רע"א 6272/15 נתי טולצ'נסקי נ. עו"ד ירון כהנא - מנהל מיוחד של החברה

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת א' וינשטיין ) מיום 30.6.2015 בפר"ק 51484-01-15, במסגרתה נדחתה בקשה שהגיש המבקש בהתאם לסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה" ), להמשיך ולנהל תביעה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה נגד חברת א.א. בית הבירה בע"מ (להלן: "החברה" ) המצויה בהליכי פירוק.

רקע

2.

על-פי העולה מהבקשה ומנספחיה, החברה מחזיקה בשותפות עם צד שלישי בנכס מקרקעין בגן האם בחיפה. בנכס האמור הפעילה החברה עסק של פאב במשך מספר שנים, כאשר החברה נוהלה כחברה משפחתית. בעלת המניות בחברה היא גב' עדינה טודור (להלן: "עדינה" ), אזרחית רומניה וזוגתו של המבקש באותה תקופה. המבקש ובנו אלעד (להלן: "אלעד" ) הועסקו בחברה. לימים עלו יחסיהם של המבקש ושל עדינה על שרטון, והם ניהלו ביניהם מספר הליכים משפטיים. בכמה מהם זכו המבקש ואלעד בפסקי דין בהעדר הגנה, עקב העובדה שעדינה נאלצה לחזור לארץ מוצאה מפאת סיום אשרת שהייתה בישראל.

3.

ביום 25.1.2015 הגיש אלעד בקשה לפירוק החברה, במסגרתה נטען כי פוטר מעבודתו בחברה בשעה שזו הפסיקה את פעילותה, מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורין, וכי ניתן לטובתו פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בהעדר התייצבות מטעם החברה. עוד נטען כי ניתן לטובתו גם פסק דין אישי נגד עדינה בבית משפט השלום בקריות, גם הוא בהעדר התייצבות. ביום 13.4.2015 ניתן צו פירוק לחברה. המבקש ואלעד (המיוצגים על-ידי אותו עורך דין) ביקשו מבית המשפט המחוזי למנות את בא- כוחם כמנהל מיוחד לחברה, ואולם, בגלל התנגדותו של המשיב 2 (להלן: "הכנ"ר" ), בשל חשש מפני ניגוד עניינים אפשרי, הוחלט על מינויו של המשיב 1 (להלן: "המשיב" ) כמנהל מיוחד אשר יפקח על תביעות החוב.

4.

ביום 27.4.2015 הגיש המבקש תביעת חוב נגד החברה, בגין כספים המגיעים לו, לטענתו, בגין תקופת העסקתו בחברה. כספים אלו כוללים, בין היתר, פיצויי פיטורין, תמורת הודעה מוקדמת, תמורה עבור עבודה בשעות נוספות ועוד, בסך כולל העולה על מיליון ₪. המבקש ציין כי בגין סכומים אלו הוגשה בשנת 2012 תביעה נגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה, וכי בחודש אוקטובר 2014 התבקש צירופה של עדינה כנתבעת נוספת באותו הליך. כתב תביעה מתוקן, הכולל את עדינה כנתבעת, הוגש על-ידי המבקש ביום 1.3.2015, כחודש וחצי לאחר הגשת בקשת הפירוק. המבקש טען כי יש להעדיף את המשך ניהול ההליך בבית הדין האזורי לעבודה, וזאת לאור מומחיותו המיוחדת של בית הדין ובשל השלב המתקדם, לטענתו, בה מצויה התביעה, והעובדה כי זו תצריך הבאת ראיות וחקירת עדים. כמו כן נטען כי דחיית הבקשה תביא לפגיעה מהותית בזכויותיו, מאחר שיימנע ממנו לנהל את התביעה נגד עדינה, ולחלופין עלול להיווצר מצב של קביעות עובדתיות סותרות באותו עניין.

5.

המשיב התנגד לבקשה וטען כי בירור התביעה אינו מצריך מומחיות מיוחדת המחייבת את המשך ניהול ההליך דווקא בבית הדין. כמו כן ציין המשיב כי צירופה של עדינה לתביעה נעשה רק לאחר שהוגשה בקשת הפירוק, ככל הנראה מטעמים טקטיים גרידא. אשר לתביעה עצמה טען המבקש כי קופת הפירוק ריקה, וכי לא ברור כיצד תתגונן החברה בבית הדין לעבודה, ואיזו תועלת תצמח לחברה ולנושיה מניהול ההגנה בתביעה. לטענת המשיב, המניע להגשת הבקשה הוא רצונו של המבקש למנוע בירור ענייני של החוב הנטען, בין היתר לאור העדר המשאבים מטעם החברה לניהול הגנה מפני התביעה. בנוסף לכך הפנה המשיב לקשרים המשפחתיים בין המבקש לבין אלעד, מבקש הפירוק, ועל השיתוף בייצוגם המשפטי, המעידים לטענתו על כך שבקשת הפירוק נעשתה גם בידיעת המבקש ובברכתו. גם בעצם הגשת תביעת החוב במסגרת הליך הפירוק, כך נטען, ממילא הביע המבקש עמדתו כי זהו המסלול הדיוני הנכון. בא כוח הכנ"ר הצטרף גם הוא לעמדת המשיב.

6.

ביום 30.6.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי לפי סעיף 267 לפקודה והפסיקה שבעקבותיו, הכלל הוא כי לאחר מתן צו פירוק כל ההליכים המשפטיים בעניינה של החברה ירוכזו אצל המפרק. מתן היתר לניהול תביעה שלא לפניו ינתן רק במצבים חריגים ויוצאי דופן, וזאת מטעמים של יעילות ושמירת השוויון בין הנושים. עוד הפנה בית המשפט המחוזי לכך שניהול הליך אזרחי נגד חברה בפירוק כרוך בהוצאות מכבידות, בהן נושאת קופת הפירוק על חשבון התמורה שתשולם לנושים, אשר ממילא לא זוכים בדרך כלל לקבל את מלוא החוב שחבה להם החברה. שיקול זה, קבע בית המשפט, הוא כבד משקל במיוחד מקום בו ממילא לא קיימים משאבים כלכליים לניהול התביעה מצד החברה.

7.

לגוף העניין נקבע כי נסיבות העניין אינן כאלו המצדיקות מתן היתר לניהול תביעה נפרדת. לאחר שעיין ברשימה הפלוגתאות המוסכמות בתביעה בבית הדין לעבודה שהגיש המבקש, קבע בית המשפט כי אין במחלוקת הנטושה בין הצדדים מורכבות עובדתית המחייבת את המשך ניהול ההליך דווקא בבית הדין לעבודה. על-פי קביעת בית המשפט, המשיב הוא בעל יכולת לדון בתביעת החוב של המבקש וראוי שיעשה כן, בשים לב למכלול הנסיבות הקשורות בתביעת המבקש. בהקשר זה ציין בית המשפט את היחסים המיוחדים בין המבקש לבין אלעד, מבקש הפירוק, ואת היחסים המורכבים שהתקיימו ביניהם לבין עדינה במסגרת ניהול החברה. בנוסף לכך צויינה גם התנהלות דיונית בעייתית מצד המבקש, למשל העובדה כי בכתב התביעה המתוקן שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה נטען כי המבקש אינו יכול לדרוש את פירוק החברה – וזאת על אף שחודש וחצי קודם לכן התבקש הפירוק על-ידי אלעד, ובאמצעות אותו עורך דין. בית המשפט הוסיף והפנה לכך שלחברה אין אמצעים לנהל את הגנתה, כך שאם תתקבל הבקשה תהא התוצאה, קרוב לוודאי, העתרוּת לתביעתו של המבקש בהעדר הגנה. אשר לצירופה של עדינה לתביעה, נתן בית המשפט דעתו לכך שהדבר התרחש לאחר הגשת בקשת הפירוק, וזאת ככל הנראה מטעם טקטי. מכל מקום קבע בית המשפט, כי נוכח העובדה שעדינה יצאה את גבולות ישראל ומעמדה לא הוסדר, ככל הנראה יתקבל גם נגדה פסק דין בהעדר הגנה, ולפיכך נמוג החשש מפני ניהול הליכים מקבילים או קביעות עובדתיות סותרות. על יסוד האמור דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. כמו כן, נוכח הנסיבות הלא שגרתיות והמצגים הסותרים שהוצגו בבית המשפט המחוזי ובבית הדין האזורי לעבודה, השית בית המשפט המחוזי על המבקש הוצאות בסך של 3,500 ₪.

8.

המבקש הוסיף והגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, בטענה כי החלטת בית המשפט הושפעה מאופן הצגת העובדות ומהעלמת נתונים בתגובת המשיב. כך למשל הפנה לכך שהבקשה הראשונה לצירוף עדינה לתביעה בבית הדין האזורי לעבודה נעשתה עוד בחודש מרץ 2014, כשנה לפני בקשת הפירוק. כמו כן נטען כי בית הדין האזורי לעבודה קבע כי לא ידון בתביעה נגד עדינה בנפרד מעניינה של החברה, וכי בהעדר פסק דין לא יתאפשר למבקש לעמוד על זכויותיו, בין היתר באמצעות פניה למוסד לביטוח לאומי או באמצעות מימוש נכסים השייכים לעדינה והמצויים מחוץ לישראל. עוד טען המבקש, כי עמדתו של המשיב ביחס לתביעת החוב מוטה לרעתו של המבקש, כמו גם עמדתו של בא כוח הכנ"ר, ובנסיבות אלו ראוי להביא את המחלוקת לפתחו של מותב מקצועי ובלתי תלוי, בדמותו של בית הדין לעבודה.

9.

לאחר דיון במעמד הצדדים, דחה בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 9.9.2015 גם את הבקשה לעיון חוזר, בהטעימו כי לא מצוי הליך של עיון חוזר בדין, מקום לא חל שינוי נסיבות מהותי. לגוף העניין ציין בית המשפט כי ההחלטה בעניין אי-התרת המשך ניהול ההליך בבית הדין לא התבססה על מצגי המשיב ביחס לתביעה, אלא על נסיבותיו המיוחדות של התיק ועל העובדה כי בקופת הפירוק לא מצויים כספים המאפשרים את ניהול התביעה על-ידי החברה בבית הדין לעבודה. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, אין מקום לחרוג מהכלל הנוהג לפיו בדיקת תביעות תֵעשה באמצעות המפרק ולפני בית המשפט של פירוק.

עיקרי הבקשה

10.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה חוזר המבקש על הטיעונים שכבר נדחו פעם ופעמיים על-ידי בית המשפט המחוזי. לטענתו, התביעה בבית הדין האזורי לעבודה מצוייה בשלב מתקדם, וכל שנותר הוא הגשת תצהירי עדות ראשית וישיבת הוכחות אחת. המבקש מדגיש כי הבקשה לצירוף עדינה לתביעה הוגשה לראשונה בחודש מרץ 2014, כשנה קודם להגשת בקשת הפירוק, וטוען כי מניעה ממנו מלסיים את ההליך בו החל משמעה כי לא יוכל למצות את זכויותיו מול עדינה. המבקש מזכיר כי ההליך נגד עדינה בבית הדין לעבודה עוכב עד לסיום הליכי הפירוק, וזאת מחשש לכפל סעדים. כמו כן מפנה המבקש לכך שהמשיב יכול לקבל את דמי השכירות מהמבנה לטובת קופת הפירוק, סכומים אשר יאפשרו לכלכל גם את ניהול ההגנה המשפטית, ואולם הוא בוחר שלא לעשות כן. הבקשה כוללת גם טענות קשות ביחס להתנהלות המשיב ותום לבו, בין היתר ביחס לשיתוף פעולה עם נציגה של עדינה בישראל לשם מימוש הנכס. טענות דומות לדעה קדומה ומשוא פנים משמיע המבקש גם ביחס לכנ"ר.

אומר כבר כעת כי עיון במסמכים מעלה כי הטענות האמורות חסרות בסיס, אינן ממין העניין ומוטב היה שלא יטענו.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, נחה דעתי כי דינה להידחות.

12.

סעיף 267 לפקודה קובע כהאי לישנא:

"משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע".

סעד עיכוב ההליכים, הקבוע בסעיף זה ביחס לפירוק חברה, הוא סעד ראשוני וחיוני בכל הליך של חדלות פרעון (השוו לסעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980). קשה להפריז בחשיבותו של סעד זה, שדמיונו כתמרור "עצור" רב לו עד מאד, והוא מנתב את כלל הנושים לזירה המשפטית הקיבוצית, ומונע מכל נושה יחיד לנסות ולגבות מן החייב את המגיע לו באופן אישי (ד' האן, דיני חדלות פירעון , 347-349 (2009) (להלן: "האן" )). קיומו של סעד זה מונע את תחילתו של "מירוץ נושים" לגבייה מן הקופה המוגבלת של החייב לבל יווצר מצב של "כל דאלים גבר". הוא מקדם עקרונות של שוויון ושל צדק בהליכי הגבייה (רע"א 8327/07 שוב נ' רוזנבלום , פסקה 2 (23.12.2007) (להלן: "עניין שוב "); רע"א 7945/99 שילר, עו"ד – הנאמן על נכסי הפש"ר נ' לוין – בפשיטת רגל , פ''ד נד(2) 524 , 526 (2000); ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל 118 (מהדורה שלישית, 2010)). יתרה מכך, עיכוב ההליכים גם מונע גבייה תחרותית הכרוכה בהסתרת מידע, בזבוז משאבים, ניהול הליכים מקבילים ופגיעה בערך הכולל של קופת הפירוק. בכך משרת עיכוב ההליכים גם מטרה של יעילות והשאת ערך ( האן , 350). לאור תכליות חשובות אלה נקבע בפסיקה כי היתר לנקיטה בהליך נגד החברה שלא בדרך של תביעת חוב ינתן רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (רע"א 5222/05 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע של עמותת ביקור חולים הוספיטל , פסקה 4 (25.08.2005)). מקרים אלו יכולים לכלול מצבים בהם יש יתרון לבירור התביעה באופן עצמאי, שאינם יכולים להתברר לפני המפרקים; בסוג הליך מיוחד המחייב מומחיות שאינה מצויה כרגיל אצל מפרק; קיומו של ניגוד עניינים אצל מפרק ביחס לתביעת החוב, או כאשר בירור תביעת החוב לפני המפרק יהיה כרוך בעלויות גבוהות מאלו אשר במסגרת תביעה נפרדת, ועוד (פר"ק (ת"א) 5937-10-13 חבס השקעות (1960) בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 6 (19.1.2014); צ' כהן, פירוק חברות 375-377 (2000)).

13.

בענייננו סבורני כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. בניגוד לנכתב בבקשה, אין מדובר במחלוקת עובדתית מורכבת. כפי שצוין בצדק, ברשימת הפלוגתאות המוסכמות בהליך בבית הדין, אותה הגיש המבקש, לא נכללת סוגיית השעות הנוספות. יתרה מכך, עובדת עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המבקש לחברה נכללת ברשימת המוסכמות ולפיכך גם סוגיה זו אינה עומדת לדיון בין הצדדים. השאלות האם זכאי המבקש לפיצויי פיטורין, מי מהצדדים זכאי להודעה מוקדמת,

והאם המבקש גנב כספים או גרם לנזקים לחברה – אינן מן השאלות המצויות "בטבורם של דיני העבודה" , כדברי המבקש, ואין מניעה מיוחדת כי יתבררו על-ידי המשיב. עוד אציין, כי גם אילו אכן היה מדובר בסוגיה עובדתית מורכבת, יש הסבורים כי יש בכך דווקא שיקול לאסור את המשך ניהולו שלא לפני המפרק, וזאת בשל המעמסה הכלכלית והעיכוב המתמשך שייגרם מכך להליכי הפירוק (עניין שוב , פסקה 3). גם מבחינת השלב בו מצוי ההליך, המבקש עצמו מודה כי הצדדים טרם הגישו את ראיותיהם בתיק, לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן. לאור זאת, אין חשש כי העברת ההליך המצוי משלב מתקדם לבירור מחדש מול המשיב תהא כרוכה בבזבוז משאבים רב.

14.

בנוסף לכך, שותף אני לעמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה במצב בו אין מצויים כספים בקופת הפירוק המאפשרים את ניהול ההגנה, לא תצמח לחברה ולנושיה כל תועלת מהמשך ניהול התביעה בבית הדין. כך גם תמוה ולא מובן מה יעשה המבקש ככל שיקבל פסק דין לטובתו נגד החברה, שעה שממילא זו נמצאת בהליכי פירוק. רצונו של המבקש לפרוע את חובו מול עדינה ברור ומובן, אך גם אם נתעלם מתזמון צירופה של עדינה לתיק בבית הדין לעבודה ומהמצגים הבעייתיים שהוצגו שם על-ידי המבקש, הרי שמכל מקום אין בעצם ההחלטה על עיכוב ההליך נגד עדינה כדי להצדיק פגיעה בהליך הקולקטיבי של הפירוק ביחס לחברה, שאין חולק שהיא בעלת הדין העיקרית מול המבקש בכל הנוגע להעסקתו. למותר לציין כי הבקשה דנן אינה האכסניה המתאימה להשיג על החלטת בית הדין האזורי על עיכוב ההליך.

15.

אשר לטענות בדבר משוא פנים מצד המשיב והכנ"ר, נקבע בעבר כי אין די בעצם כפילות התפקידים בתפקיד המפרק – ניהול החברה מחד והכרעה מעין-שיפוטית בתביעות חוב מאידך, כדי לערער על סמכותו או את אמינותו. המבקש לפסול מפרק מלהכריע בתביעת חוב בטענה כי פעולותיו נגועות בניגוד עניינים או במשוא פנים נדרש להראות עילה קונקרטית המבססת חשש ממשי לכך (עניין שוב , פסקה 7). כפי שציינתי לעיל, לא שוכנעתי כי יש בסיס לטענות שנאמרו, ואדרבה – אופן ניהול ההליך על-ידי המבקש ובנו אלעד, שאין ספק כי הוא מתואם, מעלה חששות דווקא מן הצד האחר. טענות אלה נדחות אפוא גם הן.

16.

מן המקובץ לעיל עולה כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, ובקשת רשות הערעור נדחית בזאת. משלא הוגשה תגובה, אין צו להוצאות.