פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6350/14 - ב'
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשת:
ורדה דסאו
נ ג ד
המשיבים:
1. משה ויזל
2. מקבץ ויזל אשקלון בע"מ
3. ל.ב.א נכסים בע"מ
4. עודד דסאו
בקשת המשיבים לביטול עיכוב ביצוע
בשם המבקשת:
עו"ד
צדוק בן-ציון
בשם המשיבים:
עו"ד
בעז בן צור; עו"ד תומר שיקרצי
החלטה
1.
במסגרת ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' אלמגור ) בת"א 20741-03-13 נחלקו הצדדים בשאלה הכיצד יש לסווג לצרכי אגרה את תביעתה שכנגד של המבקשת, האם כתובענה לסעד הצהרתי או שמא כתביעה כספית.
2.
ביום 31.7.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי: "תביעת הנגד של המשיבה היא תביעה כספית בלבוש בקשה למתן פסק דין הצהרתי. עמדתם המשפטית של המבקשים מקובלת עלי ועל כן אני מורה למשיבה לשלם את האגרה עד ליום 1.9.2014 שאם לא כן תימחק תביעתה".
3.
ביום 20.8.2014 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה דלעיל וביום 22.9.2014 הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על אותה ההחלטה. ביום 23.10.2014, משלא נתקבלה החלטת בית המשפט קמא ומשהוגשה בקשת רשות הערעור, הגישה המבקשת לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט קמא מיום 31.7.2014.
4.
ביום 28.10.2014 הוריתי על עיכוב ביצועה הארעי של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 31.7.2014, עד למתן החלטה אחרת.
5.
ביום 4.11.2014 הגישו המשיבים בקשה לביטול הצו הארעי. לטענת המשיבים, המבקשת לא היתה רשאית להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה בשעה שהגישה בקשה זהה לבית המשפט המחוזי. עוד טוענים המשיבים כי במקרה דנן מדובר בהחלטה על מחיקת תביעה בהעדר תשלום אגרה ולכן אין כל סעד אופרטיבי אותו ניתן לעכב. כן נטען כי ממילא היה על המבקשת לשלם את האגרה עד ליום 1.9.2014, ומשלא עשתה כן נמחקה תביעתה מאליה ואין אפוא עוד דבר אשר ניתן לעכבו.
6.
אין בידי לקבל את טענות המשיבים.
7.
ראשית , על-פי הוראות תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) סמכותה של הערכאה הדיונית להורות על עיכוב ביצוע החלטה שניתנה על-ידה אינה מסורה עוד בידה מעת שהוגשה בקשת רשות ערעור על אותה ההחלטה. משהוגשה בקשה כאמור, מסורה הסמכות הבלעדית בידי ערכאת הערעור, והערכאה הדיונית שוב איננה מוסמכת להכריע בבקשת עיכוב הביצוע אשר עודנה מונחת לפניה [ראו למשל: ע"א 8486/13 מצרי נ' יוסי פאר פנורמה פרויקטים (1987) בע"מ , פסקה 4 (16.1.2014)]. שנית , ככלל, תובענות אינן נמחקות מאליהן וכך גם מותירה הוראת תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי לשיקול דעתו של בית המשפט את ההחלטה האם למחוק תובענה בעקבות אי-תשלום האגרה בתוך מגבלת הזמן שנקבעה לכך [ראו למשל: רע"א 8317/07 בית הכנסת הגדול בירושלים נ' היכל שלמה – המרכז למורשת היהדות בירושלים , פסקה 5 (25.12.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 373 (מהדורה אחת עשרה, 2013)]. ממילא, עד כמה שידיעתו של בית משפט זה מגעת, לא הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת תובענת המבקשת, ועיון במערכת נט המשפט מלמד כי ניתנו החלטות בעניין תביעתה שכנגד של המבקשת גם לאחר יום 1.9.2014, שהוא המועד האחרון שנקבע בהחלטה מיום 31.7.2014 לצורך תשלום האגרה. שלישית , אכן לא ניתן לעכב את ביצועו של פסק דין אשר איננו כולל הוראה אופרטיבית מן הטעם שאין דבר שיש לעכבו, ודרך המלך במקרים אלו היא הגשת בקשה לסעד זמני בערעור. הגם שמן הראוי הוא שבעל דין יסווג את בקשותיו לפני בית המשפט כנדרש על-פי הוראות הדין, האופן שבו הוכתרה הבקשה אינו משנה ממהותה [ראו למשל: חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי
368 (מהדורה שלישית, 2012)]. בין כה, סבורני כי בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 31.7.2014 קיימת הוראה אופרטיבית הניתנת לעיכוב, היא ההוראה כי המבקשת תשלם את האגרה ההולמת את האופן שבו סווגה תביעתה שכנגד באותה ההחלטה – כתובענה כספית ולא הצהרתית.
8.
מבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור, אין בידי לקבל גם את טענת המשיבים לפיה נוטה מאזן הנוחות לטובת עמדתם. עיכוב הביצוע מונע, לעת הזו, את מחיקת תביעתה שכנגד של המבקשת. בנסיבות המקרה דנן אני סבור כי התועלת שבאי-מחיקת התביעה שכנגד, עד להחלטה אחרת והכרעה בבקשת רשות הערעור, עולה על הנזק אשר עלול להיגרם אם תמחק התביעה שכנגד ובמידה ותוגש התביעה בנפרד ובמועד מאוחר יותר, תוך סרבול ופיצול ההליכים ובזבוז הזמן השיפוטי.
9.
לפיכך, בקשת המשיבים לביטול הצו הארעי נדחית.
ניתנה היום ט"ז בחשון התשע"ה (9.11.2014).
ש ו פ ט