רע"א 6261/14 שמעון (מוני ) מידני נ. ישראל עדי קירשטיין

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 46414-02-14, סגן הנשיא א' פרקש , והשופטים מ' י' הכהן ו- ר' שמיע

ז"ל). בפסק הדין נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 10711-07, השופטת א' שניידר ).

2.

אלה עובדות המקרה כפי שהן עולות מפסקי הדין של בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי: ישראל עדי קירשטיין, (להלן: המשיב 1 ) הלווה לשמעון מידני (להלן: המבקש ) ולגיל מסטיי (להלן: המשיב 2) כספים, בתיווכו של עו"ד משה דובר, שייצג את המשיב 1 בעניינים שונים. לטענת המשיב 1 הוא הסכים למתן ההלוואה לאחר שהתרשם מעו"ד דובר כי מדובר בהשקעה טובה ולאחר שעו"ד דובר התחייב בפניו כי "הוא אחראי להלוואה" ואם יהיה צורך בכך ישיב את הכסף מכיסו. משהתקרב מועד הפירעון ובליבו של עו"ד דובר עלה חשש כי ההלוואה לא תושב למשיב 1, הוא החתים את המבקש והמשיב 2 על כתב התחייבות במסגרתו התחייבו להשיב למשיב 1 סכום של 125,000 דולר וכן פיצוי מוערך ומוסכם מראש על סכום של 25,000 דולר אם לא יוחזר הסכום האמור תוך שבוע ימים ממועד הפירעון שנקבע בהתחייבות. המבקש והמשיב 2 לא עמדו בהתחייבותם והשיבו למבקש סך של 187,000 שקל בלבד. בשל כך, פנה המשיב 1 לעו"ד דובר, והלה שילם לו את יתרת ההלוואה.

3.

המשיב 1 הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש והמשיב 2 לתשלום סך של 456,800 שקל. המשיב 2 לא הגיש בקשת רשות להתגונן, ועל כן ניתן נגדו פסק דין על פי סכום התביעה. לעומת זאת, המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן ורשות זו ניתנה לו בהחלטת בית משפט השלום מיום 1.5.2012. המבקש טען, בין השאר, כי משעה שהמשיב 1 קיבל את מלוא סכום התביעה מאת עו"ד דובר, הרי שלא עומדת לו זכות תביעה נוספת.

4.

בית משפט השלום קיבל את התביעה. בית משפט השלום קבע כי ההלוואה ניתנה לאחר שהמשיב 1 קיבל התחייבות אישית מאת עו"ד דובר לפיה הוא "האחראי להלוואה". עוד קבע בית משפט השלום כי עו"ד דובר החזיר בפועל את הכסף למשיב 1 "כנראה מתוך רצון למנוע מהתובע חסרון כיס עד שיצליח להיפרע מהנתבעים, ומתוך אי נעימות על כך שהוא במו ידיו הכניס את התובע 'לבוץ' במקום להשקעה אטרקטיבית". בית משפט השלום קבע כי אין בעובדה שעו"ד דובר החזיר למשיב 1 את הכסף שלא שולם לו על-ידי המבקש והמשיב 2 כדי להביא לסילוק התביעה של המשיב 1.

5.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. המבקש טען כי המשיב 1 קיבל את כספו בחזרה מאת עו"ד דובר ולכן פקע החיוב של המבקש כלפי המשיב 1. מנגד, המשיב 1 טען כי התשלום שקיבל מעו"ד דובר הוא תשלום הדיר, וכי עומדת לאחרון הזכות לדרוש אותו בכל עת בחזרה. כן טען המשיב 1 כי אם המבקש יפרע את החוב, הוא יוכל להשיב לעו"ד דובר את התשלום שקיבל ממנו.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי אין בעובדה שעו"ד דובר פרע את יתרת ההלוואה, בשל כך שראה עצמו אחראי כלפי המשיב 1, כדי לפטור את המבקש והמשיב 2 מלשלם למשיב 1 את חובם. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיב 1 כי אם המבקש ישלם את יתרת חובו, הוא יוכל להשיב לעו"ד דובר את הכספים שהלה שילם.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש הבקשה מעלה שאלה עקרונית העומדת במבחנים שנקבעו בבית משפט זה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", והיא האם למלווה יש זכות להיפרע מהלווה במקרה שבו ההלוואה נפרעה על-ידי צד ג', אשר הצהיר בפני המלווה כי הוא אחראי לפירעונה. לטענת המבקש התשובה לשאלה זו שלילית, ומשקיבל מלווה את מלוא כספו חזרה פקע החיוב של הלווים כלפיו.

8.

דין הבקשה להידחות, שכן היא אינה עומדת בתנאים שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" – היא אינה מעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים, והדיון בה אינה נדרש למניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). השאלה העקרונית שאותה המבקש הגדיר כלל אינה עולה מעובדות המקרה דנן. מהקביעות העובדתיות של בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי עולה כי עו"ד דובר שילם את הכספים למשיב בשל כך שראה עצמו אחראי להלוואה. אולם, בכך בלבד אין כדי להעיד שמדובר בתשלום בלתי הדיר ושעו"ד דובר אינו זכאי לתבוע את כספו חזרה מהמשיב 1 (להבדיל, למשל, מתשלום של עו"ד דובר כמי שמתחייב ל"גשר" על התקופה שעד להחזר ההלוואה). למעשה, כדי לדון בשאלה שאותה מעלה המבקש היה עליו להקדים ולהוכיח, כי תשלום הכספים על-ידי עו"ד דובר נעשה על יסוד התחייבות מצדו לפירעון ההלוואה באופן מלא ובלתי הדיר, וכי לעו"ד דובר אין כל זכות לתבוע את השבת הכספים מהמשיב 1. דבר זה, כאמור, כלל לא הוכח.

9.

משלא נדרשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.