פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
רע"א 649/01
בפני:
כבוד השופט א' מצא
המבקשים:
1. מועצת העדה האורתודוכסית בנצרת
2.
נג'יב ריזק
3.
עו"ד סאמר זריק
4.
עו"ד עוני נדאף
נגד
המשיבים
:
1.
הפטריארך היווני אורתודוכסי, ירושלים
2.
הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית, ירושלים
3.
ארמון ההגמון בע"מ
משיבים
פורמלים: 4. הפקיד המורשה ע"פ פקודת פנקסי
קרקעות 1944
5.
רשם המקרקעין, נצרת
6.
המפקח על המקרקעין, נצרת
7.
פקיד ההסדר, נצרת
8.
מועצת העדה האורתודוכסית בישראל
ע"י יו"ר המועצה מר
בקשת
רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 17.12.00 בבש"א 2530/00 ובבש"א
2555/00
ובת"א 1093/00 שניתנה על-ידי כבוד
השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי
בשם
המבקשים: עו"ד ו' מנסור
בשם
המשיבים 2-1: עו"ד מ' בורנשטיין
בשם
המשיבה 3: עו"ד י' גרין, עו"ד ס' פרג'
ועו"ד נ' שמואלי
ה ח ל ט ה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ג' (דה-ליאו) לוי) להעמיד את ההליכים בת.א. 1093/00 (להלן: "ההליך השני") עד להכרעה בתובענה בת.א. 509/93 (להלן: "ההליך הראשון"), הנדון לפני אותו בית-משפט.
2.התובענה בהליך הראשון הוגשה בשנת 1993 נגד המשיבים 3-1 דנא על-ידי שבעה אנשים פרטיים, הטוענים כי הם נמנים עם העדה היוונית האורתודוכסית בעיר נצרת. בתביעתם נטען כי תיקון רישום שבוצע במרשם המקרקעין בשנת 1947, בקשר לחלקות מסוימות בעיר (להלן: "המקרקעין"), נעשה שלא כדין, וכי המקרקעין הינם מקרקעי נאמנות לטובת בני העדה האורתודוכסית בעיר. על יסוד זה ביקשו לקבוע, כי תיקון הרישום בטל, או (לחלופין) שאין בו כדי לשלול את קיום הנאמנות.
המבקשים שלפניי - התובעים בהליך השני - הם מועצת העדה האורתודוכסית בנצרת, יושב-ראשה ושנים מחבריה. אף בתביעתם, שהוגשה בשנת 2000 והמתייחסת לאותן חלקות, נטען כי במקרקעין קיימת נאמנות לטובת בני העדה האורתודוכסית בנצרת, שבעטיה יש לפסול את תיקון הרישום שנעשה בשנת 1947.
3.בבקשתם לבית המשפט המחוזי עתרו המשיבים 3-1 להעמדת ההליך השני עד להכרעה בהליך הראשון, התלוי ועומד באותו בית-משפט. בית המשפט נעתר לבקשתם; טעמו העיקרי לכך היה כי הסעדים העיקריים המבוקשים בשני ההליכים הם זהים, כך שאם תתקבל התובענה בהליך הראשון למעשה יקבלו המבקשים כאן את מבוקשם בכל הנוגע לאותם סעדים. בית המשפט קבע כי העיכוב לא יפגע במבקשים, שכן תובענתם תוכל לשוב ולהידון עם סיום ההליך הראשון, שבירורו עומד לפני סיום.
4.בבקשתם טוענים המבקשים, כי החלטת בית המשפט המחוזי להעמיד את ההליכים מנוגדת לכלל, לפיו ניתן להעמיד הליכים רק בהתקיים התנאי של זהות העילות בשני ההליכים - דבר התלוי, בין היתר, בהיות הצדדים בשני ההליכים זהים; וכי העמדת ההליכים בתובענתם פוגעת בזכויותיהם של המבקשים וגורמת להם נזק חמור.
5.דין הבקשה להידחות. החלטת בית-המשפט המחוזי התבססה על שיקולי יעילות וחיסכון בזמן שיפוטי. המבקשים לא הצביעו על נזק שייגרם להם כתוצאה מהעיכוב, מעבר לפגיעה הכללית בזכותם שתביעתם תתברר בהקדם האפשרי. "איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את המבקש להראות... שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית", שיקולים לפיהם "בית המשפט יכול (ולפעמים צריך) להביא בחשבון בשקלו את החלופות השונות, באיזו דרך יחסך זמן שיפוטי יקר למערכת"; ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית (תשנ"ט), 176, 177. המבקשים בענייננו לא עברו משוכה זו, ולכן אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. ככל שהמבקשים חוששים מפני שינויים במרשם המקרקעין או בשטח, העלולים להעמידם בפני "עובדות מוגמרות", הרי רשאים הם לפנות לבית המשפט המחוזי ולבקש את הסעדים הזמניים המתאימים.
אינני מתעלם מן העובדה, שבין המבקשים לבין התובעים בהליך הראשון אין זהות פרסונלית. עם זאת ברי כי בנסיבות העניין, עשויים המבקשים להיבנות - אך לא להינזק - מתוצאות ההליך הראשון. שיקול נוסף, התומך באישור החלטתו של בית המשפט המחוזי, הוא שההליך הראשון קרוב לסיומו.
6.הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 7,500 ש"ח למשיבים 2-1, וסכום זהה למשיבה 3.
ניתנה ביום י' בתמוז תשס"א (1.7.2001).
תוקנה היום כ"ה בחשון תשס"ב
(11.11.01).
ש ו פ ט