פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6248/18
לפני:
כבוד השופט ד' מינץ
המבקש:
עו"ד זכי כמאל
נ ג ד
המשיבים:
1. חנה קרבקי
2. רחמים קרבקי
3. אלי שטיינר
4. לילך כהן
5. יעקב כהן
6. עופר – מושב עובדים להתיישבות
חקלאית שיתופית בע"מ
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ש' מנדלבום) בהפ"ב
49476-06-17 מיום 15.3.2018
בשם המבקש:
בעצמו; עו"ד רימא זכי כמאל;
עו"ד מתן וולף
בשם משיבים 2-1:
עו"ד אור קרבקי
בשם משיבים 5-4:
עו"ד שמואל רש
בשם משיב 6:
עו"ד אבי קליר
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ש' מנדלבום ) בהפ"ב 49476-06-17 מיום 15.3.2018, במסגרתו הופחת שכרו של המבקש אשר שימש כבורר בסכסוך שהתגלע בין המשיבים במסגרת בקשה לפי סעיף 32 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).
1.
בפתח הדברים אציין כי חלק ניכר מהמסמכים הקשורים להליך הבוררות, כגון החלטתה הראשונית של עוזרת רשם האגודות השיתופיות על מינוי בורר, החלטתה על מינוי המבקש לבורר, הסכם שכר הבורר בין הצדדים וכיו"ב, לא הוגש על ידי הצדדים. משכך ומכיוון שעולה כי אין מחלוקת ממשית לגבי השתלשלות האירועים והעובדות, המתואר להלן מסתמך ברובו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
הרקע לבקשה
2.
בעקבות סכסוך שהתגלע בין המשיבה הפורמלית (להלן: האגודה ) לבין משיב 3 (להלן: שטיינר ), בעל נחלה במושב עופר וחבר האגודה, הגיש האחרון ביום 6.4.2011 בקשה לרשם האגודות למינוי בורר, בהתאם לתקנון האגודה. ביום 4.12.2011 מינתה עוזרת רשם האגודות השיתופיות (להלן: עוזרת הרשם ) את עו"ד אביגיל בהט (להלן: עו"ד בהט ) לשמש כבוררת יחידה בסכסוך.
בתמצית יצוין, כי עניינו של הסכסוך בין הצדדים היה תביעת שטיינר להורות על בטלות החלטת האסיפה הכללית של האגודה מיום 26.8.2008, בה אושרה הצעת חלוקה של חלקות מסוימות לחברי האגודה, בטענות שונות לאי תקינות הליך קבלת ההחלטה. במהלך שלבי הבוררות הראשוניים ביקשו משיבים 1 ו-2 (להלן: קרבקי ) להצטרף כנתבעים, מכיוון שבבעלותם נחלה סמוכה לנחלתו של שטיינר. גם משיבים 4 ו-5 (להלן: כהן ) אשר רכשו את זכויותיו של שטיינר בנחלה, הצטרפו כצד להליך הבוררות.
3.
לאחר ניהול מספר ישיבות בוררות ובעקבות טענות שהעלו שטיינר וכהן לגבי אופן ניהול הליך הבוררות, ביקשה עו"ד בהט להשתחרר מתפקידה. ביום 22.7.2014 קיבלה עוזרת הרשם את בקשתה. עוד קבעה עוזרת הרשם, כי הליך הבוררות יימשך לפני בורר חליף מהשלב בו הפסיק וכי משיבים 5-3 "יחוייבו בתשלום שכר הבורר החליף בגין לימוד תיק הבוררות עד לשלב אליו הגיע".
4.
ביום 16.9.2014 מונה המבקש כבורר חליף ובסמוך לתחילת הליך הבוררות חתמו המשיבים על הסכם שכר בורר בו נקבע כי "עבור כל שעה של התיק, פסק הבוררות והליכי הבוררות, ישולם סך 400 ש"ח בצירוף מע"מ כדין לשעה מכל הצדדים, מובהר כי עבור הכנת התיק ישלמו רק התובעים". במסגרת הסכם השכר לא נקבעה כל מגבלה על שעות עבודתו של המבקש ולא נקבעה הערכה להיקף העבודה הצפוי.
5.
לאחר ניהול הליך בוררות ממושך, אשר כלל 10 ישיבות הוכחות במסגרתן נשמעו עדים רבים והוגשו סיכומים בהיקף של עשרות עמודים, ביום 4.5.2017 ניתן פסק בוררות המתפרש על פני 110 עמודים. בעבור הליך הבוררות כולו חייב המבקש את הצדדים בשכר טרחה בסך של 345,000 ש"ח בתוספת מע"מ, מתוכם סך של 180,000 ש"ח בתוספת מע"מ בעבור כתיבת פסק הבוררות עצמו. המבקש אף חייב את כלל המשיבים בגין השעות שהקדיש ללימוד התיק בתחילת ההליך.
6.
לגופו של הסכסוך, קבע המבקש כי החלטת האסיפה הכללית האמורה התקבלה כדין ובסמכות. לצד זאת, הוא מצא כי לשטיינר נגרם חוסר צדק כתוצאה מההחלטה, ועל כן הורה לוועד האגודה לכנס אסיפה כללית בתוך 45 יום על מנת שתבחן זאת.
7.
בהתאם לתקנון האגודה, הוגשו לרשם האגודות השיתופיות שני ערעורים על פסק הבוררות מטעם משיבים 5-3 ומטעם האגודה וכן הוגש ערעור שכנגד מטעם קרבקי. במסגרת הערעור שכנגד נטען כי שגה הבורר כאשר חייב את קרבקי בגין שעות לימוד התיק, בניגוד להחלטת עוזרת הרשם. כן נטען נגד קביעת המבקש כי כל צד יישא בהוצאותיו. בהחלטתה מיום 2.7.2017 מינתה עוזרת הרשם את השופטת (בדימ') נחמה מוניץ (להלן: הבוררת ) לשמש כערכאת ערעור על פסק הבורר.
8.
ביום 24.10.2017 ניתן פסק הבוררות בערעור, במסגרתו אימצה הבוררת את קביעת המבקש כי החלטת האסיפה הכללית התקבלה כדין ובסמכות. לעומת זאת, ביטלה הבוררת את קביעתו כי יש לכנס אסיפה כללית על מנת לדון בשאלה האם נגרם חוסר צדק לשטיינר. באשר לשאלת שכר הטרחה, קיבלה הבוררת באופן חלקי את הערעור שכנגד של קרבקי וקבעה כי המבקש לא היה רשאי לסטות מהחלטת עוזרת הרשם לעניין שכר טרחתו בגין לימוד התיק. עם זאת, בכל הנוגע לחלוקת ההוצאות בין הצדדים, מצאה הבוררת כי אין מקום להתערבותה. פסק הבוררות בערעור אושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 16.12.2017 (הפ"ב 48148-10-17).
9.
ביני לביני, ביום 21.6.2017 הגישו קרבקי בקשה לבית המשפט המחוזי להפחתת שכר טרחתו של המבקש. בתמצית, במסגרת הבקשה טענו קרבקי כי שכר הטרחה שגבה המבקש אינו מידתי, אינו ראוי ויש בו משום עיוות דין. נטען, כי המבקש אִפשר להרחיב את יריעת המחלוקת ובכך הביא להתארכות ההליך וכי היקף פסק הבוררות אינו סביר ביחס למהות הסכסוך. במסגרת הבקשה הפנו המשיבים לתקנה 15 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), התשל"ב-1972 (להלן: תקנות האגודות השיתופיות ) ולפסיקה של עוזרי רשם האגודות על אודות שכר טרחתם של בוררים. המשיבים גם הפנו לתעריף שכר הטרחה לבורר המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, וטענו כי שכר הטרחה שגבה הבורר עולה על התעריף עשרות מונים. בהמשך הצטרפו אל הבקשה משיבים 5-3, בעוד שהאגודה הותירה את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.
10.
המבקש טען מנגד, כי הצדדים חתמו על הסכם שכר טרחה וכל חיוביו נעשו בהתאם להסכם זה. עוד טען כי הציע לצדדים להידבר פעמים רבות במהלך ההליך ולהגיע לפשרה, אך אלה בחרו שלא לעשות כן. באשר לניסיון ההשוואה לתעריף לשכת עורכי הדין, טען המבקש כי אין לו כל בסיס נוכח ההסכם אליו הגיעו הצדדים לגבי שכר טרחתו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
11.
לאחר שניסיון להביא לפשרה כשל, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה להפחתת שכרו של המבקש. בפסק דינו ניתח בית המשפט את סעיף 32 לחוק הבוררות, הדן בהפחתת שכר בורר על ידי בית המשפט, וקבע כי סמכותו של בית המשפט להתערב בשכר הבורר מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, ששכר הטרחה שקבע הבורר לא הוסכם על ידי הצדדים; השני, שבית המשפט השתכנע כי השכר שנקבע הוא שכר מוגזם.
12.
באשר לתנאי הראשון, סבר בית המשפט המחוזי כי כל עוד לא ניתנה הסכמה ברורה של הצדדים לשכר טרחתו של הבורר, יש לראות בשכר הטרחה כשכר שנקבע "שלא על דעת הצדדים" כלשון הסעיף, ואין די בהיעדר מחאה של הצדדים עוד במהלך ההליך לשכר הטרחה. מנגד, ציין בית המשפט כי היעדר מחאה על ידי הצדדים ותשלום חשבונות הביניים הנשלחים במהלך הבוררות מבססים עם חלוף הזמן אינטרס הסתמכות של הבורר. בית המשפט סבר כי הדרך הראויה לאזן בין האינטרסים הנוגדים היא על ידי הטלת חובה על הבורר לדאוג להחתמת הצדדים על הסכם שכר טרחה מפורט עם תחילת הליכי הבוררות, בו ייקבע במפורש שיעור שכר הטרחה והיקף שעות העבודה הצפוי. ככל שיחול במהלך הבוררות שינוי מהותי בהערכת היקף שעות העבודה הצפוי, הבורר יידרש לעדכן את הצדדים ביחס להיקף השינוי הצפוי. רק כאשר יפעל בורר בדרך האמורה, ייחשבו הצדדים כמי שנתנו הסכמתם לשכר טרחת הבורר.
13.
ביישום עקרונות אלה על המקרה דנא, מצא בית המשפט המחוזי כי יש לראות בכל חשבונות שכר הטרחה ששלח המבקש במהלך הליכי הבוררות, למעט חשבון שעות ההכנה הראשון, כחשבונות שנקבעו על דעת הצדדים. לעומת זאת, באשר לחשבון שעות ההכנה הראשון ששלח המבקש בגין ישיבת ההוכחות הראשונה (25 שעות הכנה) ולחשבון שכר הטרחה ששלח המבקש בגין כתיבת פסק הבוררות, מצא בית המשפט כי לא ניתנה הערכה מוקדמת על ידי הבורר ביחס להיקף השעות הצפוי ועל כן יש לראותם כחשבונות שנקבעו שלא על דעת בעלי הדין.
14.
לאחר שהכריע בשאלה אילו סכומים עומדים בתנאי הראשון, עבר בית המשפט לבחון האם מדובר ב"שכר מוגזם". באופן כללי, נקבע כי בעת בחינת שכר הבורר יש לתת משקל לחובת הנאמנות של הבורר כלפי הצדדים ולחובת תום הלב מכוח היותו צד להסכם שכר הטרחה. נוכח חובות אלה סבר בית המשפט המחוזי כי על הבורר מוטלת חובה להכריע בסכסוך שלפניו בדרך תמציתית ומעשית, אשר צריכה לבוא לידי ביטוי גם בהיקף שעות העבודה המושקעות על ידו בהכנת פסק הבוררות.
15.
ביישמו אמות מידה אלה, מצא בית המשפט כי המבקש לא "גזר על עצמו ריסון בהיקף שעות העבודה שהושקעו" והעמיק יתר על המידה. נוכח זאת, נקבע כי מספר השעות המקסימלי בגינו היה רשאי המבקש לחייב את הצדדים עמד על 70 שעות, ובהתאם לכך יכול היה לחייב את הצדדים לכל היותר בסך של 84,000 ש"ח בתוספת מע"מ. באופן דומה, נקבע כי גם הסכום שנגבה בעבור ההכנה לישיבת ההוכחות הראשונה היה מוגזם והמבקש היה רשאי לחייב את הצדדים ב-12 שעות הכנה לכל היותר. בסופו של יום, חוייב המבקש להשיב לכל אחד מהצדדים סך של 37,200 ש"ח בתוספת מע"מ. מכאן נולדה הבקשה שלפנַי.
טענות הצדדים
16.
במסגרת הבקשה התייחס המבקש בהרחבה לפסק הבוררות ועמד על כך שהטענות שהעלו משיבים 5-3 היו טענות כבדות משקל, אשר דרשו התייחסות נרחבת בפסקו. המשיבים גם תרמו תרומה משמעותית לסרבול ההליך ולהתמשכותו וכפועל יוצא מכך גם ל"ניפוח" שכרו. באשר לשאלת הסכמתם של המשיבים לשכר הטרחה, טען המבקש כי ניתנה הסכמה ברורה, אשר התבטאה בחתימתם על הסכם שכר הטרחה, תשלום חשבונות הביניים והיעדר כל טרוניה או מחאה מצדם במהלך ההליך. לשיטתו, הנטל שהטיל עליו בית המשפט המחוזי אינו סביר. מעבר לכך, שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא גזר על עצמו ריסון מספיק בהיקף השעות שהושקעו בבוררות. לשיטתו, היה על בית המשפט לבחון את היחס בין שכרו לבין התמורה שקיבלו המשיבים בעבורו וכן על השירות שניתן להם. אם היה עושה כן, היה מוצא כי השכר אינו "שכר מוגזם".
17.
קרבקי טענו במסגרת תגובתם כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. לגופם של דברים, נטען כי דרישות השכר של המבקש סתרו את הנחיות רשם האגודות השיתופיות, חרגו באלפי אחוזים מהתעריף המקסימלי המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין ומהמקובל. מעבר לכך, המבקש הפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו כבורר וניצל את הצטרפותם להליך על מנת להגדיל את שכרו. בהתייחס לטענות שהעלה המבקש טענו קרבקי, כי הוא חייב את הצדדים לבוררות בגין מאות שעות עבודה לא פרונטאליות, כך שלא התקיים יחס פרופורציונלי בין שעות כתיבת פסק הבוררות לבין מספר שעות הדיונים. עוד נטען כי אף לפי דיני החוזים היה מקום להפחית את שכר טרחתו של המבקש, שעה שהמשיבים הוטעו על ידו באשר לשכר טרחתו. כהן טענו בתגובתם אף הם כי הבקשה דנא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, בעיקר כאשר הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על קביעות עובדתיות.
יצוין, כי שטיינר לא הגיש תגובה לבקשה וכי האגודה הודיעה שהיא מותירה את ההכרעה בשאלת שכר הבורר לשיקול דעתו של בית המשפט, בדומה לעמדתה בהליך בבית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה
18.
לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור בענייני בוררות תוענק רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (רע"א 7589/18 חברת אחים זחאיקה ניהול ואחזקות בע"מ נ' חברת אחים משהור בנין ופיתוח בע"מ (25.11.2018)). הבקשה שלפני אינה מעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין ואינה מצביעה על עיוות דין המצדיק התערבותה של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עם זאת אומר מילים מספר על אודות שכר בוררים.
19.
נקודת המוצא היא כי הבורר בהליך בוררות הוא שקובע את שכרו. הדברים נלמדים מסעיף 31(א) לחוק הבוררות, הקובע כי "בעלי הדין חייבים לשלם לבורר את שכרו והוצאותיו (להלן ביחד – השכר ), בסכומים, בחלקים ובמועדים שקבע הבורר, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות". באופן דומה, בתקנה 13(ג) לתקנות האגודות השיתופיות החלה בענייננו נקבע כי "הבורר ... רשאי להורות בדבר שכר הבורר והוצאותיו...". עם זאת, המחוקק קבע מנגנון פיקוח של בתי המשפט על שכר הבורר. מנגנון זה מפורט בסעיף 32 לחוק הבוררות הקובע כהאי לישנא:
"(א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, להפחית שכר שקבע הבורר שלא על דעת בעלי-הדין, אם ראה שהשכר מוגזם, ורשאי הוא לפי זה לצוות על החזרת סכומים ששולמו לבורר לחשבון השכר, והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות.
לשון הסעיף מעלה כי קיימים שני תנאים מצטברים להתערבותו של בית המשפט בשכרו של בורר: א) השכר נקבע שלא על דעת בעלי-הדין; ב) השכר שפסק הבורר מוגזם.
20.
באשר לתנאי הראשון, משמעותו היא מתן בכורה על ידי המחוקק לעיקרון חופש החוזים ולאפשרותם של הצדדים לעצב את יחסיהם והתחייבויותיהם בהתאם לרצונם (סעיף 24 לחוק החוזים, התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ); ראו גם: ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן , פ"ד כט(2) 757, 765 (1975); רע"א 2843/18 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' ישראל פוליקוב , פסקה 37 לחוות דעתה של השופטת י' וילנר (15.10.2018)). משכך, על בית המשפט להימנע מלתת פרשנות מרחיבה לדרישה כי שכר הבורר ייעשה על דעת הצדדים ולהוסיף תנאים שאינם מנויים עלי חוק.
21.
לשון אחר, על מנת שצדדים לבוררות יוכלו לפנות לבית המשפט בבקשה להתערב בשכר שקבע בורר, נדרש שהקביעה תיעשה באופן ברור שלא על דעתם. לעומת זאת, כאשר הצדדים מגלים דעתם לגבי שכרו של הבורר, לדוגמה באמצעות קביעת השכר כחלק מהסכם הבוררות, בית המשפט לא יידרש לבקשה להפחתת שכר מכוח סעיף 32 לחוק הבוררות (ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל א 443 (מהדורה רביעית, 2005)). מובן מאליו כי שכר הבורר יכול שייקבע בדרכים שונות: כשכר שעתי; אחוז מסכום התביעה; סכום גלובאלי או כל הסדר מקובל אחר. כמו כן, הסכמת הצדדים יכולה להיות אף משתמעת ולא מפורשת, לדוגמה תשלום חשבונות ביניים לבורר ללא כל מחאה.
22.
ובאשר לתנאי השני הדרוש לצורך התערבותו של בית המשפט – כי השכר שקבע הבורר הוא שכר מוגזם. מטבע הדברים ונוכח עמימות המושג "שכר מוגזם" קשה לשרטט לו גבולות ברורים ומובהקים. על כן, דומני כי הדרך ליצוק תוכן אל תוך התיבה "שכר מוגזם" שבסעיף היא ממקרה למקרה. רק אומר כי אמת מידה אפשרית אחת לבחינה האם שכרו של בורר הוא מוגזם אם לאו, היא היחס בין השכר לבין שוויו הכספי של הסכסוך בו התבקש להכריע.
23.
בענייננו, המשיבים אכן הסכימו באופן מפורש כי הבורר יהא זכאי ל-400 ש"ח בעבור כל שעת עבודה. המשיבים אף שילמו את חשבונות הביניים שקבע הבורר ומחומר הראיות לא עולה כי הביעו כל טרוניה או מחאה לגבי שכרו. ברם, בית המשפט המחוזי סבר כי במקרה זה לא הייתה הסכמה מצד הצדדים לבוררות להיקף שעות העבודה הבלתי צפוי והבלתי סביר שבגינו חייב המבקש, בעיקר בעבור כתיבת פסק הדין. קביעה זו היא קביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה.
כאמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות קרבקי וכהן בסך של 5,000 ש"ח לכל אחד מהם.
ניתנה
היום, כ"ז בכסלו התשע"ט (5.12.2018).
ש ו פ ט