רע"א 6250-23 רע"א 6250-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ע' גולומב) בע"א 69540-11-22 מיום 1.6.2023, במסגרתו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת א' הלר) בת"א 43973-11-19 מיום 24.9.2020.

1.ואלה העובדות הצריכות לענייננו.

רכבו של המשיב 3 (להלן: הנהג הפוגע) התנגש ברכבו של המשיב 2 (להלן: הנהג הנפגע). המשיב 1 הוא בעליו של מוסך אשר טיפל ברכבו של הנהג הנפגע (להלן: המשיב), וסכום התיקון עמד על כ-135,000 ש"ח. המשיב הסכים לשחרר את רכבו של הנהג הנפגע מהמוסך כנגד התמורה הבאה, שהוגדרה בסעיף 2 להסכם שחתמו השניים ביום 1.1.2018:

"הממחה, מר בעדאש גרשון עמוס, ממחה בזאת לנמחה (איוב שריף, מוסך פנינת צפת), את מלוא זכויותיו כולל כספים ו/או פיצויים ו/או כל זכות אחרת, המגיעה לו ממר סאסי מעוז [...] ו/או מהכשרה חברה לביטוח בע"מ עד לסך של 135,070 ₪" (להלן: כתב ההמחאה).

עוד נקבע כי אם הכספים שיתקבלו מהנהג הפוגע או מהמבקשת לא יכסו את מלוא עלות התיקון, הנהג הנפגע מתחייב להעביר למשיב את ההפרש.

2.ביום 8.8.2018 פנה הנהג הנפגע למבקשת, המבטחת של הנהג הפוגע, בדרישה לתשלום פיצויים בגין הנזק שנגרם לרכבו כתוצאה מהתאונה. ביום 4.6.2019 פנה גם המשיב למבקשת, ודרש לקבל את הפיצויים המגיעים לנהג הנפגע עד לגובה עלות התיקון, וזאת מכוח המחאת הזכויות אותה צירף לפנייה. ביום 2.7.2019 הודיעה המבקשת לנהג הנפגע כי תביעתו אושרה עקרונית והוכן עבורו תשלום. בהמשך לכך, ביום 28.7.2019 הודיעה המבקשת על אישור תשלום בגין "פיצוי שאינו שנוי במחלוקת" בסכום של 116,619 ש"ח (להלן: הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת). זאת, בהתבסס על הערכת שמאי מטעמה ולאחר קיזוז סכום של 2,550 ש"ח בגין עיקול שהוטל בהוצאה לפועל ביום 14.11.2018 על הזכויות של הנהג הנפגע, ואשר מומש ביום 2.7.2019 (להלן: הודעת המבקשת). אולם, סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת לא הועבר לנהג הנפגע או למשיב, לטענת המבקשת, בשל עיקול ושעבוד שהיו רשומים על הרכב. ביום 14.6.2020, בעקבות עיקול נוסף שהוטל ביום 1.6.2020 על כספים המגיעים לנהג הנפגע, העבירה המבקשת סכום של 118,283 ש"ח ללשכת ההוצאה לפועל.

3.המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת ונגד הנהג הנפגע בדרישה לקבלת כספים בגובה עלות התיקון בסכום של כ-141,000 ש"ח (לאחר שיערוך של הסכום המקורי), וזאת מכוח כתב ההמחאה. הנהג הנפגע לא התגונן וניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם המשיב, הגישה המבקשת בקשה לסילוק התביעה על הסף, והעלתה לראשונה את הטענה כי התביעה מבוססת על המחאה אסורה של זכות בנזיקין לפי סעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). בתשובתו לבקשה טען המשיב כי המבקשת הודתה בחבותה כלפי הנהג הנפגע, ובנסיבות אלה מדובר בהמחאה של "פירות התביעה" הנזיקית המותרת על פי דין. יובהר כי הצדדים לא היו חלוקים על אחריותו של הנהג הפוגע לקרות התאונה. הבקשה לסילוק על הסף נדחתה, אולם שאלת חוקיות ההמחאה היא שעמדה במרכזם של פסקי הדין של הערכאות דלמטה.

4.בית משפט השלום דחה את התביעה. נקבע, כי הזכות שהומחתה למשיב היא הזכות ליהנות מהתרופה לעוולה שביצע הנהג הפוגע כלפי הנהג הנפגע. במצב זה, הוסבר, הנהג הנפגע הוא האוחז בזכות התביעה נגד המבקשת, והמשיב אינו יכול לבוא תחתיו נוכח האיסור הקבוע בסעיף 22 לפקודת הנזיקין. בית המשפט דחה את טענת המשיב כי התביעה הוגשה ביחס לסכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת וכי מדובר לפיכך ב"פירות התביעה". נקבע, כי בהתאם להלכה הפסוקה, מי שקיבל פסק דין לזכותו רשאי להמחות את הזכות המגיעה לו מכוח פסק הדין, ואילו בענייננו טרם ניתן פסק דין ולפיכך אין מדובר ב"פירות תביעה" המותרים בהמחאה.

5.המשיב הגיש ערעור על פסק הדין, אשר התקבל על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט עמד על מגמת הפסיקה לפרש את סעיף 22 לפקודת הנזיקין באופן מצמצם, כך שלא תימנע האפשרות לערוך המחאה של זכות נזיקית כאשר מאחורי ההמחאה עומד צורך כלכלי לגיטימי. נקבע, כי הצדדים אינם חלוקים על כך שהזכות שהומחתה בענייננו הייתה לקבלת "פירות התביעה" הנזיקית, להבדיל מהזכות הנזיקית עצמה, וכי עמדה זו אף מתיישבת עם לשון כתב ההמחאה. בית המשפט בחן את העילה שמכוחה הגיש המשיב את התביעה, וקבע כי על אף שכתב התביעה הגדיר עילה נזיקית (בטענה לאחריות הנהג הפוגע והמבקשת לנזק שנגרם), בחינת כתבי בי-הדין שהוגשו בהמשך ההליך בבית משפט השלום מלמדת כי הצדדים הסכימו בהתנהגותם להרחבת גדר המחלוקת. לפיכך, נקבע, ניתן לבחון גם את השאלה אם הודעת המבקשת, עוד טרם הגשת התביעה, כי הנהג הנפגע זכאי לפיצוי שאינו שנוי במחלוקת הקימה לה אחריות כלפי המשיב.

בית המשפט השיב על השאלה בחיוב, ומצא כי הודעת המבקשת לנהג הנפגע מיום 2.7.2019 כי "הוכן תשלום" עבורו בגין תביעתו, גיבשה זכות "מוגמרת", שבגינה המשיב היה רשאי להגיש תביעה. הדבר אף בא לידי ביטוי בהתנהלות המבקשת שמימשה לטובת צדדי ג' עיקולים שנרשמו אצלה על זכויותיו של הנהג הנפגע, וכפי שנכתב במכתבה ללשכת ההוצאה לפועל: "[...] מצ"ב המחאה מספר [...] ע"ס 118,382 ₪, המהווים את מלוא הסכום המגיע לחייב בגין אירוע ביטוחי". נקבע כי משהודתה המבקשת בזכותו של הנהג הנפגע לתשלום, הרי שהזכות לקבל את הפיצוי אינה מבוססת רק על דיני הנזיקין, אלא גם על הסכמה חוזית, ולפיכך המחאתה אינה מוגבלת בדין. בית משפט קמא קבע כי מסקנתו מתחזקת בהתחשב בנסיבות המקרה: מדובר בהתקשרות מסחרית במסגרת חוזה קבלנות, ולמשיב, שתיקן את הרכב הנפגע והשביח אותו, יש אינטרס כלכלי לגיטימי ישיר בהמחאה, להבדיל מסיטואציה של סיחור בזכויות לשם הפקת רווחים; מדובר בנזק רכושי ולא בנזק אישי; לא הוכח קיומו של חשש לניצול לרעה של האינטרסים המוגנים של הנהג הנפגע, שהם העומדים בבסיס האיסור הקבוע בסעיף 22 לפקודה. עוד נמצא כי העיקולים שהוטלו על סכום הפיצוי, כמו גם העברתו להוצאה לפועל, אינם משנים את חובתה של המבקשת לשלם למשיב, שכן הלה הודיע למבקשת על המחאת הזכות קודם להטלת העיקולים, וככל שלמבקשת היה ספק למי עליה לשלם היה עליה לנקוט בהליך של טען ביניים. לעניין הסעד, נקבע שהמשיב אמנם תבע את מלוא סכום עלות התיקון, אולם משהתקבלה טענתו לעניין הסכום בו הודתה המבקשת, הרי שהוא זכאי לסכום זה. נקבע אפוא כי על המבקשת לשלם למשיב את סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, מבלי להביא בחשבון אף אחד מן העיקולים, בגובה 119,169 ש"ח.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.המבקשת טוענת כי הפרשנות שהציע בית המשפט המחוזי לסעיף 22 לפקודת הנזיקין אינה מתיישבת עם לשון הסעיף. נטען, כי פסקי הדין עליהם הסתמך בית המשפט אינם תומכים במסקנתו, שכן במקרים שנדונו בהם הניזוק הוא שהגיש את התביעה בעילה הנזיקית ולא הנמחה. עוד נטען כי אין עיגון בהבחנה שערך בית משפט קמא בין תביעה לנזקי גוף לתביעת רכוש. בנוסף לכך טוענת המבקשת כי נפלו בפסק הדין שגיאות דיוניות: בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, היא העלתה את טענת היעדר העילה בהזדמנות הראשונה; לא היה מקום כי בית המשפט ירחיב את חזית המחלוקת, ואילו היה ברצונו של המשיב להרחיב את העילות מעבר לאלה שהוגדרו בכתב התביעה, היה עליו להגיש בקשה מתאימה לבית משפט השלום; בית משפט קמא לא היה רשאי להתייחס לעילת תביעה חוזית שכלל לא נתבעה על ידי המבקש.

7.המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, הקשיים שמציגה המבקשת אינם מקנים עילה לדיון ב"גלגול שלישי" וממילא לא נפלה טעות בפסק הדין. המשיב טוען כי שתי הערכאות דנו באותה שאלה: האם פירות העוולה הנזיקית הבשילו עם מתן ההודעה על ידי המבקשת (כעמדת המשיב), או שמא הבשלתם תלויה בקבלת פסק דין. לפיכך, אין לומר כי בית המשפט המחוזי הרחיב את המסגרת הדיונית שהוגדרה על ידי בית משפט השלום.

8.לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

איני מוצא להתייחס לטענותיה של המבקשת בדבר פגמים שנפלו בפסק דינו של בית משפט קמא במישור הדיוני. עניינים אלה נטועים עמוק בנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שהתנהל בין הצדדים, ואינם מצדיקים היעתרות לבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 7886/23 פלוני נ' פלונית (18.12.2023); רע"א 3999/16 אביטבול נ' עיריית לוד (30.10.2016)). אף אם נניח כי נפלה טעות בפרשנותו של בית משפט קמא את טענות הצדדים לאורך ההליך – ואיני מוצא צורך להכריע בכך – הרי שטעות אינה מקימה עילה לקבלת הבקשה (ראו רע"א 11017/08 פל נ' ליבוביץ (16.8.2010) והאסמכתאות שם).

אף לגבי קביעותיו של בית משפט קמא בדבר זכותו של המשיב לסכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת מכוח המחאת הזכויות, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. כפי שיוסבר להלן, אני סבור כי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא נכונה. מכל מקום, הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, ואף אינה מעוררת חשש לעיוות דין (ראו: תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

אתחיל בלייחד מספר מילים לנושא של המחאת זכויות בנזיקין, אשר עומד במוקד פסקי הדין של הערכאות דלמטה.

9.בית משפט זה עמד במספר פסקי דין על ההיסטוריה של סעיף 22 לפקודת הנזיקין, והמעוניין מוזמן לעיין בפסקי הדין הרלוונטיים (ראו: יעקב כספי בע"מ נ' Banco Bilbao Vizcaya Argentaria S.A., פסקאות 37-31 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז (6.1.2013) (להלן: עניין כספי); רע"א 7542/20 רשות ניקוז ונחלים שרון נ' נייר חדרה בע"מ, פסקאות 14-12 לפסק דיני (4.4.2021) (להלן: עניין נייר חדרה); ע"א 2840/21 עו"ד גיסין בתפקידו כנאמן להגשת תביעות מחזיקי אגרות החוב ומטעם משקיעים פרטיים שלBrookland Upreal Limited נ' Deloitte בריטמן זהר אלמגור ושות', רואי חשבון, פסקה 12 לפסק דינו של השופט גרוסקופף (26.4.2022) (להלן: עניין ברוקלנד)).

אחזור על הדברים בקיצור נמרץ.

10.האיסור על המחאת זכויות בנזיקין מקורו בדין האנגלי (שם הוא מכונה "champerty"), והוא נובע מהחשש מפני סחר בתביעות נזיקיות של הזולת (עניין כספי, בפסקה 33 והאסמכתאות שם). הפסיקה צמצמה את היקף תחולת הסעיף מתוך הכרה בקשיים שהוא מעורר, הן מבחינת תחולתו הגורפת, והן מבחינת היעדר ההרמוניה בינו לבין דינים אחרים (ראו בעניין כספי, עניין נייר חדרה ועניין ברוקלנד, המאוזכרים לעיל). כך, נמצא לאפשר את המחאת הפירות הצפויים לצמוח מתביעה נזיקית, קרי, הפיצויים שייפסקו בפסק הדין, להבדיל מהמחאת הזכות להגיש את התביעה (ע"א 456/71 פילוסוף נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 604 (1971) (להלן: עניין פילוסוף)). זאת, בהנמקה כי סעד שנקבע בפסק דין מהווה חיוב חדש ונפרד מהזכות הנזיקית שהולידה את התביעה (עניין כספי, בפסקה 37). דוגמאות נוספות הן הקביעה כי בנסיבות המתאימות מפרק חברה רשאי להמחות לאחר זכות תביעה נזיקית העומדת לחברה (ע"א 7102/12 JKV BETEILIGUNEGES GmbH נ' מונלייט אלחוט בע"מ (בפירוק) (11.9.2017)); וההכרה בהעברתה של זכות תביעה של חברה כחלק מהסכם רכישה אגב הליך של פירוק מרצון, גם מבלי שניתן לכך אישור בית המשפט מראש (עניין נייר חדרה).

11.הטענה של המבקשת לתחולת סעיף 22 לפקודת הנזיקין היא טענת סרק בנסיבות העניין, בהינתן העובדה שהודיעה לנהג הנפגע כי עומד לזכותו סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת ובהינתן שהמבקשת העבירה סכום זה ללשכת ההוצאה לפועל. לטעמי, לפנינו מקרה פשוט של חייב-ממחה-נמחה, וצדק אפוא בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הודעת המבקשת לפיה הנהג הנפגע זכאי לפיצוי שאינו שנוי במחלוקת יצרה חיוב עצמאי שניתן היה להמחות, ואף יש לראות בכך הסכמה חוזית.

דומה כי מאחורי התכחשותה של המבקשת לזכותו של המשיב עומדת הטעות שעשתה המבקשת בכך שהעבירה את סכום הפיצוי ללשכת ההוצאה לפועל, על אף שהמחאה מוקדמת גוברת על עיקול מאוחר, וכעת היא מחוייבת לשלם אותו סכום פעם נוספת (למקרה הפוך של עדיפות עיקול מוקדם על פני המחאה מאוחרת ראו רע"א 4395/14 כהן נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (19.8.2014)). כפי שציין בית משפט קמא, המשיב הוא קבלן, וככזה, היה זכאי לעכב תחת ידו את המכונית עד לתשלום סכום התיקון, מכוח זכות העכבון העומדת לקבלן לפי סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974 הקובע כלהלן: "לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עסקת הקבלנות". ולא רק זאת, אלא שאם היה על המשיב להתמודד אל מול השעבוד שנרשם בשעתו על הרכב, ידו הייתה מן הסתם על העליונה, מאחר שמדובר בעכבון משביח (ראו, בהרחבה, פסק דיני בבש"פ 8470/22 בנק לאומי לישראל נ' מדינת ישראל, פסקאות 35-34 (24.10.2023)). המשיב הסכים לשחרר את הרכב, ובכך ויתר על זכות העכבון, אך זאת כנגד המחאת הזכות, שמכוחה נכנס בנעליו של הנהג הנפגע.

12.ומזוית נוספת: אין מחלוקת כי לנהג הנפגע הייתה זכות תביעה ישירה כלפי המבקשת, מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), שזו לשונו:

68.בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי.

(על הטעמים שבבסיס הסעיף והשאלה האם זכותו של הצד השלישי לפי סעיף 68 לחוק היא זכות מהותית או זכות דיונית ראו בהרחבה ברע"א 1219/18 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (18.6.2018) (להלן: עניין פרץ); ירון אליאס דיני ביטוח 1239 (מהדורה שלישית, 2016); שחר ולר "ניגוד אינטרסים בביטוח אחריות וכמה הערות על זכות התביעה הישירה של הניזוק" עלי משפט ה 217 (2016)).

13.בעניין פרץ נקבע כי זכותו של הצד השלישי-הניזוק מול החברה המבטחת נגזרת מהיקף זכותו של המבוטח, במובן זה שהיא כפופה לתקרת סכום הביטוח ולסוג הסיכונים המכוסים בפוליסה: "היקף זכותו של הצד השלישי הוא כהיקף זכותו של המבוטח, והוא יכול לתבוע רק את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח. זכותו של הצד השלישי 'נגזרת' מזכותו של המבוטח וכפופה לטענות המבטח נגד המבוטח" (שם, בפסקה 9 לפסק דיני). באותו עניין נחלקו אמנם הדעות בין חבריי לביני באשר לתוכנה של זכותו של הצד השלישי כלפי החברה המבטחת, אולם היינו תמימי דעים כי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח מכונן יריבות ישירה ביניהם, כך שלצד השלישי קמה הזכות לתבוע את תגמולי הביטוח להם זכאי המבוטח ישירות מהמבטחת (עניין פרץ, בפסקה 3 לפסק דינו של השופט מינץ, בפסקה 2 לפסק דינה של השופטת וילנר ובפסקה 13 לפסק דיני).

14.באותו עניין סברתי, וחבריי השופטים וילנר ומינץ סברו כמותי, כי חוזה הביטוח שבין המזיק-המבוטח למבטחת אינו מהווה "חוזה לטובת צד שלישי" וכי אין לראות את הצד השלישי כ"מוטב" על פיו (עניין פרץ, בפסקה 13 לפסק דיני ובפסקה 3 לפסק דינו של השופט מינץ). כאמור, עמדותינו נחלקו באשר לתוכנה הפוזיטיבי של זכות זו. אני סברתי כי זכותו של הצד השלישי היא כשל "מעין מוטב" לפוליסה וכי עסקינן בזכות מהותית, אשר אמנם נגזרת מזכותו של המבוטח, אך היא בעלת מאפיינים עצמאיים (שם, בפסקה 11 לפסק דיני). לעומת זאת, השופט מינץ, אליו הצטרפה השופטת וילנר, סבר כי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח קובע זכות דיונית, ונותן בידו של הצד השלישי כלי באמצעותו הוא מממש את זכותו החוזית של המבוטח כלפי חברת הביטוח, וכלשונו: "כלי דיוני שנועד לממש את הזכות המהותית, שהיא זכותו של המבוטח, המעוגנת בקשר חוזי בינו לבין המבטח" (שם, בפסקה 3 לפסק דינו של השופט מינץ ובפסקה 2 לפסק דינה של השופטת וילנר). אציין כי חבריי ואני היינו חלוקים גם במספר סוגיות נוספות, אך אלה אינן רלוונטיות לענייננו, והמעוניין מוזמן לעיין שם.

15.המחלוקת המתוארת הייתה רלוונטית לנסיבות שנדונו בעניין פרץ, ואילו בנסיבות ענייננו שתי הגישות מובילות לאותה מסקנה, והיא, שהזכות שעומדת לנהג הנפגע אינה נזיקית. כנלמד מהאמור לעיל, מדובר בזכות שעיגונה הסטטוטורי אינו בפקודת הנזיקין אלא בחוק חוזה הביטוח, והיא נגזרת מזכותו של הנהג הפוגע כפי שהוגדרה בהסכם הפוליסה שנחתם בין המבקשת לבינו (אציין כי הסוגייה התעוררה בת"א (מחוזי מר') 46618-12-14 אמות השקעות בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (4.7.2021), ובפסק דינו הגיע השופט שוורץ למסקנה דומה (שם, בפסקאות 97-96)). גם באספקלריה זו אין תחולה בענייננו לסעיף 22 לפקודת הנזיקין. כאמור, המחאת זכותו של הנהג הפוגע למשיב נעשתה כדין, כך שלמשיב עמדה הזכות לתבוע את המבקשת מכוח המחאת הזכויות.

16.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסכום של 15,000 ש"ח.