רע"א 4330/15 צבי להט נ. ניקולאי קוברסקי

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) מיום 20.5.2015 בע"ר 63261-02-15, שקיבל ערעור על החלטת כב' הרשמת השופטת א' נחליאלי- חיאט מיום 15.1.2015 בת"א 51038-01-11, וביטל את היתר ההמצאה שניתן למבקש מחוץ לתחום השיפוט עבור המשיב 1 (להלן: המשיב ).

2.

המבקש הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיב ונגד המשיבה 2, חברת אפלייד

מטריאלס

ארה"ב (להלן: אפלייד ארה"ב ) . בתביעה נטען כי בשנת 1999, בעקבות פנייה של סמנכ"ל אפלייד ארה"ב אל המבקש על-מנת שזה האחרון יסייע למצוא פתרון לציפוי פרוסות סיליקון בנחושת, סוגיה בתחום המיקרו-אלקטרוניקה, פנה המבקש אל המשיב, מכר ותיק שלו, לצורך שיתוף פעולה למציאת הפתרון. מאוחר יותר נכרת בין המבקש למשיב הסכם. בהסכם נקבע, כי אם תיישם אפלייד ארה"ב את הפתרון המוצע על-ידי השניים, תעסיק חברת Tamhil-Tek Ltd. (להלן: תמהיל ), שהמבקש הוא בעל השליטה בה ומשמש המנכ"ל, את המשיב לענין יישום הפתרון אצל אפלייד

ארה"ב. עוד נטען, כי לאחר שהציג המשיב את הפתרון לאפלייד

ארה"ב, התרשמה האחרונה כי הפתרון אכן נותן מענה לבעיה. עם זאת, כעבור זמן מה נשחק הקשר בין אפלייד ארה"ב למבקש, ו גם המשיב הודיע למבקש כי הוא לא יוכל להמשיך לסייע לו מאחר שקיבל הצעת עבודה בארה"ב. המבקש סבר כי אפלייד

ארה"ב ויתרה על שירותיו, אך לאחר זמן מה עיין המבקש במרשם הפטנטים בארה"ב וגילה כי אפלייד ארה"ב רשמה פטנטים על שמה בגין הידע, הטכנולוגיה ודרכי הביצוע שלו. כן נטען כי המבקש גילה שהמשיב הועסק אצל אפלייד ארה"ב.

1.

המבקש המציא את כתב התביעה לאפלייד

ארה"ב באמצעות חברת אפלייד ישראל בע"מ (להלן: אפלייד ישראל ) שהיא חברה בת של אפלייד

ארה"ב. בקשתה של אפלייד ארה"ב למחיקה על הסף של התביעה מן הטעם שהיא לא הומצאה לה כדין, נדחתה על-ידי כב' הרשמת.

2.

אשר למשיב, כתב התביעה הומצא לו לאחר שהמבקש קיבל היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, והמשיב הגיש בקשה לביטול היתר ההמצאה. כב' הרשמת דחתה את הבקשה. נקבע, כי כתב התביעה מעורר שאלות רציניות שיש לדון בהן, ביניהן השאלות האם המשיב הפר את התחייבותו בעצם התנהלותו מול אפלייד

ארה"ב שהובילה לבסוף להעסקתו על-ידה; האם בהתאם להסכם אמור היה המשיב לעבוד תחת המבקש או תחת תמהיל; והאם המשיב, יחד עם אפלייד

ארה"ב, גזלו את הפטנטים של המבקש. כמו כן נקבע, כי במקרה דנן חלה תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) , לפיה רשאי בית המשפט להתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה משום שמדובר בבעל דין דרוש או נכון בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. בהקשר זה נקבע, כי התובענה נגד אפלייד ארה"ב הוגשה כהלכה וכי היא הומצאה כדין בתחומי המדינה. אשר להיותו של המשיב בעל דין דרוש או נכון, נקבע כי הטענות המועלות נגדו חופפות לטענות המועלות נגד אפלייד ארה"ב, וכך גם המצע העובדתי שהונח בתביעה, ועל כן יש מקום לברר הכול במאוחד. לבסוף, נקבע כי אין צורך לדון בטענה בדבר נאותות הפורום, שכן משנקבע כי הסמכות לדון בתביעה נגד אפלייד

ארה"ב היא בישראל, יש אינטרס מובהק שהדיון בתביעה נגד המשיב תתברר יחד עמה. מעבר לכך, עמד בית המשפט על כך שקיימות זיקות רבות לישראל.

3.

על החלטה זו הגישו המשיבים ערעור. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע'

צ'רניאק ) דחה את הערעור על החלטת כב' הרשמת בדבר המצאתה כדין של התובענה לאפלייד ארה"ב. ואולם, לגבי החלק הנוגע להיתר ההמצאה למשיב, קיבל בית המשפט את הערעור וביטל את היתר ההמצאה. הנמקתו לכך הייתה כי בכתב התביעה לא נדרש סעד כלשהו כנגד המשיב, ועל כן לא קמה עילת תביעה נגדו. הודגש, כי בחקירתו הנגדית של המבקש הבהיר הלה כי כל רצונו הוא לאכוף על המשיב לעבוד אצלו. בית המשפט פסק הוצאות לטובת המשיב בסך של 30,000 ₪.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

4.

בבקשה נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא שגוי, וכי על בית משפט זה להתערב בו. במישור העקרוני נטען, כי הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) לא חלה על המקרה דנן שכן הן החלטת הרשמת והן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתנו שניהם באותה ערכאה. יתר על כן נטען, כי הבקשה אף מעוררת שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים להליך. לגופו של ענין נטען, כי שגה בית משפט קמא משביטל את היתר ההמצאה, שכן בניגוד לקביעתו כתב התביעה מגלה עילה נגד המשיב. הודגש, כי יסודה של העילה האמורה הוא בהפרת ההסכם בין המבקש למשיב ובהמחאת הידע לאפלייד ארה"ב, וכי הסעדים

שהתבקשו בתביעה שהופנו כלפי אפלייד ארה"ב, כוחם יפה גם כלפי המשיב. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא משהתעלם מטענתו החלופית של המבקש בערעור לפיה המשיב הוא בעל דין דרוש לפי תקנה 500(10) לתקנות.

5.

לאחר העיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6.

ראשית לטענה הכללית לפיה על הבקשה לא חלות אמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה . אכן, בפסיקת בית משפט זה הובעה בעבר הדעה, באוביטר , לפיה כשבקשת רשות הערעור מתייחסת לפסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי, לא חלות אמות המידה לקבלת הבקשה שנקבעו בהלכת חניון חיפה (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ , פ"ד נא(3) 789, 796-795 (1997)); אך יוער כי עדיין אין פירושו של דבר כי יש להחיל במקרה כזה אמת מידה זהה לזו שחלה במקרה של ערעור ראשון (ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ , פסקה 5 לפסק-דינו של השופט א' גרוניס (6.4.2008); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 225-223 (מהדורה שניה, 2012)). עם זאת, דומה כי הגישה הרווחת בפסיקה כיום - וזו גם עמדתי - היא שונה, ולפיה גם בנסיבות כגון דא חלות אמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה (ראו למשל רע"א 7884/13 אור ים עיבוד שבבי בע"מ נ' IMI Defense , פסקה 3 והאסמכתאות המובאות שם (20.11.2013)).

ומכאן לענייננו. איני סבור שהבקשה דנן מעוררת שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים להליך, כפי הנטען, ועל כן אין הבקשה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ב"גלגול שלישי" בהלכת חניון חיפה , החלות כאמור בענייננו. השאלה המתעוררת במקרה זה, אם קיימת עילת תביעה המצדיקה דחיית הבקשה לביטול היתר ההמצאה אם לאו, היא שאלה עובדתית הקשורה לנסיבות המקרה הספציפי.

7.

למעלה מן הצורך יצוין, כי עיון בכתב התביעה אכן מגלה - כפי שעמד על כך בית משפט קמא בערעור - שנגד המשיב לא נתבע כל סעד, אף שנטענו טענות לגבי הפרת ההסכם, ועל כן קיים קושי להצביע על קיומה של עילת תביעה כפי שנדרש לעשות לצורך קבלת היתר המצאה (ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ'

CAE Electronics Ltd , פסקאות 8-7 (4.9.2007); רע"א 9328/12 נירימליק בע"מ נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה , פסקה 7 (21.4.2013) ). לא מן הנמנע כי השמטה זו היא טעות גרידא, אולם אין בכך כדי לסייע למבקש, שכן הנטל להראות קיומה של עילת תביעה, כמו גם עילת המצאה, מוטל בשלב זה עליו. מכל מקום, ייתכן שהענין יכול לבוא על פתרונו באמצעות הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה ועמה בקשה חדשה לקבלת היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. יצוין כי לא נעלם מעיניי שהתביעה הוגשה אך כפסע לפני תום מרוץ ההתיישנות, אך בכל מקרה אין בכך כדי להביע עמדה לפיה דינן של בקשות אלה, ככל שיבחר המבקש להגישן, הוא בהכרח דחייה. כמובן, ככל שתוגשנה בקשות כאמור, וככל שיידרש לכך בית המשפט הדן בתיק, יפסוק הלה בענין זה כידיעתו וכהבנתו.

8.

כאמור, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.