רע"א 8317/07 בית הכנסת הגדול בירושלים נ. היכל שלמה - המרכז למורשת היהדות

1.

המשיבה 1 (להלן - המשיבה ) הגישה ביום 14.1.07 לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד המבקשים בסך 15,000,000 ש"ח. עם הגשת התביעה נתבקש פטור מתשלום האגרה. ביום 7.5.07 דחתה כבוד הרשמת (ג' כנפי-שטייניץ) את הבקשה וקבעה כי על המשיבה לשלם את האגרה עד ליום 5.6.07, וכי אם לא תעשה כן תביעתה תימחק. המשיבה לא שילמה את האגרה עד לאותו מועד. היא ערערה על ההחלטה בבית המשפט המחוזי. בנוסף, היא הגישה בקשה "לעיון מחודש" בהחלטת הרשמת, ובמסגרת זו הגישה גם בקשה ל"עיכוב ביצוע" החלטה זו. ביום 11.6.07 דחה כבוד הרשם (ר' כרמל) את הבקשות, אולם הורה על הארכת המועד לתשלום האגרה עד ליום 11.7.07. כן דחה הרשם בקשה שהגישו בינתיים המבקשים למחיקת התביעה בשל אי-תשלום האגרה. המשיבה לא שילמה את האגרה גם עד ליום 11.7.07. במקום זאת היא הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת ל"עיכוב ביצוע" החלטת הרשמת, וזאת במסגרת הערעור שהיה תלוי ועומד. ביום 16.7.07 החליט בית המשפט המחוזי (השופטת א' אפעל-גבאי), כי המועד לתשלום האגרה יידחה עד למועד מתן פסק הדין בערעור "כדי לאפשר את בירור הערעור". החלטת ביניים אחרונה זו הינה נשוא בקשת רשות הערעור שבפניי.

2.

כידוע מחיקת התביעה (בין השאר נוכח אי תשלום האגרה במועד) אינה מהווה מעשה בית דין, והמשיבה רשאית לחזור ולהגישה מחדש (תקנה 527 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984). אם כן, מדוע עומדים המבקשים על מחיקת התביעה? התשובה לכך נעוצה בדיני ההתיישנות. לטענת המבקשים, חלקים מהתביעה עוסקים בחובות נטענים (ומוכחשים) שעתידים היו להתיישן שלושה ימים אחרי יום הגשת התביעה. מכאן החשיבות שרואים המבקשים במחיקת התביעה נגדם.

3.

ארבע טענות עיקריות בפי המבקשים:

ראשית , לטענתם היה על המשיבה לנקוט בהליך ערעור על החלטת הרשם, ולא להגיש בקשת "עיכוב ביצוע" אל ערכאת הערעור. שנית , על פי תקנות בתי המשפט (אגרות) , התשס"ז-2007 (להלן - התקנות החדשות ) בשונה מן התקנות שקדמו להן - אין בית המשפט רשאי להאריך את המועד לתשלום האגרה לאחר שעשה כן כבר פעם אחת. שלישית , הם טוענים כי הארכת המועד כמוה כהארכת תקופת ההתיישנות להגשת התביעה, וכזאת אין להתיר. לבסוף , טוענים המבקשים כי הארכת המועד אינה נדרשת לבירור הערעור.

4.

לאחרונה, ביום 18.5.07, נכנסו לתוקפן התקנות החדשות אשר החליפו את תקנות בית משפט (אגרות) , התשמ"ח-1987 (להלן - התקנות הישנות ). התקנות החדשות חלות על ההליך בבית המשפט המחוזי מכוח תקנה 23(2), המחילה את התקנות החדשות על הליכים תלויים ועומדים (למעט בעניין מסוים, כאמור שם).

תקנה 13 לתקנות הישנות, אשר עסקה בבקשת פטור מתשלום אגרה, קבעה:

"(ד)

דחה בית משפט את הבקשה ... רשאי הוא להרשות למבקש לשלם את האגרה שלגביה לא ניתן הפטור תוך הזמן שייקבע, ובלבד שלא יעלה על שני חודשים;

........

........

(ו)

לא שולמה אגרה תוך הזמן שנקבע כאמור בתקנת משנה (ד), רשאי בית משפט למחוק את ההליך ויראו את ההליך כאילו לא הוגש, או להאריך את הזמן לתשלום האגרה או השיעור אם נמצא טעם מיוחד לכך."

את מקומה של תקנה 13 הנ"ל החליפה תקנה 14 לתקנות החדשות. תקנה 14(ז) החדשה באה במקומה של תקנה 13(ד) הישנה, וכך נאמר בה:

"(ז)

דחה בית משפט את הבקשה ... רשאי הוא להרשות למבקש לשלם את האגרה, שלגביה לא ניתן הפטור, לשיעורין, ובתוך הזמן שיקבע;"

לעומת זאת, אין כל תקנה שבאה במקומה של תקנה 13(ו) הישנה, הדנה במקרה בו לא שולמה האגרה במועד שנקבע לאחר שנדחתה בקשת הפטור. משום כך הסיקו המבקשים, כי אין בית המשפט רשאי להאריך בשנית את המועד לתשלום האגרה, מקום בו לא שולמה האגרה במועד שנקצב בהחלטה הדוחה את בקשת הפטור. אי לכך, הרי לגישתם דינו של ההליך היה להימחק. לחיזוק גישה זו, הפנו המבקשים אל דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מיום 13.2.06, שם הסבירה היועצת המשפטית של הוועדה כי נוסח התקנות החדש שולל את הסמכות שעמדה לבית המשפט להאריך במקרה שכזה את המועד לתשלום האגרה, ובמקום זאת יראו את ההליך כנמחק באופן אוטומטי (עמ' 32 לפרוטוקול הוועדה).

5.

אין דעתי כדעת המבקשים. מעיון בפרוטוקול עולה כי היועצת המשפטית הביעה את דעתה על בסיס ההסדר הכללי שהיה קבוע בסעיף 2(ו) לנוסח התקנות שהוצג לוועדה, ולפיו בכל מקרה בו לא שולמה האגרה, יראו את ההליך כהליך שנמחק. וכדבריה:

"אנחנו לא הוספנו כזה דבר [תקנה מקבילה לתקנה 13(ו) הישנה - א' ג']

בנוסח שמונח לפנינו, ומה שנשאר זה בעצם ההוראה הכללית שקבענו בסעיף 2(ו), שלפיה, אם לא שולמה האגרה יראו את ההליך כנמחק. ...

כלומר, אין שיקול דעת לבית המשפט".

דברים אלו עוררו ביקורת בקרב חברי הוועדה, שסברו כי מחיקה אוטומטית של ההליך ושלילת שיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה הינם דרקוניים מדי. לאור זאת הוחלט לשנות את ההסדר הכללי שהוצע בתקנה 2(ו) הנ"ל, כך שההחלטה בדבר מחיקה תהא נתונה בכל זאת לשיקול דעתו של בית המשפט. כך באה לעולם תקנה 2(ו) בנוסחה הסופי, הקובע:

"נזקק בית המשפט להליך, והתברר כי לא שולמה האגרה, ... תינתן דרישת תשלום לחייב בתשלום האגרה; לא שולמה האגרה ... רשאי בית המשפט למחוק את ההליך ..." (הדגשה שלי - א' ג' ).

הנה כי כן, התקנות החדשות אינן מחייבות מחיקת ההליך לאחר שלא שולמה האגרה במועד הקבוע בהחלטה הדוחה את בקשת הפטור. ההחלטה בעניין זה עודנה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. הסדר זה מתיישב גם עם ההסדר הכללי הקבוע בתקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי , המותיר לשיקול דעתו של בית המשפט את ההחלטה אם למחוק תובענה בעקבות אי תשלום האגרה בתוך מסגרת הזמן שנקבעה לכך. בענייננו החליט הרשם שלא למחוק את התביעה, והאריך את המועד לתשלום האגרה. אף ההחלטה להאריך את מועד התשלום מצויה בתחום סמכותו, שהרי הדבר מתבקש משיקול הדעת שהוקנה למחוק את ההליך. מתן שיקול הדעת מחייב, מיניה וביה, הכרה בכך שנתונה סמכות להאריך את המועד לתשלום האגרה.

6.

כאמור, דחה הרשם את בקשת "העיון מחדש" ואת בקשת "עיכוב הביצוע", אולם הוא העניק למשיבה הארכת מועד לתשלום האגרה. לאור זאת הוגשה בקשת "עיכוב ביצוע" נוספת אל ערכאת הערעור, וזו האריכה את המועד לתשלום האגרה עד גמר הדיון בערעור. אכן, דומה כי יש יסוד לטענה כי בקשת "עיכוב ביצוע" אינה מתאימה במקרה זה, וכי ההליכים המתאימים כאן היו בקשה נוספת להארכת מועד או ערעור על החלטת הרשם בדבר המועד החדש שקבע לתשלום האגרה. עם זאת, אין אני רואה צורך להידרש לשאלה זו בענייננו, שכן ממילא אין מקום להתערב בהחלטת ערכאת הערעור להאריך את המועד לתשלום האגרה. לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב בעניינים כגון דא, ובמיוחד כך מקום שהוא מחליט להעניק הארכת מועד - החלטה שמשמעותה כי דלתות בית המשפט יוותרו פתוחות בפני מתדיין (ראו והשוו, בש"א 2641/05 מרק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.05); בש"א 364/06 Arab Bank plc

נ' אלספאפי , פיסקה 5 (לא פורסם, 20.2.06). הארכת מועד לתשלום האגרה בעת שתלוי ועומד ערעור על החלטת הרשם הדוחה בקשת הפטור מונעת את מחיקתם של הליכים מסיבות הנמצאות עדיין בהליכי בירור בערעור. היא מונעת ממבקש הפטור לעמוד במצב בו הוא נאלץ לשלם את האגרה בעוד ששאלת החובה לעשות כן טרם נבחנה על-ידי ערכאת הערעור.

7.

אף טענת ההתיישנות של המבקשים אינה מצדיקה התערבות. התוצאה הקבועה בדין לאי תשלום אגרה במועד אינה דחיית התביעה, אלא לכל היותר מחיקתה. הן התקנות הישנות, הן התקנות החדשות והן תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי מדברות על מחיקתו של ההליך. על כן, אין מניעה להגיש ההליך מחדש. מכאן, שאין בעל דין קונה זכות להיות פטור לעולמי-עד מן התביעה נגדו באמצעות מחיקתה מסיבות של אגרה. משהוגשה התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, אין בעובדה שחל עיכוב בתשלום האגרה כדי להצמיח למשיבים אינטרס לגיטימי ובר-הגנה שהתביעה נגדם תסולק באופן שלא יאפשר להגישה מחדש. לאור האמור, חפצם של המבקשים כי המחיקה תוביל למיצוי תקופת ההתיישנות אינו יכול לשמש נימוק טוב להימנע ממתן הארכת המועד. נהפוך הוא, החשש כי המחיקה תוביל לאובדנה של עילת התביעה מחמת התיישנות עשוי להוביל דווקא להענקתה של הארכת מועד (ע"א 1673/93 לירל (טריידינג) בע"מ נ' המגן, חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מח(2) 697 (1994)). בהקשר זה יש אף להזכיר את האמור בתקנה 14(ז) אמצע לתקנות החדשות, כי אם "שולמה האגרה בתוך הזמן שנקבע, יראו כאילו נעשה התשלום ביום שהובא ההליך ".

8.

מכאן, שערכאת הערעור נקטה צעד נכון וראוי כאשר קבעה כי המועד לתשלום האגרה יידחה עד שיינתן פסק דין בערעור. כמובן, שבמסגרת הדיון בערעור רשאית אותה ערכאה לקבוע מועד לתשלום האגרה אם תמצא היא שאין מקום למתן פטור מלא או חלקי מתשלום. בקשת רשות הערעור נדחית איפוא בלא שנדרשת תשובה.