רע"א 8834/15 אפלייד מטריאלס אינק' נ. צבי להט

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' אבניאלי) מיום 23.11.2015, בה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי.

1.המשיב, בעל מומחיות בתחום המיקרואלקטרוניקה, הגיש ביום 27.1.2011 תביעה נגד המבקשת (חברה הרשומה בארצות הברית) ונגד אדם נוסף בשם קוברסקי, גם הוא מדען העוסק בתחום המדובר. בכתב התביעה טען המשיב, בין היתר, כי המבקשת עושה שימוש שלא כדין באמצאות, רעיונות, ידע וטכנולוגיה שבבעלותו.

לפי הנטען בכתב התביעה, בשנת 1999 פנו נציגים של המבקשת למשיב וביקשו ממנו סיוע בתחום מומחיותו. בסמוך לכך, פנה המשיב לקוברסקי (שהיה מכר ותיק שלו) לצורך שיתוף פעולה בחיפוש אחר מענה לצרכי המבקשת. המשיב וקוברסקי הסכימו שהאחרון יועסק על ידי חברה שבבעלותו של המשיב, וכעבור מספר חודשים נסע קוברסקי מטעם המשיב והציג בפני המבקשת מצגת מקצועית עליהם עמלו השניים.

לטענת המשיב, לאחר שובו של קוברסקי ארצה, הלה "התחמק" ממנו וביקש למוסס את הקשר שביניהם וכן את הקשר שבין המשיב למבקשת. בהמשך עזב קוברסקי את עבודתו אצל המשיב, לאחר שקיבל, לדבריו, הצעת עבודה מפתה בארצות הברית. אלא שלדברי המשיב, בחלוף מספר שנים, בשלהי שנת 2004, בעקבות "עיון אקראי" במרשם הפטנטים האמריקאי, התברר לו שהמבקשת רשמה פטנטים המבוססים על הידע, הטכנולוגיות ודרכי הביצוע שהוצגו בפניה בשעתו במצגת מטעמו. עוד התברר למשיב שקוברסקי עבר לעבוד כשכיר אצל המבקשת. בעקבות גילויים אלה, פנה המשיב למבקשת באופן מיידי וביקש את תגובתה, אולם זו לא נתקבלה.

בחלוף מעט למעלה מחמש שנים נוספות, בחודש פברואר 2010, פנה המשיב לחברת בת של המבקשת הפועלת בישראל בדרישה "לקבל הסברים". בחודשים שלאחר מכן נערכו פגישות בין המשיב לנציגי המבקשת, בעקבותיהן הגיש המשיב את תביעתו.

2.ביום 1.5.2011, כשלושה חודשים לאחר הגשת התביעה, הגישה המבקשת בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות. המשיב הגיב לבקשה ביום 11.7.2011, וביום 6.9.2011 השיבה המבקשת לתגובת המשיב. אלא שהזמן חלף, המותב התחלף, טענות סף של הצדדים בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי נדונו והוכרעו, והכרעה בטענת ההתיישנות – אין. [אציין כי בקשת המשיב לקבלת היתר המצאה מחוץ לתחום בכל הקשור לתביעה נגד קוברסקי נדחתה, ואין הוא בעל דין בהליך דנן (ר' החלטת השופט מזוז ב רע"א 4330/15 להט נ' קוברסקי (9.12.2015))].

ביום 28.6.2015, כחמש שנים וחצי לאחר הגשת התביעה, קיים בית משפט קמא דיון בו נחקר המשיב על תצהירו בשאלת ההתיישנות (אציין כי התיק הועבר לטיפולה של כב' השופטת אבניאלי רק בשנת 2015). הצדדים סיכמו טענותיהם בסוגיה בכתב, והחלטת בית משפט קמא מושא הבקשה דנן ניתנה כאמור ביום 23.11.2015. כך הגענו עד הלום, למצב בו בקשת רשות ערעור בנוגע לטענת סף מוכרעת למעלה מחמש שנים לאחר הגשת התביעה.

3.בהחלטתו, ציטט בית משפט קמא מדבריו של המבקש, שטען כי נודע לו על דבר רישום הפטנטים בארצות הברית בעקבות "עיון אקראי" במרשם הפטנטים בחודש דצמבר 2004. בית המשפט קבע כי טענה זו של המשיב לא נסתרה, ומשעה שתביעתו הוגשה לפני שחלפו שבע שנים מהמועד הנ"ל – אין לקבוע כי זו התיישנה.

באשר לטענת השיהוי, בית משפט קמא קבע כי המשיב אמנם "לא פעל בשקידה ראויה בכל הקשור להגשת התביעה ובכל הקשור למגעים עם המבקשת", וכי המתין למעלה משש שנים עד שפנה שוב למבקשת בנושא הפטנטים. אף על פי כן, בית המשפט לא השתכנע כי המשיב נטש את זכות התביעה או שהמבקשת שינתה מצבה לרעה באופן המצדיק דחיית התביעה.

משנדחו טענות המבקשת להתיישנות ושיהוי, הגישה זו את הבקשה שלפניי.

4.המבקשת טוענת, בין היתר, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל משנת 1999, או לכל המאוחר עם הגשת הבקשה לרישום הפטנטים בשנת 2001; כי הנטל להוכיח כי התקיימו חריגים המצדיקים את דחיית מרוץ תקופת ההתיישנות, מוטל על המשיב, והוא לא עמד בו; כי שגה בית משפט קמא בקבעו שהמשיב לא זנח את זכות התביעה; וכי למבקשת נגרם נזק ראייתי בשל חלוף השנים.

המשיב, מנגד, טוען כי בקשת המבקשת היא חלק מטקטיקה שנועדה לחמוק מבירור התביעה; כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור; וכי מדובר בהחלטה המבוססת על קביעות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן. לגופם של דברים, המבקש טוען כי הוכיח את טענותיו בעניין ההתיישנות בעת שנחקר בבית משפט קמא, וכי טענותיו בעניין זה לא נסתרו. באשר לטענת השיהוי, המשיב טוען כי זו לא נטענה על ידי המבקשת בבקשת הסילוק, ועל כן מהווה הרחבת חזית; כי לא הוכח שהוא ויתר על זכותו לתבוע; וכי סילוק על הסף מהווה סעד חמור שאין לתתו בקלות.

5.לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית משפט קמא, בבקשה ובתגובה על נספחיהן, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, הגם שמדובר במצב גבולי על פניו.

כידוע, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מן היום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958) (להלן: חוק ההתיישנות או החוק ). בבקשה לסילוק על הסף (שהוגשה כאמור עוד בשנת 2011), טענה המבקשת כי התביעה התיישנה, וכי בנסיבות המקרה לא התקיימו חריג "התרמית" (סעיף 7 לחוק) וחריג ה"התיישנות שלא מדעת" (סעיף 8 לחוק). טענת השיהוי לא בא זכרה בבקשת הסילוק.

בתגובתו של המשיב לבקשה לסילוק על הסף (שהוגשה גם היא בשנת 2011), טען המשיב כי תביעתו לא התיישנה, מן הטעם שמדובר ב"עוולה מתמשכת" אשר יש להחיל עליה את סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף זה קובע כי אם היה המעשה או המחדל נמשך והולך – יש לראות את "היום שבו חדל" כיום לידת עילת התובענה . המשיב לא התייחס בתגובתו לעניין תחולתם של החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו-8 לחוק, הגם שהוא טען כי "העסקתו של קוברסקי אצל הנתבעת נעשתה תוך תרמית והסתרת עובדה זו מהתובע" (פס' 15 לתגובתו, נספח 4 לבקשה דנן).

6.בסיכומי המשיב בסוגיית התיישנות (שהוגשו כאמור בשנת 2015), התייחס המשיב באופן מפורש לתחולתם של החריגים הנ"ל המשהים את מירוץ ההתיישנות. המשיב טען לתחולת סעיף 8 לחוק, מן הטעם שהעובדות המהוות את עילת התובענה נודעו לו רק בשנת 2004, עת ערך את אותו "חיפוש אקראי" במרשם הפטנטים האמריקאי. כן טען המשיב לתחולת סעיף 7 לחוק, שכן לדבריו, בינו לבין קוברסקי שררו יחסי אמון, ולכן סבר כי ככל שתחול התקדמות מול המבקשת, הוא יעודכן על כך מיד. אלא שהעסקתו של קוברסקי אצל המבקשת נעשתה בתרמית והוסתרה ממנו, ועקב כך הגיעו לידיו העובדות המהוות את עילת התובענה במועד מאוחר.

7.בית משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות, לאחר שקבע כי לא נסתרה טענת המשיב כי רישום הפטנט המפר (לכאורה) התגלה לו רק בשנת 2004, קרי מעט פחות משבע שנים לפני שהוגשה התביעה. דיונו של בית משפט קמא בנקודה זו היה קצר ותמציתי, מבלי שנדונו טענות בדבר תחולתם של החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות.

על פני הדברים, טענת המשיב לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות מעוררת קושי של ממש. סעיף 8 קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן , תתחיל ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע עובדות אלה". כידוע, המבחן שאומץ לעניין תחולתו של כלל הגילוי המאוחר הוא מבחן אובייקטיבי ( ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל ,

פסקאות 55-47 (19.9.2010); טל חבקין התיישנות

158 (2014) (להלן: חבקין )).

בנסיבות המקרה דנן, היה זה המשיב שהעיד בחקירתו הנגדית כי גילה על דבר ההפרה הנטענת בעקבות "עיון אקראי" במרשם הפטנטים האמריקאי בשנת 2004. המשיב הסביר כי "באופן אקראי בדקתי... אני מתכוון שיום אחד אתה קם בבוקר ובודק פטנטים של מישהו... זה היה משהו אקראי, כלומר אני ישן על זה ולמחרת אני בודק". עוד אישר המשיב כי מדובר במרשם הפתוח לעיני הציבור, וכי כבר בחודש אוגוסט 2001 פורסמו פרטיו של הפטנט-המפר במרשם האמור (פרוטוקול מיום 28.6.2015, עמ' 9-8).

לטעמי, מצב דברים זה, בו העובדות המהוות את עילת התובענה הנטענת פורסמו במאגר פומבי הפתוח לעין הציבור (הגם שבארצות הברית), ספק רב אם מתיישב עם הטענה כי לא ניתן היה למנוע את אי גילוי העובדות בזהירות סבירה. המשיב אישר כי יכול היה לבדוק את מרשם הפטנטים שנים קודם לכן, ומטעמים של אקראיות ומקריות בדק את הפטנטים הרשומים על שם קוברסקי רק בשנת 2004. בכך אין כדי להכניסו תחת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

8.חריג נוסף אליו התייחס המשיב בסיכומיו בבית משפט קמא ובתשובתו לבקשה דנן, הוא חריג התרמית הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות. הנטל להוכיח טענת תרמית מוטל על כתפי הטוען לה, ועליו לפרט את העובדות המהוות את העובדות שלשיטתו מהוות תרמית. בנוסף, אם לא יעלה בידו להוכיח בראיות את טענת התרמית, בית המשפט לא יידרש לה ( חבקין , עמ' 152-151 והאסמכתאות שם).

במקרה דנן, אף שטענת התרמית הועלתה על ידי הצדדים בסיכומיהם בסוגיית ההתיישנות, בית משפט קמא כלל לא דן בה, אלא הסתפק בקביעה הכללית כי טענת המשיב לפיה רק בשנת 2004 נודע לו דבר הרישום המפר – לא נסתרה. בנסיבות אלו, התלבטתי אם יש מקום להחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך הכרעה בטענה זו (וזאת אף שהנטל להוכיח את טענת התרמית מוטל על כתפי המשיב, ואף שמדובר בנטל שאינו קל). אלא שבנסיבותיו החריגות של התיק דנן (שהתביעה בו הוגשה לפני למעלה מחמש שנים), ובהנחה שטענת התרמית ממילא כרוכה גם בטענות הקשורות בתביעה העיקרית לגופה, לא מצאתי לנכון לעשות כן, ולטעמי יש לאפשר לבית משפט קמא להמשיך בניהול ההליך, תוך שכל טענותיה של המבקשת שמורות לה לשלב הערעור.

אזכיר, כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף שמורה למקרים חריגים ונדירים, כגון כאשר ניהול ההליך ישפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים, כאשר קיים חשש ממשי לניהול הליך סרק, וכאשר ניכר כי הערכאה הדיונית טעתה טעות ברורה (ראו, בין היתר, רע"א 6840/15 עיריית חולון נ' בילו , פסקה 8 והאסמכתאות שם

(21.12.2015); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 208-207 והאסמכתאות שם (מהדורה שלישית, 2012)). אין לכחד כי המקרה דנן הוא מקרה גבולי,

וכי על פני הדברים קיימת תשתית להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא. ואולם, לאור ההלכה הנוהגת כמפורט לעיל; ובהתחשב בכך שטענותיה של המבקשת שמורות לה לשלב הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ככל שיוגש; ומשלא נטען על ידי המבקשת כי ניהול ההליך עלול לגרום לה נזק ממשי כתוצאה מכך שבקשתה לא תידון כעת, לא מצאתי להיעתר לבקשה (ראו והשוו גם רע"א 6786/13 אי אונליין קפיטל (אי.או.סי) בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב , פסקה 7 (12.3.2014)). דברים אלה יפים גם ביחס לטענת השיהוי שהעלתה המבקשת, שגם היא, על פני הדברים, אינה נעדרת ביסוס (ומבלי שנעלם מעיניי כי הועלתה לראשונה בתשובת המבקשת לתגובת המשיב לבקשת הסילוק על הסף).

9.אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.