רע"א 6504/11 ויליאם נורמן הארט ו36 אח' נ. יונתן אבלס

1.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה במועדים שונים שתי בקשות של המבקשים למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב 1 (להלן – המשיב). בקשת רשות הערעור דנא מופנית נגד שתי ההחלטות.

2.

המשיבות 2 ו-3 הן חברות שמניותיהן מוחזקות על ידי המשיב, המשמש אף כמנהלן. המשיבה 2 נתנה שירותי מטבע ( change ) לגופים ואנשים שונים, ביניהם המבקשים. לפי הטענה, העבירו המבקשים או חלקם כספים מחו"ל ארצה דרך המשיבה 2. הכספים לא הגיעו לידי המבקשים. עוד נטען, כי המשיב אמר לחלק מהמבקשים כי הוא אחראי לחובות של המשיבה 2. טענה נוספת שמעלים המבקשים היא כי למשיבה 2 לא נותרו נכסים וכי הסניפים שהפעילה נסגרו. לטענת המבקשים, הסכום הכולל של החובות המגיעים להם מסתכם בכ-4.2 מיליון ש"ח. בצד תביעתם של המבקשים דכאן נגד המשיב והחברות שבשליטתו הגישו לקוחות אחרים תביעה דומה בסכום של כ-8.5 מיליון ש"ח. בגדר תביעתם של המבקשים הם עתרו לצו מניעה זמני, לצו עיקול ולצו עיכוב יציאה מן הארץ. בית המשפט המחוזי נעתר לשתי הבקשות הראשונות. ביום 24.7.11 נדחתה הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ (על ידי כבוד השופט ר' כרמל). בהחלטה נאמר כי "אין בבקשה בסיס ראוי לכך שהמשיב עומד לצאת את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת".

3.

כשבועיים לאחר מתן ההחלטה הנזכרת הגישו המבקשים בקשה חדשה לצו עיכוב יציאה. הבקשה החדשה כללה עובדות נוספות. כך טענו המבקשים כי לידי המשיב הגיע מחו"ל סכום במזומן של כ-3 מיליון דולר, כי העיקול שהוטל העלה כי למשיבים 3-1 אין כספים בבנקים, כי המשיב ניסה לבטל "במחטף" צו עיכוב יציאה מן הארץ שהיה תלוי נגדו בבית משפט השלום וכי סכום חובותיו מגיע לכ-15 מיליון ש"ח.

נתון נוסף שטרם נזכר ושיש לו חשיבות לענייננו הינו זה: המשיב מחזיק הן באזרחות ישראלית והן באזרחות אמריקאית. בצד נתון זה נוסיף, כי המשיב חי בישראל זה כשלושים שנה ואף משפחתו הגרעינית נמצאת בארץ.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' בן אור) דחה ביום 10.8.11 את בקשתם השנייה של המבקשים. בית המשפט מצא כי המבקשים עמדו בנטל להראות "כי לכאורה יש ממש בתובענה שהגישו". עם זאת הביע בית המשפט את הדעה, כי אין חזקה כי אדם המסובך בחובות כבדים, המחזיק גם בדרכון זר, יעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת.

4.

המבקשים טוענים, כי די בנתונים שהציגו בפני בית משפט קמא, ואשר לא נסתרו, כדי להוביל למתן הצו המבוקש. הם אף מצביעים על כך שהמשיב לא הגיש תצהיר נגדי בהליך בבית המשפט המחוזי. נעיר, כי התשובה שהוגשה לבקשת רשות הערעור נתמכה בתצהיר של המשיב.

5.

ביום 12.9.11 החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור. יום לאחר מכן החלטתי לבטל את החלטתי הראשונה. זאת, לאחר שהתברר כי בשל תקלה במזכירות בית המשפט הובא בפניי אך חלק מן החומר שהמבקשים הגישו לבית משפט זה. עם זאת, בהחלטה מיום 13.9.11 לא ראיתי לנכון ליתן סעד של עיכוב יציאה על פי צד אחד, אלא ביקשתי תשובה לבקשת רשות הערעור. לאחר מתן רשות הגיבו המבקשים לתשובה. בתשובה שהגיש המשיב הוא טען כי החובות אינם חובות אישיים שלו, אם כי הוא אמר לנושים שונים "כי הוא רואה חובה מוסרית " (הדגשה במקור – א.ג.) לפרוע את חובותיה של המשיבה 2. עוד נטען, כי המשיב לא מכר את ביתו – וילה פרטית בירושלים – ודירה נוספת בעיר. הנכסים כנראה בבעלות משותפת של המשיב ובת זוגו.

6.

דעתי היא, כי צדק בית המשפט המחוזי בשתי החלטותיו שלא ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב. מוכן אני לצאת מן ההנחה כי החומר שהונח בפני בית משפט קמא מביא למסקנה הלכאורית שהמשיב חייב כספים למבקשים, וכאמור מדובר בסכום של מיליוני שקלים. כמו כן, יש ליתן את הדעת על כך שהמשיב הינו בעל אזרחות זרה, בצד אזרחותו הישראלית. כמו כן יש ליתן משקל מסוים לחובת המשיב לעובדה כי לא הגיש תצהיר בערכאה הדיונית. השאלה היא האם הנתונים השונים, שאת עיקרם היצגנו, מגיעים כדי הוכחה מספקת כי קיים "חשש סביר" שהמשיב "עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת", כאמור בתקנה 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

7.

המבקשים טוענים, כי מעבר לנתונים שהוצגו, הרי במקרה רגיל, דוגמת זה שבפנינו, יתקשה התובע-המבקש להצביע על עובדות נוספות המעלות חשש בדבר כוונה לצאת לחו"ל. כך למשל, עשויה להישאל השאלה כיצד יידע המבקש כי המשיב המסוים רכש כרטיס טיסה לחו"ל? ואכן, ניתן בהחלט להבין לליבם של המבקשים, המשוכנעים כי המשיב חב להם כספים רבים וחוששים כי אם ייצא מן הארץ יקשה עליהם לגבות את החובות המגיעים להם. מנגד יש לזכור, כי הזכות לצאת מן הארץ הינה זכות חוקתית (סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). הזכות ניתנת אומנם להגבלה, ומכאן הדרישה בדבר "חשש סביר" והוכחה לכאורה באשר לכוונת המשיב לצאת "לצמיתות או לתקופה ממושכת". בסופו של דבר נדרש בית המשפט להכריע האם הנתונים העובדתיים שהוצגו בפניו ממלאים אחר הדרישות הנזכרות. כמובן, שגם ראיות נסיבתיות עשויות להספיק. במקרה דנא בהחלט ניתן להבין כי אצל המבקשים קיים חשש שהמשיב יעזוב את הארץ. אולם ברור, כי הבחינה אינה מתייחסת לחשש של המבקשים אלא נדרשת בחינה אובייקטיבית, כפי שעולה מן השימוש בביטוי "חשש סביר". אפילו הייתי בוחן את הנתונים כאילו ישבתי בערכאה הדיונית, לא הייתי מגיע למסקנה שונה מזו של שני השופטים שדחו את בקשותיהם של המבקשים.

8.

בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחה בסך 10,000 ש"ח.