רע"א 4330/15 צבי להט נ. ניקולאי קוברסקי

1.

לפניי בקשה מטעם המשיבים למחיקת בקשת רשות הערעור שבכותרת על הסף מחמת איחור נטען בהגשתה. המבקש מתנגד לבקשה, ולחלופין עותר לקבלת ארכה בדיעבד להגשת בקשת רשות הערעור.

2.

בקשת רשות הערעור נסבה על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בגדרו התקבל ערעור על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי בעניין היתר המצאה מחוץ לתחום והפורום הנאות לדון בתובענת המבקש כנגד המשיבים. בפסק הדין - אשר ניתן ביום 20.5.2015 בהיעדר הצדדים - נקבע כי היתר ההמצאה מחוץ לתחום ביחס למשיב 1 בטל, וכי סוגית נאותות הפורום תוחזר לבחינה מחודשת של כב' הרשמת (להלן: פסק הדין ). בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 22.6.2015, וצוין בה כי פסק הדין הומצא למבקש ביום 9.6.2015.

3.

לטענת המשיבים, עיון במערכת "נט המשפט", כמו גם בירור שנערך עם מזכירות בית המשפט המחוזי, העלו כי פסק הדין הומצא למשרדו של בא כוח המבקש באמצעות הפקסימיליה בשעות הבוקר של יום 21.5.2015. משכך, בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור. בתגובה לבקשת הסילוק חזר המבקש וטען כי עותק מפסק הדין הומצא לו ביום 9.6.2015 (הכוונה היא ככל הנראה להמצאה באמצעות דואר רשום - ג'ל'). על פי הנטען, "בעת הכנת בקשת הערעור" עמד לנגד עיניו של בא כוח המבקש העותק האמור של פסק הדין, ו"ככל שנשלח העתק בפקס, הרי שזה לא נמצא בין הניירת בתיק" ולא עמד לפני בא כוח המבקש לצורך חישוב המועד להגשת ההליך (סעיף 3 לתגובה). המבקש הוסיף וטען, כי בדיקה במערכת "נט המשפט" מעלה שההמצאה באמצעות הפקסימיליה בוצעה ביום 21.5.2015 בשעה 7:37 בבוקר, וכי מאחר שלא מדובר בשעות הנקובות בתקנה 497א(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) - הרי שלא מדובר בהמצאה כדין. לחלופין וככל שייקבע כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, עתר המבקש לקבלת ארכה להגשתה עד למועד ההגשה בפועל. זאת בשים לב, בין היתר, לכך שמדובר באיחור של יום אחד בלבד, ולכך שהמשיבים היו מודעים לכוונתו להשיג על פסק הדין. בתשובה לתגובה אותה הגישו המשיבים בהתאם להחלטתי הביעו הם את התנגדותם למתן הארכה המבוקשת, תוך שהבהירו כי אין ממש בטענה לפיה היו מודעים לכוונת המבקש להגיש את בקשת רשות הערעור.

4.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי בקשת רשות הערעור אכן הוגשה באיחור, כפי טענת המשיבים. עם זאת, דומני כי בנסיבות העניין יש מקום להיעתר לבקשת המבקש למתן ארכה בדיעבד עד למועד ההגשה במועד, וזאת תוך חיובו בהוצאות. אפרט בקצרה את הטעמים להכרעתי.

5.

אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי מן הרישום המופיע במערכת "נט המשפט" עולה שפסק הדין הומצא למשרד בא כוח המבקש בשעות הבוקר של יום 21.5.2015, אף שלא הובאה אינדיקציה לביצוע ווידוא טלפוני ועריכת תרשומת מתאימה. עיון בתגובת המבקש לבקשת הסילוק, ובפרט בתצהיר הלקוני (מטעם בא כוח המבקש) אשר תומך בה, מעלה כי לא נטענה טענה ברורה וחד משמעית בדבר אי קבלת פסק הדין באמצעות הפקסימיליה במועד האמור , כנדרש על מנת שההמצאה לא תיחשב המצאה כדין (תקנה 497א(א1) לתקנות). ודוק: הטענה כי עותק פסק הדין אשר נשלח "לא נמצא בין הניירת בתיק", וכי במועד הכנת בקשת רשות הערעור עמד לנגד בא כוח המבקש עותק פסק הדין אשר הומצא לו בדואר רשום, בוודאי אינה שקולה לטענה -אשר לא נטענה כאמור - לפיה פסק הדין כלל לא התקבל באמצעות הפקסימיליה.

6.

זאת ואף זאת: העובדה כי שעת שליחת הפקסימיליה לא באה בגדרי השעות הנזכרות בתקנה 497א(1) לתקנות אינה מאיינת את ההמצאה, כפי טענה המבקש. כך, בשים לב לסיפא של התקנה האמורה, ממנה עולה כי המצאה בפקסימיליה המבוצעת לאחר השעה 13:30 ביום מסוים, תיחשב כאילו בוצעה ביום החול הסמוך שלאחר מכן. בענייננו, משפסק הדין נשלח ביום 21.5.2015 בשעה 7:37 בבוקר (לאחר השעה 13:30 ביום 20.5.2015 ולפני שעת תחילת הפעילות של יום 21.5.2015), יש לראותו כאילו הומצא למבקש ביום 21.5.2015.

7.

משהגעתי לכלל מסקנה כי פסק הדין הומצא למבקש ביום 21.5.2015, ובשים לב לסד הזמנים הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור, המועד האחרון להגשת הבקשה חל ביום 21.6.2015. בפועל הוגשה בקשת רשות הערעור ביום 22.6.2015, יום לאחר חלוף המועד.

עם זאת וכפי שציינתי לעיל, בנסיבות העניין אין באיחור האמור כדי להוביל למחיקתו של ההליך על הסף. זאת, מן הטעם שסבור אני כי יש מקום להיעתר לבקשת המבקש להאריך בדיעבד את המועד להגשת ההליך, תוך חיובו בהוצאות לטובת המשיבים. החלטתי לעניין הארכת המועד מבוססת על השיקולים המצטברים הבאים: ראשית , מדובר באיחור קצר של יום אחד בלבד; שנית , אין בידי לקבוע כי האיחור נגרם כתוצאה מזלזול בסדרי הדין או מהתנהלות חסרת תום לב; שלישית , אין בנמצא טענה ממשית בדבר הסתמכות קונקרטית מטעם המשיבים על יום האיחור דווקא (וזאת הגם שצודקים המשיבים כי הטענה לפיה ידעו על כוונת המבקש להשיג על פסק הדין נטענה בעלמא ולא נתמכה בתצהיר, וממילא אין לקבלה); ורביעית , בשים לב למהות ההליך ומבלי להביע עמדה באשר לסיכוייו, דומני כי יש טעם שלא לחסום את דרכו של המבקש להשיג על פסק הדין.

9.

התוצאה היא כי המועד להגשת בקשת רשות הערעור מוארך עד למועד הגשתה בפועל. הטיפול בהליך יימשך איפוא כסדרו. המבקש יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ₪ לטובת המשיבים.