו מצוי הדיון אין באפשרותו להכריע בטענותיהם להשתק, מניעות ושיהוי מצד התושבים - לא נומקה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לא היה מקום לאפשר לתושבים לתקן את המרצת הפתיחה לאחר שזו הוגשה שלא בהתאם להחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, וכי היה על בית המשפט לחייבם בהוצאות, שכן קיבל, למעשה, את טענות המבקשים בעניין זה.

בקשת רשות הערעור מטעם העמותה

5.העמותה חוזרת על הטענות שהועלו בבית המשפט המחוזי, כפי שפורט לעיל, ומוסיפה כי בית המשפט כלל לא דן בטענתה לחוסר סמכות עניינית.

דיון והכרעה

6.לאחר ששקלתי את הבקשות ועיינתי במסמכים שצורפו להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות, וזאת בלי צורך להיזקק לתגובה.

7.כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור על החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי קבועה בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר מורה כדלקמן:

"רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

על פי הרציונאל העומד בבסיס סעיף זה,

המועד להשיג על "החלטה אחרת" של הערכאה הדיונית הוא בתום הדיון בתובענה כולה, בכפוף לכך שלאותה "החלטה אחרת" אין השפעה מכרעת על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון. ככל שיתברר בסופו של הדיון שאכן התקיימו הליכים מיותרים או שנגרם כתוצאה מההחלטות נזק, ניתן יהיה לפצות על כך את הצד הנפגע באמצעות פסיקת הוצאות או מתן כל סעד מתאים אחר [ראו: רע"א 6733/13 פקיד הסדר מקרקעין נ' אבולוף , פסקה 9 (6.11.2013) (להלן: עניין אבולוף ); רע"א 2856/12

כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקאות 12-7

(20.5.2012) . ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 201-200 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין )]. סבורני כי המקרה דנן איננו מצדיק סטייה מן הכלל האמור.

8.הטעם העיקרי לכך הוא שההחלטה מורה על המשך בירורו של ההליך. על פי ההלכה המושרשת בבית משפט זה, בקשות רשות ערעור המופנות כלפי החלטות של הערכאה הדיונית אשר דוחות בקשות לסילוק על הסף ומורות על המשך בירור ההליך תתקבלנה אך במקרים חריגים ונדירים [ראו למשל: רע"א 6840/15 עיריית חולון נ' בילו , פסקה 8 (21.12.2015); עניין אבולוף , פסקה 10; בן-נון וחבקין 208-207]. הלכה זו עולה בקנה אחד הן עם העיקרון לפיו בית המשפט יורה על סילוק תובענה על הסף במקרים קיצוניים בלבד והן עם האפשרות לפצות את הנתבע, במידת הצורך, בדרך של השתת הוצאות, וזאת על מנת שלא לפגוע בזכותו של התובע לקבל את יומו בבית המשפט [ראו למשל: ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ , פסקאות יב-יג (4.6.2007)]. לדידי, נסיבות המקרה דנן מובילות למסקנה כי אין מדובר באחד מאותם מקרים שבהם מוצדק להפעיל ביקורת ערעורית כבר בשלב זה של ההליך, ומכל מקום, איני סבור כי המשך ניהול ההליך במתכונתו הנוכחית עלול להסב למבקשים או לעמותה נזקים שאינם ניתנים לפיצוי על דרך של פסיקת הוצאות בסופו.

9.גם לגופם של דברים, לא שוכנעתי כי נפלה טעות כלשהי בהחלטה. בענייננו, הורה בית המשפט המחוזי על תיקון הפגמים שנפלו בהמרצת הפתיחה, וקבע כי הטענה לפיה מדובר בתובענה שאינה ראויה לבירור בדרך של המרצת פתיחה אינה מצדיקה סילוק על הסף. תיקון כתבי טענות הוא נושא מובהק הנתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית. במקרים נדירים בלבד, מקום שנמצאה חריגה קיצונית מתחום שיקול הדעת הסביר, תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעת זה [רע"א 4700/09 עטרת תעשיות (1996) בע"מ נ' בר , פסקה 2 (2.8.2009); רע"א 6462/00 עמותת ז.פ. נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

(21.10.2001); בן-נון וחבקין 204]. במקרה שלפני, אין כל בסיס להתערבות בהחלטה האמורה, אשר הולמת את הכלל המורה לנהוג בסמכות הסילוק על הסף בזהירות מופלגת ולהפעילה במקרים יוצאי דופן בלבד, ומאפשרת לתושבים לקבל את יומם בבית המשפט.

כמו כן, השתכנעתי כי בנסיבות המקרה דנא החלטת בית המשפט שלא להכריע בטענות להשתק, למניעות ולשיהוי מצד התושבים אינה פוגעת במבקשים או בעמותה באופן ממשי שלא ניתן יהיה לפיצוי, וכי בשלב זה אין מדובר בניהול של הליך מיותר. זאת, בין היתר, בשל העובדה שבית המשפט לא דחה טענות אלה, כי אם קבע שיש לבררן לאחר שיונח לפניו חומר ראייתי נוסף. בנסיבות אלה, דעתי היא כי אין מקום, בשלב זה, להביע עמדה בשאלות המהותיות הנוגעות לטענות ההשתק, המניעות והשיהוי במסגרת ביקורת ערעורית על החלטת בית המשפט [השוו: אבולוף , פסקה 11].

10.אשר להחלטה להמשיך ולדון בהליך על דרך של המרצת פתיחה; השאלה אם הליך של המרצת פתיחה הוא ההליך הראוי לבירור המחלוקת בין בעלי דין נתונה לשיקול דעת הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, דרך כלל, בשיקול דעת זה, ותעשה כן רק אם שוכנעה כי ההליך מקפח את אחד מבעלי הדין או שנפלה טעות בולטת בשיקול דעת הערכאה הדיונית [ע"א 17/84 מלכין אלקטרוניקס אינטרנשיונל אינק. נ' החברה אי.טי.טי. שאוב לורנץ - בטריבסגזלשפט מ.ב.ה. , פ"ד מא(2) 417, 418 (1987); רע"א 8269/07 גונן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 4 (21.10.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 728 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: גורן ); בן-נון וחבקין 203]. במקרה דנן, קבע בית המשפט המחוזי כי "דיון על דרך המרצת פתיחה אכן יהיה נוח ויעיל, וכי זכויות המבקשים לא תקופחנה... בנוסף, אין כל מניעה שיזומנו ויחקרו עדים בכפוף לרשות שתינתן על ידי בית המשפט ומשכך לא ניתן לטעון כי לא יעשה צדק עם הצדדים...". החלטה זו, אשר ניתנה בהתבסס על תצהירי הצדדים ועל טענותיהם לפני בית המשפט, מקובלת עלי. ממילא, בהינתן האפשרות לזמן עדים, איני סבור כי עלה בידי המבקשים והעמותה להוכיח כי תיגרם פגיעה כלשהי בזכויותיהם הדיוניות [ראו: ע"א 610/81 נוטקוביץ נ' נוטקוביץ , פ"ד לו(3) 495, 497 (1982)]. אשר להחלטה להימנע מחיוב התושבים בהוצאות; על החלטה מסוג זה לא תינתן רשות ערעור [ראו: סעיף 1(8) ל צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) , התשס"ט-2009], ואף אלמלא הוראותיו של צו זה, הרי שהתערבות ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה תיעשה רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית [ראו: ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון , פ"ד לג(1) 509, 510 (1979)]. איני סבור כי המקרה שלפני נמנה על אותם מקרים חריגים.

11.אף לגופו של עניין, סבורני כי לא נפל פגם בהחלטה לדחות את בקשתם החלופית של המבקשים ושל העמותה. ראשית, כאמור, מקובלת עלי מסקנת בית המשפט לפיה הסעדים המבוקשים בהמרצת הפתיחה הם סעדים הצהרתיים, ואף אם ינבע מהם שווי כספי, הרי שאין מדובר בסעד כספי שנוסח כסעד הצהרתי על מנת להימנע מתשלום אגרה באופן שייצור פיצול הדיון שלא לצורך [השוו: ע"א 2106/91 מזור נ' וחידי , פ"ד מז(5) 788, 793-792 (1993) (להלן: עניין מזור ); ר"ע 422/86 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' ארגון סוכני הגז בישראל , פ"ד מ(3) 811 (1986) (להלן: עניין פזגז )]. זאת ועוד, התושבים ביקשו סעדים שעניינם מתן הוראות לנאמנים, אשר מעוגנים במפורש בגדר תקנות 249(4) ו-249(5) לתקנות, ואף הסעד שעניינו מינוי כונס נכסים לצורך ביצוע פסק הדין (ככל שההליך יוכרע לטובת התושבים) הוכר בפסיקת בית משפט זה כסעד שניתן לבקש במסגרת הליך של המרצת פתיחה [ע"א 846/75 עוניסון - חברה לבנין בע"מ נ' דויטש , פ"ד ל(2) 398, 402-401 (1976); גורן , 733]. מכל מקום, זה מכבר נפסק כי רשימת העניינים שיכולה להתברר בהמרצת פתיחה אינה רשימה סגורה [עניין מזור , עמ' 792]. בנוסף, קיומה של מחלוקת עובדתית אינו שולל את ההצדקה לניהול התובענה בדרך של המרצת פתיחה. אף שבגדר המרצת הפתיחה הועלו טענות שעניינן תרמית, בסופו של יום, השאלה אם תובענה ראויה להתברר על דרך המרצת פתיחה תוכרע על יסוד המורכבות העובדתית של ההליך. בעניין זה קבע בית המשפט, על סמך תצהירי הצדדים והטענות שהועלו לפניו, כי אין מדובר במחלוקת עובדתית מורכבת [השוו: ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר , פ"ד מט(2) 233, 240-239 (1995); רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג , פסקה 3 (5.2.2007); גורן 722]. איני רואה להתערב במסקנה זו.

12.אף לא ראיתי לקבל את טענות העמותה להיעדר יריבות ולחוסר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי. העמותה עצמה אינה חולקת על כך שהכספים שהתקבלו במסגרת הסכם הפשרה הופקדו בקופתה, ודי בכך כדי להצדיק את קיומו של הדיון גם בעניינה, למצער בשלב זה. זאת ועוד, בניגוד לטענת העמותה, התושבים אינם טוענים לאי סדרים בפעילותה, כי אם לכך שהכספים שהופקדו בקופת העמותה הם כספי ציבור אשר נועדו לטובת כלל תושבי השכונה. כך או כך, ככל שיתברר בהמשך הדיון כי לא היה מקום לצרף את העמותה כמשיבה להליך או כי מקומן של טענות התושבים להתברר לפני רשם העמותות - הרי שהתובענה נגד העמותה תידחה, וניתן יהיה לפצותה באמצעות השתת הוצאות על התושבים [השוו: עניין פזגז , פסקה 1; עניין אבולוף , פסקה 10]. אשר לטענת העמותה בדבר אי צירוף כלל תושבי השכונה; אף כי לא נעלמה מעיני העובדה שבית המשפט לא דן בטענה זו,

החלטה בדבר צירופו של בעל דין לתובענה היא החלטה הנוגעת בעיקרה לאופן ניהול הדיון. בעניינים אלה מוקנה לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטותיה אלא במקרים חריגים, אשר אינם מתקיימים בענייננו. כך או כך, חזקה על בית המשפט המחוזי כי ידון בטענה זו לגופה, וממילא, ככל שיסבור בהמשך שנוכחותם של כלל תושבי השכונה דרושה (ואיני נוטע מסמרות בעניין זה), מוסמך הוא להורות על צירופם בכל שלב משלבי הדיון [תקנה 24 לתקנות; גורן 155-154. השוו גם: רע"א 9022/14 זהביאן נ' מובדי , פסקה 19 (2.2.2015)].

13.על רקע כלל האמור לעיל, הבקשות נדחות. משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.